מרגישים שבית הכנסת הוא לא המקום שלכם? גם אני. עד לאחרונה

בילדותי הלא דתית ביקרתי פעמים בודדות בבית הכנסת. לפעמים ביום הכיפורים, בר מצווה פה, בר מצווה שם. ועוד כמה פעמים שמרוב שהן היו לא משמעותיות עבורי – אני פשוט לא זוכרת אותן. מה כן אני זוכרת? שלא הרגשתי חלק מהחוויה. לרוב, שיחקתי בחוץ, ובזה זה הסתכם – הייתי בחוץ, ונשארתי (שנים) בחוץ. אין פה אשמים. פשוט ככה גדלנו.‏

לאחר החזרה בתשובה עדיין הרגשתי לא בעניינים. אלו היו שנים של הרס ובניה מחדש של אבני יסוד בחיי, תהליך שדרש השקעה אדירה של אנרגיה, ולכן לקח לי זמן להגיע בכלל לבית הכנסת. החוויה הייתה טובה מאוד, אבל לאחר הנישואין, מעבר הדירה והקמת המשפחה, היה לי קשה עד בלתי אפשרי לשלב מחדש את בית הכנסת בשגרת החיים, ושוב, אובדן קהילת בית הכנסת פורר מרכיב משמעותי בתחושת השייכות שלי.‏ שנים הרגשתי דתייה פרילנסרית.

זה מוזר. אני אדם חברותי מאוד, ועדיין הרגשתי קצת תלושה מבחינה קהילתית. עד לפני כחודש. 

אני בכלל תכננתי ללכת לטיילת‏

השינוי התחיל בזכות הבן שלנו, הראל, בן ה-8.5. בעקבות בנות הדוד שלו שהתחזקו, והתחילו להגיע לתפילות, הוא הצטרף אליהן (ולפעמים גם הבנות שלנו) בראש השנה, ביום הכיפורים ובערב שבת. נפלא! חשבתי, כך אוכל להתמקד בהכנות לסעודה ובעיקר - לנוח עד הקידוש.‏
החגים נגמרו, בשבת בבוקר אני ממילא נוהגת לקום מוקדם מאוד, בעיקר כדי לצאת לטיול שבת מרגיע בטיילת לפני שכל הבית מתעורר, ובאחת השבתות, קרה לי משהו שקורה לאימהות רבות – הבן שלנו התעורר מוקדם מהצפוי, כמה דקות אחריי.
ירידת מתח. מיד הבנתי שטיול בטיילת אולי כבר לא יהיה פה, אבל הבנתי שאין מצב שאני "בורחת" לו, ומשאירה אותו לשתות שוקו לבד עד שהאחיות שלו תתעוררנה. אז הצעתי לו בתמימות ללכת לבית הכנסת מתוך תקווה שהוא ימשיך את המסורת החדשה שהחל, והוא, במתיקות ובחיוך פשוט אמר: "כן!". שבע בבוקר, כן? תוך חצי שעה שנינו מחוץ לבית, ואני מעדכנת אותו שאני מלווה אותו לבית הכנסת, נפרדת ממנו לשלום, הולכת לטיילת, ושניפגש אחר כך בבית.‏

"אמא, אולי תבואי איתי לבית הכנסת?" הוא ביקש בכזו מתיקות ותמימות. מיד הבנתי שאין לי שום רשות להיבטל מהזכות (ומהחובה) הזו, ונכנסתי בפעם ראשונה לבית כנסת תימני מזה שנים. עליתי לעזרת הנשים מלאה בביטחון ומלאה בהיסוס (ככה זה כשמעמידים פנים), מקווה שאולי אראה מישהי מהשכונה. טוב, אני לא מכירה אף אחת.‏

 
לא הספקתי לארגן את המחשבות שלי בצורה מסודרת, וכבר אחת המתפללות, בחיוך מזמין, הביאה לי סידור וחומש. מסתבר שיש לה יכולות-על של קריאת מחשבות, כי בכל פעם שאיבדתי את מקומי בסידור, היא הצביעה עליו בשקט, והחזירה אותי למסלול מבלי שאצטרך לבקש אפילו. כזו הכנסת אורחים לבבית!‏ 

שבע וחצי בבוקר, והילדים בעניינים‏

ההפתעה הבאה הגיעה בהילוך שני. נוכחתי לדעת שילדי בית הכנסת הם "כוכבי המופע המרכזי" בעליה לתורה ובקריאת התרג'ום, כפי שיהודי תימן מכנים אותו, הוא תרגום אונקלוס בארמית. עם השנים למדתי שבבית הכנסת הזה, כמו גם ברבים כמוהו בקהילות יוצאי תימן ברחבי הארץ, הילדים האלה הולכים להיות מרכז העניינים בתפילת שחרית של שבת. כל שבת.‏

ממבט על בעזרת הנשים אני רואה נוכחות מכובדת של ילדים (תזכורת: מדובר בשבת בבוקר!) קרוב ל-30% מהמתפללים הם ילדים עטופי טליתות, ישובים במקומם. אני חוזרת: לא משחקים בחוץ, אלא יושבים בשקט כשותפים מלאים לתפילה. התפילה מתחילה בשבע וחצי, וקולם הגבוה והדק של עדת הילדים משתלב במתיקות בקולות המבוגרים, והניגון? ניגון עתיק עם ניחוח מסתורי בהגיה תימנית, כזו שעוברת אלפי שנים מאב לבן. אלוקים, איזו עוצמה.‏ 

ההתרגשות עולה הילוך עם ברכת הכהנים. כהן ובניו, תלמידי בית ספר יסודי, עולים להיכל. פניהם וגופם מכוסים כליל בטלית, ילדי הכהן מברכים בביטחון את הקהל, יחד עם הכהנים הבוגרים, ויש משהו בקול הטהור הזה, שנותן משנה תוקף לברכה המקודשת והנשגבת הזו. בזכות הילדים האלה הצלחתי לרגעים לדמיין שאני עכשיו בבית המקדש.‏ 

ההתרגשות עולה הילוך נוסף בפתיחת ההיכל: ילד לפני גיל בר מצווה עולה, ואוחז במקל שמסיט את הפרוכת. כשספר התורה פתוח ומוכן לקריאה, אני רואה להפתעתי את חברו ובן כיתתו של בני קם ממקומו: אִמְרִי צנעני בן ה-8, עומד בביטחון לימין הקורא בתורה, והוא מחזיק בחומש עם התרג'ום. במיומנות מקצועית, בקול רך ועדין, הוא מתרגם אחרי העולה לתורה פסוק אחר פסוק. דקות ארוכות הוא עומד שם, מעליית ראשון עד חמישי, הוא מרשים אותי, ואת שאר נשות העזרה בהתמדה הזו. בסך הכל ילד בכיתה ג'.‏ 

בן שלוש, "עולה לתורה", והלב שלנו נמס‏

בעליית שישי קורה משהו שממיס עוד יותר את הלבבות של המתפללים: ילד כבן 3, עטוף טלית, עומד על הדוכן בשבת בבוקר, וקורא בתורה בהגייה תימנית בביטחון ובמתיקות. מאחוריו טור של 6 ילדים צעירים בגילאי 4-10 ממתינים לתורם לומר כמה פסוקים של עליית "שישי". כל אחד מהם יורד בתורו, והולך אל "ספק הממתקים של שבת בבוקר". (מתפלל חביב ומשקיען עם שקית עמוסה דברי מתיקה). בחום ובחיוך הוא מעודד את הקטנטנים, שבינתיים הספיקו כבר לעבור לכיוון רב בית הכנסת, הרב עמית מגד, שמחלק גם להם בחיוך דברי מתיקה. 

הרב עמית מגד, רב המרכז הרוחני, "יד לחללי צה"ל", ראש העין

אִמְרִי צנעני, בן ה-8 הוציא ידי חובת כל הציבור כשעלה לעליית "שישי" מרשימה ומדויקת ביותר. מפתיעה לא פחות היא העובדה שאִמְרִי אינו מגיע מבית חרדי. מהיכרותי את השכונה אני מזהה את חלק מבאי בית הכנסת, רואה ויודעת שיש כאן לפחות ארבעה מגזרים: חרדים מבית, דתיים, בעלי תשובה ומסורתיים. שוחחתי היום עם הרב עמית מגד, רב המרכז הרוחני "יד לחללי צה"ל" שבראש העין כדי להבין יותר את מנהגי קהילות תימן לאורך השנים, שהפכו את הילדים לשותפים פעילים ומשמעותיים.‏ 

איך אתם מאהיבים על הילדים את התפילה? בכל זאת, מדובר בתפילה ארוכה, בשעה מוקדמת בבוקר, ואני שמה לב לנוכחות מכובדת של ילדים בתפילה.‏ 

״יש כאן עיקרון יסוד: אם אין גדיים, אין תיישים״, מסביר הרב מגד. ״הילדים הם חלק מהציבור. הילד מגיע לבית הכנסת מפני שהוא חלק מהחוויה, ויש לו בה תפקיד אמיתי.‏ את ההבדל אפשר לראות היטב בעליית 'שישי'. הילדים הצעירים עולים וקוראים שלושה פסוקים, בהתאם ליכולתם, אבל אחריהם עולה ילד שקורא את העלייה כולה, ונמנה עם שבעת העולים לתורה.‏

״בנוסף, אנחנו לא מוכרים את עליית 'שישי', אלא מחלקים אותה בתור בין הילדים. בכל שבת עולה ילד אחר. זה לא רק מעשה שנועד לתת לילד להתלמד. הוא באמת חלק, הוא מוציא את הציבור ידי חובה. זו ההלכה התלמודית, שקטן עולה למניין שבעה, ויהודי תימן משמרים אותה הלכה למעשה״.‏ 

פתאום אני מבינה טוב יותר את מה שראיתי מעזרת הנשים. מאחורי הקול הילדי והטלית הקטנה עומדת אחריות גדולה: הילד יודע שמחכים לו, שמקשיבים לו, שהוא רצוי, שהוא נחוץ.‏ 

״כשהילד עומד לקרוא או לתרגם, הוא צריך להתכונן״, ממשיך הרב. ״זה מצריך למידה במשך השבוע: ללכת למארי, (המארי /מורי הוא המלמד בחיידר התימני. מדובר בשיעור פרטי או קבוצתי בקריאת התורה ובהגיה התימנית ג.ל), לשבת עם אבא, לחזור על הקריאה. הוא נמצא בתוך החוויה עוד לפני שהגיע לבית הכנסת בשבת. וכשהוא יושב בתפילה, הוא מבין על מה מדובר. הוא יודע לקרוא, עוקב בחומש, ולפעמים גם מזהה אם הקורא טעה. יש לו עניין, הוא לא מנותק״.‏ 

אבל איך מתחילים? להורים שמתבוננים מהצד, זה עלול להיראות כמו משהו ששמור למי שגדלו בתוך המסורת הזו‏ 

"מדובר בתהליך הדרגתי בסביבה תומכת שמאפשרת את ההתקרבות הזו לכולם. בתהליך יש מקום גם ליכולת של הילד וגם להשקעה של ההורים. צעד אחר צעד. לא מביאים ילד בן שלוש לשבת משבע עד עשר בבוקר ברציפות. הוא עדיין לא שם. בהתחלה מביאים אותו לקראת סוף התפילה. בהמשך מגיעים כדי שיקרא את שלושת הפסוקים שלמד, ולאט לאט מקדימים. כשהוא גדל ומגיע מתחילת התפילה, הוא כבר מכיר את הדברים, כי עבר את השלבים האלה״.‏ 

חשוב לציין שגם מאחורי הרגע המתוק על הדוכן יש עבודה משפחתית, שלפעמים אינה נראית לעין: לקחת למארי ולהחזיר, לשנן את הפסוקים, ללוות לבית הכנסת בשעה שמתאימה לילד.‏
״צריך להאמין בחשיבות של הדבר כדי להתמסר אליו״, אומר הרב. ״וכשרואים את הילד עולה וקורא, ההורים מתרגשים ונהנים. אז רוצים שידע עוד: בהתחלה שלושה פסוקים, אחר כך את כל השישי, ובהמשך גם את התרגום. הילדים חכמים. תלמד אותם, והם ידעו״.‏ 

אחד הדברים המרגשים הוא המגוון בבית הכנסת. הילדים מגיעים מבתים שונים, ובכל זאת שותפים לאותה מסורת.‏ 

״זה חוצה מגזרים״, אומר הרב. ״הורים שלמדו בילדותם רוצים להעביר את המסורת לילדיהם. גם אלו שלא זכו ללמוד בילדותם מבקשים את זה עבור הדור הבא. לא משנה באיזה בית ספר הילד מתחנך, חשוב להם שהוא יכיר את המסורת ויהיה שותף בה״.‏

גם לאבא מותר לשאול‏

את השותפות הזאת מטפחים כאן גם כשהשבת יוצאת. בכל מוצאי שבת מתקיים במרכז הרוחני ״יד לחללי צה״ל״ לימוד ״אבות ובנים״, שאליו מגיעים משפחות מכל רחבי ראש העין ומחוצה לה.‏ 

הרב מספר שהיוזמה נולדה בעקבות תקופת הקורונה, לאחר שהסגרים וההתרחקות מבתי הכנסת החלישו אצל חלק מהמשפחות את רצף התפילה והלימוד. כעת הפעילות כבר בשנתה השישית, ובית הכנסת ואפילו עזרת הנשים מתמלאים באבות ובילדים.‏ 

״המטרה הייתה ליצור זמן שבו אבא יושב עם הבן ולומד איתו, בדגש על ה'שישי' ועל ה'תרג'ום'. במהלך השבוע אבא לפעמים חוזר מאוחר, כשהילד כבר ישן, ויש חוגים ועיסוקים. כאן, מיד אחרי שבת, יושבים יחד. זו שעת איכות עם הבן, ויש לה המשך גם במהלך השבוע״.‏ 

לצד הלימוד יש פרסים והגרלות למשתתפי "אבות ובנים", אבל בתוך כל זה, מתעוררת שאלה על האבות המהססים, שרוצים אבל מתביישים להגיע, שחוששים שאולי לא ימצאו את מקומם.‏ הרב מגד מרגיע: "גם אבא שלא למד בילדותו, או לא זוכר איך קוראים בתורה, מוזמן בהחלט להגיע. יש מקרים שבהם הילד כבר מלומד יותר מאביו, אבל הקשר והלימוד המשותף נותנים גם לאבות דחיפה ורצון ללמוד. אבא ניגש ושואל: 'הרב, איך צריך לקרוא את זה?', מקבל הסבר, וכבר יודע עוד משהו.‏ זו לא בושה. להיפך. לכולנו יש מה ללמוד״.‏

יצאתי באותה שבת בבוקר כדי לעשות חסד עם הבן שלי. לא היה לי מושג שהוא בעצמו עשה איתי חסד: הילדה ששיחקה בחוץ, והאישה שעוד שנים אחר כך לא ממש מצאה את מקומה, היו צריכות לשמוע את הבקשה הפשוטה שלו: "אמא, אולי תבואי איתי?" כדי לשבור את שגרת השבתות הקודמות, ולהתגבר על הבושה.

אני עדיין לא מכירה את כל המנגינות, ולפעמים גם צריכה שמישהי תראה לי איפה אנחנו בסידור. אבל כבר יש לי למי לפנות, ויש לי רצון לחזור.

ואם גם אתם רוצים להגיע, אבל חוששים שלא תדעו מתי עומדים, איפה קוראים ולמי פונים - אני מבינה אתכם. גם אני הגעתי ככה. אם גם אתם עומדים קצת בחוץ, כמו שעמדתי אני, כדאי לכם להיכנס הפעם, אפילו לחלק מהתפילה. מחכים לכם בכל רחבי הארץ חיוך, סידור, ומישהו שישמח שבאתם. אולי גם אתם תופתעו לגלות שאתם רוצים לחזור.