הרב ירון אשכנזי במקבץ שו"תים בנושא תפילה בזמנים ובמקומות מיוחדים

השלמת מניין לתפילת מנחה על חשבון שיעור תורה (סימן צ' סעיף ט')

ההולך לשמוע שיעור תורה שמתקיים בבית הכנסת, ובאמצע הדרך עצרו אותו כמה אנשים וביקשו ממנו להשלים מניין לתפילת מנחה, האם צריך להתעכב ולהשלים להם מניין, אף שיפסיד את השיעור?

תשובה

אם אותם אנשים אינם יכולים ללכת לבית הכנסת ולהתפלל במניין, כגון שהם זקנים, חולים או אבלים, ישלים להם מניין אף על פי שמבטל מלימודו. אך אם הם יכולים ללכת בעצמם לבית הכנסת, לא יבטל מלימודו להשלים להם מניין, אלא אם כן רגיל לבטל את תלמודו מפני דברים בטלים, שאז יבטל גם לצורך זה (בשו"ת שבט הקהתי (ח"ב סי' ל"ט) נשאל במי שלומד תורה וקוראים לו שיבוא להשלים מניין, האם מחויב לבטל מלימודו כדי להשלים מניין. ושם כתב שאם אותם אנשים שרוצים שישלים להם מניין יכולים ללכת למקום אחר ולהתפלל שם במניין – אינו צריך לבטל מלימודו לשם כך. אבל אם אין מניין אחר בעיר, יבטל מלימודו כדי להשלים להם.

ואמנם, באופן שאותם אנשים זקנים, אבלים וכדו', שאינם יכולים ללכת לבית הכנסת ולהתפלל במניין, כתב שמסתבר שאף שיש מניין אחר בעיר – יתעכב להשלים להם למניין, אף על פי שמבטל מתלמודו. אך בתלמוד תורה של רבים, שהוא חמור, צריך עיון אם יבטלו מלימודו אף באופן זה.

ועוד הוסיף שם שאם אדם זה רגיל להפסיק באמצע לימודו לדברים אחרים, ילך להשלים להם מניין אף כשאפשר להם להתפלל במקום אחר).

תפילה בציבור בישוב שאין בו בית כנסת קרוב (סימן צ' סעיף ט')

המתגורר בישוב שאין מצוי בו בית כנסת סמוך לביתו, עד כמה מחויב ללכת ולחזר אחר מניין בבית הכנסת?

תשובה

חייב אדם לילך לבית הכנסת הסמוך לביתו כל שהוא בתוך שיעור הליכת מיל, ואפילו לתפילת ערבית יש ללכת כשיעור זה. ויש אומרים שאם יש בית כנסת בתוך הישוב, אע"פ שלא ניתן להגיע אליו תוך שיעור מיל, מכל מקום חייב ללכת אליו, היות ובית הכנסת הוא בתוך מקום הישוב. אמנם אם תש כוחו ואינו יכול ללכת, פטור מתפילה בציבור אפילו אם בית הכנסת סמוך לביתו (הגמרא במסכת ברכות (דף ח ע"א) אומרת: "אמר רבי יוחנן: אין תפילתו של אדם נשמעת אלא בבית הכנסת". ופירשו חלק מן הראשונים שהכוונה לתפילה בציבור, כלומר כאשר ישנם עשרה שמתפללים. עוד אמרו שם (ו ע"א): "מניין לעשרה שמתפללין ששכינה עמהם, שנאמר: 'אלוהים נצב בעדת אל'".

ובשולחן ערוך (סי' צ' סע' ט') כתב: "ישתדל אדם להתפלל בבית הכנסת עם הציבור. ואם הוא אנוס, שאינו יכול לבוא לבית הכנסת, יכוין להתפלל בשעה שהציבור מתפללים". הרי שרק אם האדם אנוס אינו צריך להתפלל במניין, אבל כל שאינו אנוס חייב לטרוח ולהתפלל במניין.

אולם, כתב המגן אברהם (ס"ק י"ז) שאין הכוונה דווקא לאונס גמור, אלא כל שתש כחו אינו צריך לטרוח ולהתפלל במניין. ומקורו ממה שמובא בגמ' שם (ז ע"ב): "א"ל רבי יצחק לרב נחמן: מאי טעמא לא אתי מר לבי כנישתא לצלויי? אמר ליה: לא יכילנא". ופירש רש"י (שם ד"ה לא יכילנא): "תש כוחי".

וכאשר יש לאדם אונס ממון, כתב המשנ"ב (שם ס"ק כ"ט) בשם האחרונים שאינו צריך להפסיד ממון על ידי תפילה בציבור, אבל משום מניעת רווח גרידא אין לו להימנע מלהתפלל בציבור.

ואף שנחלקו האחרונים אם תפילה בציבור היא חיוב גמור או לא, מכל מקום כו"ע מודו שאם באפשרות האדם להתפלל במניין, עליו להשתדל ולטרוח לשם כך. וכ"כ ילקוט יוסף (סי' צ' סע' ט').

[האחרונים נחלקו בפירוש לשון השו"ע "ישתדל". בשו"ת אור לציון (ח"ב פט"ו תשובה ב') דייק מלשון זו שתפילה בציבור אינה חובה גמורה, אלא שיש להשתדל בכך. מאידך, בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"ב סי' כ"ז) כתב שתפילה בציבור היא חובה גמורה, ואין כוונת השו"ע בלשון "ישתדל" שאינה חובה, אלא רק שאינו צריך לטרוח טירחא גדולה לשם כך, כגון הליכה יותר ממיל (כדלקמן), אבל טירחא פחותה מכך חייב. וכן כתב בשו"ת איש מצליח (כרך ג', ח"ב סי' א') לדחות את דעת האומרים שתפילה בציבור אינה חיוב גמור, וראה בזה עוד מה שכתב באריכות בהלכה ברורה (סימן צ', בירור הלכה, י"ג). וראה לקמן (תשובה מ"ו)]

כמה צריך לילך בשביל תפילה במניין - יש לדון כמה מרחק צריך אדם לילך בשביל להתפלל במניין.

בגמרא במסכת פסחים (מו ע"א) איתא: "אמר רשב"ל: לתפילה ארבעה מילין וכו' והני מילי לפניו, אבל לאחריו אפילו מיל אינו חוזר וכו', אבל פחות ממיל חוזר". ונחלקו הראשונים בפירוש דברי הגמרא. לרש"י (שם ד"ה לגבל) ותוספות (ד"ה ולתפלה) עוסקת הגמרא בהליכה לתפילה בציבור בבית הכנסת [וראה בתוספות שם שביארו כן בדעת רש"י]. אולם, בשם הערוך כתבו התוספות ששיעור זה נאמר לגבי הליכה לצורך נטילת ידיים לתפילה. וכך משמע מדברי הרמב"ם (הל' תפילה פ"ד ה"ב), שכתב דין זה של ד' מילין לפניו ומיל אחד לאחריו לגבי נטילת ידיים לתפילה, ולא הביא דין זה לגבי תפילה בציבור.

להלכה נקט השולחן ערוך (סי' צ' סע' ט"ז) כדעת רש"י, שלתפילה בציבור חייב אדם לילך לפניו עד ד' מיל, ולאחריו עד מיל. וכתב המשנ"ב (שם ס"ק נ"ב) בשם החיי אדם שהיושב בביתו דינו כלאחריו, דהיינו שאינו צריך לילך אלא עד מיל, ולא יותר. וטעמו עימו, שהיות וכל חיוב חז"ל לילך לפניו עד ד' מילין הוא משום שבין כה וכה אדם צריך להתקדם בהליכתו, שהרי הוא בא בדרך, ואין בכך טרחא יתרה, ולהכי חייבוהו חז"ל להמשיך ד' מילין קדימה בהליכתו, משא"כ בהליכה לאחריו, שהיא טירחא מרובה, שהרי הוא הולך במיוחד לתפילה, ואין זה דרך הילוכו כלל. לכן מסיק המשנה ברורה שהיושב בביתו והולך במיוחד למקום תפילה, אינו צריך לטרוח ולילך יותר ממיל.

ולעניין תפילת ערבית, אף שבמשנה ברורה (שם) כתב שלתפילת ערבית אינו חייב לילך כשיעור זה, מ"מ כבר העתיק כף החיים (ס"ק ק"ו) את דברי שולחן ערוך הרב שאף לתפילת ערבית חייב לילך להתפלל במניין. ובזמנינו שאין סכנה בלילה כלל, אפשר שאף המשנ"ב יודה בזה. וראה עוד בזה בהלכה ברורה (שם, בירור הלכה, ל"א).

ולפ"ז נמצא, שמי דר ביישוב שיש במרחק מיל ממקום מגוריו תפילה במניין, מחויב לילך להתפלל שם כל יום ג' תפילות.

זאת ועוד, כבר הביא הכף החיים (ס"ק ק"ז) בשם יש אומרים, ששיעורים אלו של חז"ל נאמרו רק לאדם שנמצא שלא במקום ישוב, אלא בדרך שהיא מקום סכנה, אבל במקום הישוב עצמו מחויב לילך אפי' יותר ממיל וד' מילין.

ואם נוסע ברכבו, כתבו בשו"ת אז נדברו (ח"ו סי' ס"ו) ובשו"ת תשובות והנהגות (ח"א סי' צ"ח), שצריך לשער לפי זמן הילוך מיל, שהוא כשמונה עשרה דקות, ולכן אם ישנו מניין במרחק נסיעה של שמונה עשרה דקות חייב לנסוע לשם. והוכיחו כן מדברי הבאור הלכה (סי' קס"ג ס"א ד"ה בריחוק) לעניין נטילת ידיים).

לרכישת הספר "הלכה למעשה" מאת הרה"ג ירון אשכנזי, לחצו כאן.