שבע בן בכרי, יואב והאישה החכמה: ביאור פרק כ' בספר שמואל ב'

מרד חדש פורץ בממלכת דוד, רצח מתבצע במסווה של ברכת שלום, ואישה חכמה אחת מצליחה לעצור את האסון ברגע האחרון.

תקציר הפרק

מרד חדש - והפעם משבט בנימין: שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי מכריז על המרד בתקיעת שופר ומפיץ את האמירה "אֵין לָנוּ חֵלֶק בְּדָוִד וְלֹא נַחֲלָה לָנוּ בְּבֶן יִשַׁי, אִישׁ לְאֹהָלָיו יִשְׂרָאֵל". מה עושים? דוד מצווה על עמשא, שר צבאו החדש, לגייס בתוך שלושה ימים את אנשי יהודה ולהתייצב מול דוד בירושלים. עמשא מתעכב והזמן דוחק. דוד אינו יכול להמתין, והוא שולח את אבישי (אחיו של יואב) עם מי שנמצא בירושלים להילחם בשבע בן בכרי.

רצח עמשא בן יתר: גם יואב ואנשיו מצטרפים לכוח הלוחם. בגבעון הם פוגשים בעמשא. יואב אינו מהסס לרגע. במסווה של ברכת שלום חברית - "הֲשָׁלוֹם אַתָּה אָחִי?", הוא מכה את עמשא והורגו.

דיכוי המרד: יואב ולוחמיו נערכים למצור על אבל בית מעכה, העיר שבה מתבצר שבע בן בכרי, מנהיג המרד. אישה חכמה מקומית מביאה להצלת העיר. במקום "לְהָמִית עִיר וְאֵם בְּיִשְׂרָאֵל", היא משכנעת קודם כל את יואב, ואחריו את כל אנשי העיר - להרוג את שבע בן בכרי בלבד. ואכן כך היה - שבע בן בכרי הומת והמרד הסתיים.

הפרק מסתיים ברשימה קצרה של בעלי תפקידים במלכות בית דוד.

הפרק המלא

(א) וְשָׁם נִקְרָא אִישׁ בְּלִיַּעַל וּשְׁמוֹ שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי אִישׁ יְמִינִי וַיִּתְקַע בַּשֹּׁפָר וַיֹּאמֶר אֵין לָנוּ חֵלֶק בְּדָוִד וְלֹא נַחֲלָה לָנוּ בְּבֶן יִשַׁי אִישׁ לְאֹהָלָיו יִשְׂרָאֵל.

(ב) וַיַּעַל כׇּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל מֵאַחֲרֵי דָוִד אַחֲרֵי שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי וְאִישׁ יְהוּדָה דָּבְקוּ בְמַלְכָּם מִן הַיַּרְדֵּן וְעַד יְרוּשָׁלָ͏ִם.

(ג) וַיָּבֹא דָוִד אֶל בֵּיתוֹ יְרוּשָׁלַ͏ִם וַיִּקַּח הַמֶּלֶךְ אֵת עֶשֶׂר נָשִׁים פִּלַגְשִׁים אֲשֶׁר הִנִּיחַ לִשְׁמֹר הַבַּיִת וַיִּתְּנֵם בֵּית מִשְׁמֶרֶת וַיְכַלְכְּלֵם וַאֲלֵיהֶם לֹא בָא וַתִּהְיֶינָה צְרֻרוֹת עַד יוֹם מֻתָן אַלְמְנוּת חַיּוּת.

(ד) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל עֲמָשָׂא הַזְעֶק לִי אֶת אִישׁ יְהוּדָה שְׁלֹשֶׁת יָמִים וְאַתָּה פֹּה עֲמֹד.

(ה) וַיֵּלֶךְ עֲמָשָׂא לְהַזְעִיק אֶת יְהוּדָה וייחר וַיּוֹחֶר מִן הַמּוֹעֵד אֲשֶׁר יְעָדוֹ.

(ו) וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל אֲבִישַׁי עַתָּה יֵרַע לָנוּ שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי מִן אַבְשָׁלוֹם אַתָּה קַח אֶת עַבְדֵי אֲדֹנֶיךָ וּרְדֹף אַחֲרָיו פֶּן מָצָא לוֹ עָרִים בְּצֻרוֹת וְהִצִּיל עֵינֵנוּ.

(ז) וַיֵּצְאוּ אַחֲרָיו אַנְשֵׁי יוֹאָב וְהַכְּרֵתִי וְהַפְּלֵתִי וְכׇל הַגִּבֹּרִים וַיֵּצְאוּ מִירוּשָׁלַ͏ִם לִרְדֹּף אַחֲרֵי שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי.

(ח) הֵם עִם הָאֶבֶן הַגְּדוֹלָה אֲשֶׁר בְּגִבְעוֹן וַעֲמָשָׂא בָּא לִפְנֵיהֶם וְיוֹאָב חָגוּר מִדּוֹ לְבֻשׁוֹ וְעָלָו חֲגוֹר חֶרֶב מְצֻמֶּדֶת עַל מׇתְנָיו בְּתַעְרָהּ וְהוּא יָצָא וַתִּפֹּל.

(ט) וַיֹּאמֶר יוֹאָב לַעֲמָשָׂא הֲשָׁלוֹם אַתָּה אָחִי וַתֹּחֶז יַד יְמִין יוֹאָב בִּזְקַן עֲמָשָׂא לִנְשׇׁק לוֹ.

(י) וַעֲמָשָׂא לֹא נִשְׁמַר בַּחֶרֶב אֲשֶׁר בְּיַד יוֹאָב וַיַּכֵּהוּ בָהּ אֶל הַחֹמֶשׁ וַיִּשְׁפֹּךְ מֵעָיו אַרְצָה וְלֹא שָׁנָה לוֹ וַיָּמֹת וְיוֹאָב וַאֲבִישַׁי אָחִיו רָדַף אַחֲרֵי שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי.

(יא) וְאִישׁ עָמַד עָלָיו מִנַּעֲרֵי יוֹאָב וַיֹּאמֶר מִי אֲשֶׁר חָפֵץ בְּיוֹאָב וּמִי אֲשֶׁר לְדָוִד אַחֲרֵי יוֹאָב.

(יב) וַעֲמָשָׂא מִתְגֹּלֵל בַּדָּם בְּתוֹךְ הַמְסִלָּה וַיַּרְא הָאִישׁ כִּי עָמַד כׇּל הָעָם וַיַּסֵּב אֶת עֲמָשָׂא מִן הַמְסִלָּה הַשָּׂדֶה וַיַּשְׁלֵךְ עָלָיו בֶּגֶד כַּאֲשֶׁר רָאָה כׇּל הַבָּא עָלָיו וְעָמָד.

(יג) כַּאֲשֶׁר הֹגָה מִן הַמְסִלָּה עָבַר כׇּל אִישׁ אַחֲרֵי יוֹאָב לִרְדֹּף אַחֲרֵי שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי.

(יד) וַיַּעֲבֹר בְּכׇל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אָבֵלָה וּבֵית מַעֲכָה וְכׇל הַבֵּרִים ויקלהו וַיִּקָּהֲלוּ וַיָּבֹאוּ אַף אַחֲרָיו.

(טו) וַיָּבֹאוּ וַיָּצֻרוּ עָלָיו בְּאָבֵלָה בֵּית הַמַּעֲכָה וַיִּשְׁפְּכוּ סֹלְלָה אֶל הָעִיר וַתַּעֲמֹד בַּחֵל וְכׇל הָעָם אֲשֶׁר אֶת יוֹאָב מַשְׁחִיתִם לְהַפִּיל הַחוֹמָה.

(טז) וַתִּקְרָא אִשָּׁה חֲכָמָה מִן הָעִיר שִׁמְעוּ שִׁמְעוּ אִמְרוּ נָא אֶל יוֹאָב קְרַב עַד הֵנָּה וַאֲדַבְּרָה אֵלֶיךָ.

(יז) וַיִּקְרַב אֵלֶיהָ וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הַאַתָּה יוֹאָב וַיֹּאמֶר אָנִי וַתֹּאמֶר לוֹ שְׁמַע דִּבְרֵי אֲמָתֶךָ וַיֹּאמֶר שֹׁמֵעַ אָנֹכִי.

(יח) וַתֹּאמֶר לֵאמֹר דַּבֵּר יְדַבְּרוּ בָרִאשֹׁנָה לֵאמֹר שָׁאוֹל יְשָׁאֲלוּ בְּאָבֵל וְכֵן הֵתַמּוּ.

(יט) אָנֹכִי שְׁלֻמֵי אֱמוּנֵי יִשְׂרָאֵל אַתָּה מְבַקֵּשׁ לְהָמִית עִיר וְאֵם בְּיִשְׂרָאֵל לָמָּה תְבַלַּע נַחֲלַת ה'.

(כ) וַיַּעַן יוֹאָב וַיֹּאמַר חָלִילָה חָלִילָה לִי אִם אֲבַלַּע וְאִם אַשְׁחִית.

(כא) לֹא כֵן הַדָּבָר כִּי אִישׁ מֵהַר אֶפְרַיִם שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי שְׁמוֹ נָשָׂא יָדוֹ בַּמֶּלֶךְ בְּדָוִד תְּנוּ אֹתוֹ לְבַדּוֹ וְאֵלְכָה מֵעַל הָעִיר וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל יוֹאָב הִנֵּה רֹאשׁוֹ מֻשְׁלָךְ אֵלֶיךָ בְּעַד הַחוֹמָה.

(כב) וַתָּבוֹא הָאִשָּׁה אֶל כׇּל הָעָם בְּחׇכְמָתָהּ וַיִּכְרְתוּ אֶת רֹאשׁ שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי וַיַּשְׁלִכוּ אֶל יוֹאָב וַיִּתְקַע בַּשֹּׁפָר וַיָּפֻצוּ מֵעַל הָעִיר אִישׁ לְאֹהָלָיו וְיוֹאָב שָׁב יְרוּשָׁלַ͏ִם אֶל הַמֶּלֶךְ.

(כג) וְיוֹאָב אֶל כׇּל הַצָּבָא יִשְׂרָאֵל וּבְנָיָה בֶּן יְהוֹיָדָע עַל הכרי הַכְּרֵתִי וְעַל הַפְּלֵתִי.

(כד) וַאֲדֹרָם עַל הַמַּס וִיהוֹשָׁפָט בֶּן אֲחִילוּד הַמַּזְכִּיר.

(כה) ושיא וּשְׁוָא סֹפֵר וְצָדוֹק וְאֶבְיָתָר כֹּהֲנִים.

(כו) וְגַם עִירָא הַיָּאִרִי הָיָה כֹהֵן לְדָוִד.

ביאור מילים קשות בפרק

"אֵין לָנוּ חֵלֶק בְּדָוִד" - אין לנו חלק במלכותו של דוד. איננו מקבלים את דוד למלך עלינו.

"אִישׁ לְאֹהָלָיו יִשְׂרָאֵל" - כל אחד מישראל יכול לחזור לעירו.

"עַתָּה יֵרַע לָנוּ שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי" - מִן אַבְשָׁלוֹם עכשיו, העיכוב שאנחנו מתעכבים מלצאת ולהילחם נגד שבע בן בכרי, יגרום לכך ששבע בן בכרי יזיק לנו יותר מהנזק שגרם לנו אבשלום.

"וְהַכְּרֵתִי וְהַפְּלֵתִי" - וכן הקלעים והקשתים של דוד, החיילים המובחרים של דוד, הלכו לרדוף אחרי שבע בן בכרי.

"חֲגוֹר חֶרֶב מְצֻמֶּדֶת עַל מָתְנָיו" - על הלבוש של יואב הייתה החרב חגורה בצמוד למותניו.

"בְּתַעְרָהּ" - החרב הייתה בתוך הנרתיק שלה. בדרך כלל החרב הייתה חגורה על הירך. במקרה זה, יואב חגר את החרב על מותניו, כדי שיהיה לו קל יותר להוציא את החרב מהנרתיק, בלי שעמשא ישים לב.

"וַתִּפֹּל" - והחרב נפלה מהנרתיק שלה.

"וַתֹּחֶז יַד יְמִין יוֹאָב בִּזְקַן עֲמָשָׂא לִנְשָׁק לוֹ" - יואב אחז בזקן של עמשא ביד ימין שלו, כאילו כדי לנשק את עמשא.

"וַעֲמָשָׂא לֹא נִשְׁמַר בַּחֶרֶב אֲשֶׁר בְּיַד יוֹאָב עמשא" - לא נזהר מהחרב שהיה בידו של יואב.

"וַיַּכֵּהוּ בָהּ אֶל הַחֹמֶשׁ" - יואב הכה את עמשא בליבו עם החרב.

"וַיִּשְׁפֹּךְ מֵעָיו אַרְצָה" - על ידי שדקר את עמשא יואב שפך את מעיו של עמשא על הארץ.

"וְלֹא שָׁנָה לוֹ" - יואב לא היה צריך להכות את עמשא עם החרב פעם נוספת, כיון שעמשא מת כבר במכה הראשונה.

"וַעֲמָשָׂא מִתְגֹּלֵל בַּדָּם בְּתוֹךְ הַמְסִלָּה" - עמשא היה מתגלגל בדם שיצא ממנו, באמצע המסילה. המסילה היא הדרך המרכזית שבה היו עוברים האנשים.

"וַיִּשְׁפְּכוּ סֹלְלָה אֶל הָעִיר" - יואב ואנשיו שפכו סוללה, תל עפר גבוה, ליד חומת העיר, כדי שהם יוכלו לעלות מהסוללה מעל לחומה ולכבוש את העיר.

"אִם אֲבַלַּע וְאִם אַשְׁחִית" - גנאי הוא לי וגנאי הוא למלך להשחית את העיר או להרוג את אנשיה.

פירושים מעניינים של פרשנים

רש"י: "וַיַּעֲבֹר בְּכָל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אָבֵלָה וּבֵית מַעֲכָה וְכָל הַבֵּרִים" - שבע בן בכרי עבר בכל המקומות האלו כדי שימליכו אותו עליהם.

רלב"ג: "דַּבֵּר יְדַבְּרוּ בָרִאשֹׁנָה לֵאמֹר" - הכוונה היא שאנשיו של שבע בן בכרי דיברו עם אנשי העיר לפני שהגיעו לשם אנשי יואב, אך אנשי העיר לא הצטרפו למרד של שבע בן בכרי.

מלבי"ם: "וְיוֹאָב אֶל כָּל הַצָּבָא יִשְׂרָאֵל" - דוד באמת רצה למנות את בניה כשר צבא, אלא שלאחר שיואב הצליח להרוג את שבע בן בכרי, דוד ראה שהעם נוטה אחריו, ולכן השאיר אותו כשר צבא.

מדרשים מעניינים מילקוט שמעוני

"ותבוא האשה אל כל העם בחכמתה": אמרה להם: הוו ידעין שיואב וכל ישראל עומדים מבחוץ להרגנו לבנינו ולבנותינו! אמרו: למה? אמרה להם: מאה בני אדם מבקש ליטול וילך, אמרו לה: יטול! חזרה ואמרה: אינו מבקש אלא חמישים, יטול! חזרה ואמרה: אינו מבקש אלא אחד שבע בן בכרי. מיד כששמעו כן הלכו וכרתו את ראשו, עליה אמר שלמה בחכמתו: טובה חכמה מכלי קרב טובה הייתה חכמתה של שרח מכלי קרב שהיה ביד יואב.

"מכאן אמרו: יש בו באדם דרך ארץ ומקרא בלבד מוסרין לו מלאך אחד לשמרו, שנאמר: הנה אנכי שולח מלאך לפניך וגו'. קרא אדם תורה נביאים וכתובים מוסרים לו שני מלאכים, שנאמר: כי מלאכיו יצווה לך. אבל קרא אדם תורה נביאים וכתובים ושנה משנה ומדרש הלכות ואגדות, הקב"ה משמרו בעצמו".

לפרקים קודמים, הקליקו כאן