"הרופאים אמרו: 'או שאת שורדת - או שהתינוק": נס ההצלה של פנינה וקנין

זה היה לפני כשלוש שנים: פנינה וקנין, אז אמא לשבעה ילדים, קמה בבוקר וגילתה שהפה שלה מלא בפצעים לבנים, מכאיבים ומציקים. היא ניסתה בתחילה להתעלם, להמשיך כרגיל, אך הכאבים רק הלכו וגברו.

"אחרי ארבעה ימים של כאבים, כשאני מרגישה שהפצעים חודרים לי לגרון, החלטתי ללכת לרופא", היא מספרת את מה שנראה כמו תחילה של סיפור שגרתי. "הייתי אז בתחילת היריון, והיה חשוב לי לוודא שהכל תקין". היא עוצרת לרגע ומוסיפה: "עד אז הייתי אישה בריאה לחלוטין, אפילו כדור אקמול לא לקחתי. בחלומות הכי קשים לא יכולתי לחשוב שמדובר במשהו מורכב ומסוכן. למה בכלל שאעלה זאת בדעתי?".

גם הרופא לא נלחץ. הוא אבחן שמדובר בהרפס, והסביר לה שעליה להמתין בסבלנות עד שהפצעים יעברו. "המתנתי, אך המצב רק החמיר", היא משחזרת.

מאותו רגע היא נכנסה לסחרחורת של לחץ וניסיונות טיפול. "השגתי שמן מיוחד, וגם חלב עיזים, ועוד טיפולים נוספים שהמליצו לי עליהם, והייתי בטוחה שהם יועילו. לבסוף התברר שלא רק שהם לא הועילו, אלא הם גם עוררו את הכאב עוד יותר – הפצעים הפכו לדם, כל הפה שלי בער, לא הייתי מסוגלת לדבר, והיה ברור לי דבר אחד: כך לא מתנהג הרפס".

פנינה וקנין

"תכירי: 'פמפיגוס וולגריס'"

למרות הכאב, פנינה המשיכה לשדר כלפי חוץ עניינים כרגיל, כאילו דבר לא קרה. "לא רציתי שהילדים שלי יסבלו, או שירגישו שאמא חולה", היא מסבירה.

חלף שבוע, וכשהכאבים המשיכו להחמיר, היא פנתה עם בעלה לחדר מיון. "ישבנו והמתנו שם במשך שבע שעות", היא נזכרת. "לאחר מכן הרופאים קיבלו אותי, עשו לי את כל הבדיקות האפשריות, ולבסוף קבעו: 'אין לך כלום, זה הרפס עקשן, ולמרות שבדרך כלל הוא עובר במהירות, אצלך הוא נשאר קצת יותר. אל דאגה, בסוף הוא יעבור'.

"חזרתי הביתה, המתנתי בסבלנות, אך המצב החמיר ואחרי שלושה ימים הגעתי שוב למיון. עשו בדיקות, בחנו את הפצעים והודיעו: 'זה הרפס'. בפעם השלישית שהגעתי כבר ממש זחלתי. לא הצלחתי ללכת מרוב כאבים. הפעם, לא רק שהרופאים לא דחו אותי, אלא אשפזו אותי מיד בטיפול נמרץ וחיברו אותי למכשירים כדי לייצב אותי, שכן הייתי ממש מעורפלת. אחרי כמה שעות שלחו אותי לבדיקת ברונכוסקופיה, בה החדירו לי מצלמה זעירה לגרון, ומשם לבדיקה נוספת בה נלקחה ביופסיה כדי לבדוק במה מדובר.

"פתאום הפך הכל להיות רציני. ואני רק רועדת, מקווה שסוף-סוף יבינו מה באמת יש לי ויוכלו לטפל בי. לבסוף הודיעו לבעלי: 'יש לה מחלה אוטואימונית בשם פמפיגוס וולגריס. זוהי מחלה נדירה שלמדנו עליה, ולא האמנו שנפגוש מישהו שיחלה בה'. הם הבהירו לי שאני עומדת לפני אשפוז ארוך, ואשפזו אותי במצב קשה מאוד – כשאני מחוברת בשתי הידיים לעירוי, לא מסוגלת לאכול או לשתות. הפצעים והמוגלות שהיו לי בתחילה בפה המשיכו לכל אזור הראש, עם שיטפונות של דם ומוגלה. גם השיער החל לנשור, והכאבים היו בלתי נסבלים – כמו סכינים שדוקרים בלי הפסקה. הרגשתי שאני הופכת מאישה עצמאית, שמנהלת בית ומשפחה, לנכה שלא מסוגלת לדאוג אפילו לעצמה. אבל הקפדתי שלא להתלונן ולא לשאול את הקב"ה שאלות. הרגשתי שהוא כל כך קרוב אליי, יותר מאי פעם, ולא רציתי לקלקל זאת בתחושות של חוסר אמונה או בתלונות".

מה עם בעלך? איך הוא הגיב?

"בעלי תפקד בצורה מעוררת השראה. מיד אחרי האבחון, הוא קנה בדרך הביתה בוקסה גדולה, והודיע לילדים: 'אנו הולכים לעבור את התקופה הקרובה בשמחה'. הוא לא הסביר להם על חומרת המחלה, רק אמר ש'אמא מאושפזת ומדי פעם תגיע הביתה, ובינתיים נעשה הכל כדי לשמוח'. הילדים הגדולים עזרו, הגיעו גם מתנדבות, וכששוחררתי מדי פעם הביתה למשך כמה שעות, ראיתי שהוא מתנהל לגמרי באופן סביר. בדרך כלל פגשתי את הילדים כשהם כבר ישנים, והייתי יושבת לידם ובוכה בדמעות: 'למה אני לא יכולה להיות אתכם כמו פעם? אני כל כך מתגעגעת אליכם... להיות אתכם...'. הרי כשאמא נוסעת לחופשה של שלושה ימים, כמה טלפונים היא מקבלת של 'אמא, בואי'? והילדים שלי במשך שבעה חודשים לא ראו את אמא שלהם. הם אפילו לא דמיינו באיזה מצב קשה אני נמצאת".

לא להאמין, תינוק בריא ושלם

כוחות משמיים

מה נתן לך כוח באותה תקופה קשה?

"אך ורק בורא עולם", משיבה פנינה בנחרצות. "הוא היחיד שנתן לי כוחות, ועד היום אני מרגישה את הקב"ה בכל פיפס הכי קטן בחיים שלי. אפילו כשאני עומדת במטבח ומבשלת, אני אומרת 'לכבוד ה' יתברך', ובכל פעם שאנו מברכים או מתפללים אני אומרת 'לכבוד ה''. אחרי כל מה שעברתי, אני פשוט מרגישה אותו איתי.

"קיבלתי כוחות גם מכל אלו שביקרו אותי. כל הזמן הגיעו אליי בני משפחה, חברות, מורות של הבנות שלי. אפילו הרבנית קולדצקי שוחחה איתי בטלפון ואמרה לי: 'פנינה בת דבורה, כיפרת על הדור'. ואני רק מגיבה: 'אה אה', כי לא הייתי מסוגלת לדבר. הרבנית בכתה איתי ביחד, והבטיחה לי שהיא ממשיכה להתפלל.

"חלף חודש אחד מהאשפוז, והסבירו לי שאני מתאשפזת לחודש נוסף", ממשיכה פנינה. "המצב שלי היה כל כך קשה, שכבר אמרו לבעלי: 'או שהיא שורדת או שהתינוק'. בשלב זה העבירו אותי למחלקת היריון בסיכון. באחד הימים ששכבתי במחלקה הרגשתי שאני מאבדת את ההכרה, וכבר רואה את הסוף.

"ממש כמו בתיאורים: גם אני ראיתי את החיים שלי, מאז שהייתי קטנה ועד לאותו רגע, כמו ספר. אני מבינה שכאן הכל נגמר, ואני מתחננת על נפשי לפני הקב"ה, אומרת לו בלב שלם: 'אני מבטיחה לך שאני לא עוזבת אותך, אם אחיה – אשבח וארומם אותך בכל מקום'. ואז אני נופלת אחורה, כנראה איבדתי את ההכרה. באותם רגעים ראיתי דמות מתקרבת אליי מלמעלה, זה היה הרבי מליובאוויטש זצ"ל. זה מפתיע, כי עד אז לא היה לי שום קשר לחב"ד. ראיתי את הרבי מתקרב אליי, עוצר מעל ראשי, מסתכל עליי ואומר כמה מילים. מיד לאחר מכן שמעתי את הרופאים נכנסים לחדר ונכנסים ללחץ רב, כשהם מגלים אותי במצב של עילפון. טיפלו בי וייצבו אותי, ומשם הועברתי למחלקת כאב כדי לבדוק מה באמת התרחש לי בתוך הגוף.

"כשהחזירו אותי לחדר, חצי מהפנים שלי היו במצב של שיתוק. המצב הלך והשתפר אט-אט, אבל מאותו רגע הכניסו אותי לבידוד מלא. הייתי שם במשך כמה חודשים, ונאסר עליי לצאת למחלקה ולפגוש נשים נוספות. שמעתי את הנשים בחוץ, ובכיתי לעצמי, כשאני כל כך לבד, והמסלול היחיד שאני עושה מדי יום הוא מהמיטה למקלחת ומהמקלחת למיטה.

"מאותו יום ועד לשבוע 34, הרופאים התייצבו אצלי מדי יום והסבירו לי: 'תצטרכי להיפרד מהתינוק, אין ברירה אחרת'. ואני מסמנת להם 'לא' עם היד – אני נלחמת. לא ידעתי שיכולים להיות לי כאלו כוחות, אבל הקב"ה היה איתי ולא נתן לי ליפול.

"גם כלפי חוץ המצב שלי היה נראה מחריד – השיער נשר, הקילופים הגיעו לאוזניים ולמצח, הכל דם ומוגלה. המחלה הזו נוראית ממש. הרופאים נתנו לי להבין שאם רק אוותר על ההיריון – כל הסבל הזה יבוא אל קיצו. אבל לא הסכמתי בשום אופן. הרופאים גם הזהירו שבשל כל התרופות והמצב הקשה, הילד שייוולד יהיה עם פיגור ולא ייתכן שהוא יהיה בריא. אני שמעתי את הדברים, וביקשתי מחברותיי עוד הפרשת חלה, עוד תהילים. והן לא אכזבו – מכל מקום שמעתי כמה שמתפללים עליי, וידעתי שהקב"ה לא יעזוב אותי".

בברית

להודות על השגרה

הלידה, לדבריה של פנינה, הייתה קשה מאוד. אחרי ניסיונות של 24 שעות בחדר לידה, היא הועברה לניתוח חירום. "הייתי בפחד נוראי, בגלל כל התחזיות הקשות של הרופאים. הכניסו אותי להשגחה קפדנית ולבידוד לאחר הלידה בשל מצבי הרפואי והחיסוני המוחלש, והתחננתי כל הזמן: 'תנו לי לראות את התינוק שלי'. הרופאים הבינו אותי, אך הסבירו שזה נועד אך ורק כדי לשמור על הבריאות של שנינו עד שנתייצב ונשתחרר הביתה בבטחה".

השחרור הגיע לאחר כעשרה ימים. "יצאתי סוף סוף הביתה. הולכת לאט-לאט על הרגליים, מנסה לחזור בהדרגה לטפל בבית ובילדים, אחרי שבעה חודשים שלא עשיתי זאת, ויחד עם זאת להתחבר לתינוק שאמנם ילדתי אך היה כל כך רחוק ומנותק ממני. הרגשתי שלאורך כל השנה הראשונה, הקשר שלי איתו נראה טכני, לא הצלחתי להרגיש אותו. אבל נלחמתי, וזה היה שווה, כי היום הוא ברוך ה' ילד מהמם בן שלוש. אגב, הענקנו לו את השם יהונתן – שם כל כך טבעי ומתבקש.

"בנוסף, קיבלתי מעל הטבע גם מתנה נוספת – אריאל המתוק שלנו, שהגיע בהפתעה מוחלטת. ההיריון הנוסף עבר, ברוך ה', במעקב רפואי צמוד, ללא התפרצות המחלה, ועם לקיחת התרופות המתאימות.

"החיים שלי כיום אינם כפי שהיו פעם", מדגישה פנינה. "זכיתי לקרבת אלוקים גדולה, ואני מגדלת באהבה גדולה את יהונתן ואריאל המתוקים שלי, יחד עם שאר ילדיי.

"על המקרר שלי במטבח יש מגנט גדול עם הכיתוב 'מזמור לתודה', ואני תמיד אומרת לילדים שלי: 'היה לכם משהו טוב? הצלחתם במשהו? בואו נודה לקב"ה'. וכן, גם אני מודה לו מדי יום על החיים הפשוטים ועל השגרה, יודעת שזו המתנה הגדולה ביותר שיכולתי לבקש עבור עצמי – פשוט להיות עם הילדים בנחת בבית, ולגדל אותם בחום ובאהבה".