החיזוק החודשי - כשרות
הדג שנשלח במעטפה אל גדול הדור
אל המכתב צורף דג בתוך מעטפה. השולח, רבי צבי הירש סג"ל, ביקש לברר את כשרותו של דג שאכילתו עוררה ספק בקהילתו. הדג שנשלח במעטפה אל רבה של פראג נעשה בסיס לפולמוס שהעסיק רבנים ופוסקים גם לאחר פטירתו של ה"נודע ביהודה"
- יהוסף יעבץלמעקב
- ו' כסלו התשפ"ז||

למחרת יום הכיפורים הגיע אל רבי יחזקאל לנדא, רבה של פראג ובעל ה"נודע ביהודה", מכתב יוצא דופן. אל המכתב צורף דג בתוך מעטפה. השולח, רבי צבי הירש סג"ל, ביקש לברר את כשרותו של דג שאכילתו עוררה ספק בקהילתו. היו שהעידו כי במקומות אחרים אוכלים אותו, ובקהילתו הייתה הימנעות ותיקה מאכילתו. הדבר היה לפני כ-250 שנה.
התשובה של רבי יחזקאל לנדא פותחת במשפט קצר: "מכתבו הגיעני מחרת יום הכיפורים עם הדג". ה"נודע ביהודה" כותב כי בחן את הכיסוי שעל גוף הדג, ניסה לקלפו והשרה אותו במי אפר. הדג שנשלח במעטפה אל רבה של פראג נעשה בסיס לפולמוס שהעסיק רבנים ופוסקים גם לאחר פטירתו של ה"נודע ביהודה".
במרכז הפרשה עמדו כמה שאלות התלויות זו בזו: מה נחשב קשקשת, איזו פעולה יש לעשות כדי לבדוק אותה, כיצד מזהים דג שעליו דיברו פוסקים קדומים, ומה אפשר ללמוד ממנהג אכילה בארץ אחרת. השמות "אשטוריאן" ו"שטירל" הוזכרו שוב ושוב ועוררו ויכוחים לאיזה דג בדיוק הם מכוונים.
בתורה נאמר שסנפיר וקשקשת הם סימני הטהרה של הדגים. אולם כיסוי קשה על גוף דג עשוי להופיע בצורות שונות. ההלכה מצריכה לדעת מה טיבו של הכיסוי, וכיצד הוא מחובר לעור.
הרמב"ן (בפירושו לויקרא י"א, ט') מתאר את הקשקשים כקליפות הנפשטות מעור הדג ביד או בסכין. הוא מסביר שדבר המחובר לעור חיבור גמור ואינו נפרד ממנו אינו בכלל הקשקשת המתירה. את משמעות הכיסוי הוא מבאר גם באמצעות לשון המקרא על גלית: "ושריון קשקשים הוא לבוש". הקשקשת היא מעין לבוש שעל הגוף, ואפשר להפריד אותה ממנו.
ולכן הרמ"א ביורה דעה, סימן פג סעיף א, פוסק שהקשקשים צריכים להיות נקלפים ביד או בכלי. כאשר בודקים דג, צריך אפוא לבחון גם את נקודת החיבור: האם הקשקש מתקלף מן העור, ומה נשאר תחתיו לאחר הסרתו?
באותו סעיף מופיעים פרטים נוספים המרחיבים את מלאכת הזיהוי. יש דגים שסימניהם מתפתחים לאחר זמן, ויש דגים שמשירים את קשקשיהם בעלותם מהמים. מראהו של הדג על דוכן המכירה עשוי לחייב ידיעה על מצבו בשלב מוקדם יותר.
ה"נודע ביהודה" כתב שמצא בדג מיודענו שתי שורות קשקשים, בצד ימין ובצד שמאל. הוא הצליח לקלפם בכלי, ולאחר השריה של כשלוש שעות במי אפר, המכונים בתשובה "לויג" (סוג של סבון שהיה בשימוש בזמנם), הצליח לקלפם גם ביד. מי האפר היו אמצעי השריה מוכר, והם שימשו לריכוך החיבור שבין הכיסוי לעור.
מסקנתו הייתה שהאפשרות לקלף את הקשקשים לאחר פעולה כזאת מספיקה להגדרתם כקשקשת. הוא התיר את הדג שנשלח אליו, ותלה את דינו של המין הנוסף שהוזכר במכתב בקיומם של אותם סימנים.
זו הייתה אחת מנקודות המחלוקת בהמשך. בפוסקים הובאו דעות שונות על כוחו ותקפותו של מבחן ההשריה, ובכללן הבחנה בין קשקשים שנושרים בעקבות השריה לבין כיסוי שצריך לקלפו אחריה.
בתשובות הפוסקים הוזכר דג קדום יותר בשם "אשטוריאן". בספר "אוהל מועד" הובאה מסורת על בדיקה המיוחסת לרמב"ן: השריית הדג במים רותחים, שבעקבותיה נשרו קשקשיו. האם מדובר באותו דג? רבי שמואל לנדא, בנו של ה"נודע ביהודה", הסתמך על הדברים בהגנתו על הוראת אביו וטען שכן, זה אותו דג המדובר.
שמות עממיים של דגים הם עניין מסובך גם בימינו. מינים שונים עשויים להימכר באותו שם מסחרי, ושם אחד משתנה במשמעותו בין מקומות. משום כך, רשימת שמות לבדה מתקשה לתת לצרכן ודאות מספקת. כיום סבורים כי הדג שעמד במחלוקת הוא המכונה בימינו "חדקן".
התשובות נדפסו במהדורה תניינא של "נודע ביהודה", יורה דעה, סימנים כ"ח-ל'. סימן כ"ח הוא תשובת רבי יחזקאל לנדא. סימנים כ"ט ול' נכתבו בידי בנו, רבי שמואל, כהמשך לפולמוס ולהגנה על הוראת אביו.
במכתבו לרבי יצחק, רבה של פאקש, נדרש רבי שמואל גם לטענה שאביו חזר בו מן ההיתר. הוא דחה אותה בחריפות והצביע על התיעוד שבידו: תשובת ההיתר נשמרה בין כתבי אביו, ולצדה לא נמצאה הודעת חזרה. הוא שאל גם, אם באמת אביו היה חוזר בו, מדוע חזרה כה חשובה לא נמסרה ישירות לרב שקיבל את ההיתר?
בסוף המאה ה-18 הגיע הפולמוס גם לדפוס. בשנת 1798 פרסם אהרן חורין את "אמרי נועם", שבו הסתמך על היתר ה"נודע ביהודה". בשנת 1799 פרסם רבי יצחק גריסהבר מפאקש את "מקל נועם", ובו התנגד להיתר הדג הנידון. להסכמת רבי מרדכי בנעט היה מקום חשוב בצד האוסר, והדיון המשיך בספרי הפסיקה. ה"פתחי תשובה" ליורה דעה סימן פ"ג מביא את היתר ה"נודע ביהודה" ואת הגנת בנו, ולצדם את התנגדות בעל "בגדי כהונה", שפקפק בהסתמכות על הבדיקה והעלה גם את מנהג האיסור.
למעשה, ארגוני הכשרות הגדולים בעולם נוהגים בחדקן כאסור באכילה.