רוצים שהמתבגר ישתף אתכם? התחילו דווקא במה שאתם לא אומרים

אחרי שנים במערכת החינוך, אחת מהמסקנות שהגעתי אליהן היא שיש תלמידים שלא צריכים עוד שיחת מוטיבציה. הם לא צריכים שנגיד להם כמה הם מוכשרים, כמה החיים יפים, ולמה כדאי להם להסתכל על חצי הכוס המלאה. הם פשוט צריכים מישהו שיקשיב להם.

שמעתם? בלי לתקן. בלי לשפוט. בלי לשלוף מיד פתרון. רק להקשיב. הקשבה צלולה. מזוקקת. במאה אחוז.

ביום שני הייתי בשיחה מול מאות הורים מישיבת בני עקיבא "אביר יעקב". ואז, אחרי שדיברנו על ההתמכרות של הנוער והמתבגרים למסכים, שאלתי את ההורים למי יוצא להסתכל מעל שבעים פעם ביום בטלפונים שלהם.

מדובר בהורים משכילים. מלח הארץ. אנשים איכותיים באמת. רובם הגדול הצביע. מסתבר שזה קורה גם לטובים ביותר...

וזה אולי אחד השיעורים החינוכיים המפתיעים שמסתתרים בפרשת חיי שרה.

אליעזר, עבד אברהם, יוצא למשימה גורלית: למצוא אישה ליצחק. הוא מגיע אל הבאר, מתפלל ומבקש סימן. והנה רבקה מופיעה, ומציעה להשקות לא רק אותו, אלא גם את גמליו.

ואז התורה מתארת רגע קטן, שכמעט נעלם בתוך הסיפור הגדול: "והאיש משתאה לה מחריש לדעת ההצליח ה' דרכו אם לא".

אליעזר שותק. הוא לא ממהר להכריז שמצא את האישה המתאימה. לא קוטע את רבקה באמצע. לא מנהל את הסיטואציה במקומה. הוא מתבונן. נותן לה לפעול. מאפשר לאישיות שלה להתגלות.

איזו אינטליגנציה רגשית מדהימה. פשוט לשהות ברגע. לנשום. להקשיב לקולות. למראות.

כי לפעמים הדרך להכיר אדם באמת היא להפסיק לדבר ולהתחיל לראות אותו.

ומה שאליעזר עושה ליד הבאר, המחקר הפסיכולוגי מתחיל להסביר לנו ביחס לעולמם של מתבגרים. בשנת 2021 הציגו החוקרים נטע ויינשטיין, אנדרו הו וגיא יצחקוב למתבגרים סרטונים שבהם נער משתף הורה בחוויה קשה. פעם ההורה מקשיב בקשב מלא, ופעם ההקשבה איכותית פחות.

התוצאות היו מרתקות: מתבגרים שצפו בהקשבה האיכותית ציפו להרגיש טוב יותר עם עצמם ולהיות מוכנים יותר לשתף את הוריהם בעתיד. תקראו שוב ותבינו את הבשורה, והכי חשוב, שימו לב: ההורה לא פתר את הבעיה. הוא פשוט הקשיב.

וכאן נמצא אולי הסוד הגדול של ההקשבה: כשנער מספר למבוגר שקשה לו, הוא לא תמיד מחפש תשובה. לפעמים הוא שואל שאלה אחרת לגמרי: האם אתה מסוגל להכיל גם את החלקים הלא מוצלחים שלי? האם תישאר איתי גם כשאין לי ציונים טובים, כשאני מפחד, כשאני מאכזב? והאם הקול שלי בכלל חשוב למישהו?

לקראת סוף הסיפור מופיע פסוק מופלא נוסף: "נקרא לנערה ונשאלה את פיה". אחרי כל השיחות בין המבוגרים, משפחתה של רבקה מבקשת לשמוע גם אותה. ורבקה עונה במילה אחת: "אֵלֵךְ".

איזו מילה עוצמתית. היא מעצמה רוצה ללכת.

כלומר, יש לנו כאן מניע פנימי. בדיוק כמו ההבדל בין נער שמתפלל בגלל שאבא שלו כופה עליו לבין נער שמתפלל בגלל שהוא רוצה להתפלל (איך גורמים לו לרצות? איך בונים לו את הקומה האישיותית? טוב, זה כבר לטור אחר).

רבקה בעצם מסמלת לנו נערה צעירה שקולה נשמע, ורצונה מקבל מקום בהחלטה שתשנה את חייה. ואולי זאת מתנה שאנחנו יכולים להעניק גם לתלמידים שלנו: לא רק לשאול אותם למה לא הכינו שיעורים, אלא מה עובר עליהם. לא רק לברר מדוע התפרצו בכיתה, אלא איזה כאב הסתתר מאחורי ההתפרצות. ולא רק לדרוש מהם להיות חזקים, אלא ליצור בשבילם מקום שבו מותר להיות חלשים.

כי חוסן נפשי אינו היכולת שלא להישבר לעולם. הוא הידיעה שגם כשקשה לי, יש מישהו שמוכן להקשיב.

אליעזר מלמד אותנו שלפעמים צריך להחריש כדי לראות אדם באמת. ורבקה מלמדת אותנו מה יכול לקרות כשנותנים לאדם להשמיע את קולו.

ובין השתיקה של אליעזר לקולה של רבקה מסתתר שיעור חינוכי שלם: לפעמים הדבר הגדול ביותר שאנחנו יכולים לעשות למען ילד הוא לא לתת לו תשובה, אלא לתת לו להרגיש שהוא ראוי לכך שנקשיב לשאלה שלו.

אבינועם הרש הוא מחנך, ומייסד קהילת ההורים "מתבגרים באהבה".