"עד מאה ועשרים", "בלי עין הרע", "בשעה טובה": מה המקור היהודי לביטויים המוכרים?

1. ״עד מאה ועשרים״

על משה רבנו נאמר "ומשה בן מאה ועשרים שנה במותו, לא כהתה עינו ולא נס לחה" (דברים לד, ז). התורה מציינת גם את גילו וגם את הכוחות שנשמרו בו עד יומו האחרון. ברוח הפסוק, "עד מאה ועשרים" הוא איחול לאריכות ימים בבריאות טובה.

2. ״בלי עין הרע״

כשמספרים בשבחו של ילד או מזכירים הצלחה כלשהי, נהוג להוסיף ״בלי עין הרע״. החשש מעין הרע נזכר בכמה מקומות בדברי חז״ל. במסכת בבא מציעא מסופר שרב הלך לבית קברות וייחס לעין הרע את מותם של תשעים ותשעה מתוך מאה נפטרים (קז ע״ב).

בפרקי אבות מופיעה גם אזהרה הנוגעת למבט שלנו על הזולת. רבי יהושע מונה את ״עין הרע״ עם הדברים ש״מוציאין את האדם מן העולם״ (אבות ב, יא). לצד הבקשה שהטוב שזכינו לו יישמר, יש כאן מקום לשאלה אישית יותר. באיזו עין אנחנו מביטים בטוב שנפל בחלקו של אדם אחר?

3. ״בשעה טובה״

כששומעים על שמחה מתקרבת, נהוג לאחל "בשעה טובה". יש בברכה הזאת בקשה שהשמחה שמצפים לה תגיע בעִיתה. בדברי חז"ל מצאנו התייחסות לשעה שבה מתרחש מאורע בחיי האדם. על שעת הלידה אמר רבי חנינא ש"מזל שעה גורם" (שבת קנו ע״א).

4. ״מזל טוב״

כשנולד תינוק, וגם כשחתן וכלה עומדים תחת החופה, מברכים אותם באותן שתי מילים: ׳מזל טוב׳. במסכת שבת נחלקו חכמים בשאלת השפעתם של המזלות על חיי האדם. רבי יוחנן אומר שם ש"אין מזל לישראל" (קנו ע״א). בפינו, "מזל טוב" הוא איחול שגם הימים שיבואו אחרי השמחה יביאו איתם ברכה.

5. ״ברוך השם״

"מה שלומך?" – "ברוך השם". שתי המילים השגורות האלה מופיעות בספר בראשית. כששמע עבד אברהם מפי רבקה מי אביה, הבין שהגיע למשפחת אדוניו. הוא השתחווה ואמר "ברוך ה׳ אלקי אדני אברהם" (בראשית כד, כז). גם בשיחה היומיומית, התשובה "ברוך השם" נותנת מקום להודיה לה' עוד לפני שמספרים מה שלומנו.

6. ״בעזרת השם״

״ניפגש ביום חמישי, בעזרת השם״. ללשון הזאת קרוב פסוק מתהילים, שבו נשאלת השאלה ״מאין יבא עזרי״ ונענית במילים ״עזרי מעם ה׳, עושה שמים וארץ״ (תהילים קכא, א–ב).

בשיחה אחת אפשר לשמוע את שני הביטויים זה לצד זה. ״הגענו בשלום, ברוך השם. בעזרת השם נחזור ביום ראשון״. הראשון נותן מקום להודיה על הדרך שכבר עברה, והשני לתפילה על הדרך הביתה.

7. "חס וחלילה"

לפני הפיכת סדום עומד אברהם אבינו בתפילה על אנשי העיר. הוא מבקש על הצדיקים שאולי חיים בה ואומר "חלילה לך מעשות כדבר הזה, להמית צדיק עם רשע" (בראשית יח, כה). רש״י מפרש את המילים "חלילה לך" בלשון "חולין הוא לך".

כשאחי יוסף שומעים שחושדים בהם בגנבת גביע הכסף, הם משיבים: ״חלילה לעבדיך מעשות כדבר הזה״ (בראשית מד, ז). את המילה ״חלילה״ מתרגם אונקלוס לארמית במילה ״חס״. שתי המילים שאנחנו אומרים היום בנשימה אחת, ״חס וחלילה״, מופיעות אפוא בפסוק ובתרגומו.

אחי יוסף אמרו ״חלילה״ כדי לדחות את ההאשמה שהוטחה בהם. גם היום אפשר לשמוע אדם מגיב כך כשחושדים בו: ״חס וחלילה, איך יכולתי לעשות דבר כזה?״ וכשמזכירים מחלה או סכנה, אותן מילים מביעות בקשה שהדבר לעולם לא יקרה.

8. "לבריאות"

מדוע דווקא עיטוש זוכה לברכה מפי הסובבים? בפרקי דרבי אליעזר (פרק נב) מובאת מסורת שלפיה, בדורות הראשונים, אדם היה מתעטש ונשמתו יוצאת בפתאומיות. יעקב אבינו ביקש שיקדים חולי למותו, כדי שיוכל להיפרד מבניו ולצוות אותם.

המדרש אף מביא את המילה שנהגו לומר בשעת עיטוש – 'חיים'. עד היום נשמר המנהג לאחל חיים לאדם שהתעטש, כשהמילה בה משתמשים כיום היא ״לבריאות״, והבקשה העתיקה עדיין ניכרת בה.

9. ״רפואה שלמה״

בברכת ״רפאנו״ שבתפילת העמידה מופיעות, בנוסח אשכנז, המילים ״והעלה רפואה שלמה לכל מכותינו״. בתפילה אישית על חולה מופיע גם הפירוט ״רפואת הנפש ורפואת הגוף״.

10. ״זיכרונו לברכה״

בספר משלי נאמר ״זכר צדיק לברכה״ (י, ז). במסכת קידושין מופיע נוסח קרוב במיוחד לזה שבפינו, דווקא בתוך תיאור של בן המצטט דבר תורה ששמע מאביו. הגמרא דנה בדרך שבה הבן מכבד את אביו גם אחרי פטירתו, ומלמדת שלאחר שנים עשר חודש הוא מוסיף ״זיכרונו לברכה לחיי העולם הבא״ (קידושין לא ע״ב).