מה העניין בתפילת אברהם על סדום? האברבנאל בפירוש מרתק לפרשת וירא

אברהם אבינו עומד לפני הקב"ה, ומבקש על סדום. הוא מתחיל בחמישים צדיקים, יורד לארבעים וחמישה, וממשיך עד עשרה. בכל שלב הוא מקבל תשובה. אילו יימצא מספר הצדיקים שעליו ביקש, תהיה להם זכות להגן על המקום. אולם למחרת נהפכת סדום, ואברהם משקיף לעבר הכיכר ורואה את העשן עולה מן הארץ.

האברבנאל שואל: מדוע התורה מאריכה בתיאור השיחה הזאת? אם מטרתה הייתה להציל את סדום והעיר לא ניצלה, מה מלמד פירוט הבקשות? הוא מוסיף קושי נוסף: בהמשך הפרשה מבקש לוט להימלט לצוער, ובקשתו מתקבלת. עיר אחת נשארת על עומדה בעקבות דבריו הקצרים. מדוע, אפוא, לא הועילה תפילתו הארוכה של אברהם להצלת העיר שעליה ביקש, בעוד תפילתו של לוט שאינו מגיע לקרסוליו של אברהם התקבלה כה בקלות?

בפירושו מבקש האברבנאל להבין את סדר הפרשה כולו. לשם כך הוא חוזר אל הרגע שבו נמסרה לאברהם הידיעה על הצפוי לסדום: לאחר האירוח קמים האנשים ללכת, ואברהם מלווה אותם. התורה אומרת: "וה' אמר המכסה אני מאברהם אשר אני עושה". האברבנאל מדייק בעיתוי: הנבואה מגיעה לאברהם בעודו בדרך, לפני שובו לאוהלו ולפני השחתת העיר. לדבריו, הדבר נעשה כדי שיישאר לו זמן להתפלל באותו יום. ההודעה נמסרת בשעה שבה אברהם עוד יכול לעמוד ולבקש על אנשי המקום.

מדוע ראוי שאברהם יֵדע? האברבנאל מציע שלושה טעמים: הראשון הוא קרבתו לקב"ה. אוהב נאמן משתף את אוהבו בענייניו, ולכן אין ראוי לכסות מאברהם את המעשה העומד להתרחש. האברבנאל מבחין בין גילוי ענייניו של האדם עצמו לבין מסירת סודות שהפקידו אחרים בידו. בפסוק נאמר "אשר אני עושה": הקב"ה מגלה לאברהם את מעשהו שלו.

הטעם השני קשור להבטחה על עתיד זרעו. אברהם עתיד להיות לגוי גדול ועצום. כאשר יראה חבל ארץ שלם נהפך, הוא עלול לחשוש גם לגורל האומה שתצא ממנו. לפיכך ראוי שידע מדוע נענשת סדום, ועד כמה הייתה ניתנת לה אפשרות להינצל בזכות צדיקים שבתוכה.

הטעם השלישי נוגע לחינוך: "כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט". האברבנאל מסביר שההשגחה על אברהם קשורה גם לתפקידו כאבי האומה. עליו לבנות בית שילמד לעשות צדקה ומשפט. הידיעה על סדום תאפשר לו להזהיר את בניו מפני דרכה ולהסביר להם את חומרת מעשיה.

בעניין זה מבחין האברבנאל בין נח לאברהם. נח חי בתוך הדור שנגזרה עליו כליה, והודעת המבול נצרכה להצלתו. אברהם אינו מתושבי סדום, ולכן ההודעה אליו דורשת הסבר נוסף. קרבתו לקב"ה, עתיד זרעו וחינוך ביתו הם הטעמים לכך.

לאחר ההודעה ניגש אברהם לבקש. הוא אומר תחילה "האף תספה צדיק עם רשע", ומיד ממשיך: "אולי יש חמישים צדיקים בתוך העיר". האברבנאל מבחין בין שתי טענות. הראשונה עוסקת בהצלת הצדיקים עצמם: אין להמיתם יחד עם הרשעים. השנייה מרחיבה את הבקשה אל העיר: האם אפשר לשאת למקום כולו בזכות הצדיקים הנמצאים בו?

כדי להסביר את הטענה השנייה, האברבנאל מתבונן בחייו הממשיים של האדם. צדיק המתגורר בעיר תלוי ביושביה. יש לו קרובים ושכנים, רכוש ומקורות מחיה. גם אם לא ימות בהפיכה, הוא עלול לאבד את כל עולמו. האברבנאל כותב: "כי בהיות האדם הצדיק יושב במדינה הרעה, מסתפק בצרכיו בכל יושבי העיר וחי בהם".

הצלת היחיד בתוך חורבן סביבתו אינה אפוא עניין פשוט. אברהם מבקש שהזכות של הצדיקים תגן גם על המקום המקיים את חייהם. לפי הסבר זה, הבקשה על העיר נובעת גם מהדאגה לשלומם של האנשים הראויים שבתוכה.

בראשית השיחה אברהם מתפלל על סדום עצמה, מפני שלוט ובני ביתו יושבים בה. הוא מדייק במילים "בתוך העיר" ו"ולא תשא למקום". בתשובת הקב"ה נפתחת אפשרות רחבה יותר: "ונשאתי לכל המקום בעבורם". האברבנאל מפרש שהזכות עשויה להגן גם על יתר ערי הכיכר.

כך מסביר האברבנאל כיצד משתנה היקף התחינה במהלך השיחה. אברהם מתחיל בעיר שבה נמצא לוט, ובהמשך מבקש גם על הערים שסביבה. בירידתו לעשרים ולעשרה הוא חוזר לבקש על סדום לבדה.

האברבנאל נותן את דעתו גם לצורת הדיבור. בתחילת הבקשה אברהם מציג טענה של משפט: "השופט כל הארץ לא יעשה משפט". בהמשך הוא מקדים דברי ענווה ומבקש רשות לדבר. אברהם מתחיל בבירור הדין, ומשם ממשיך לבקש חסד ורחמים.

למילים "ואנוכי עפר ואפר" מציע האברבנאל פירוש מיוחד: אברהם מבקש שגם הוא יצטרף אל הצדיקים שעליהם הוא מלמד זכות, ובאותה שעה מקטין את עצמו.

המעבר בין המספרים מסביר, לדעתו, את ביטויי הזהירות. הפחתה של חמישה מחמישים היא בקשה מצומצמת יחסית. מעבר מארבעים לשלושים הוא הפחתה גדולה יותר, ומעשרים לעשרה הוא מבקש להפחית מחצית. ככל שאברהם מרחיב את בקשתו ביחס למספר שכבר הוזכר, הוא מקדים תחנונים ומבקש שלא ייחר בו אף ה'.

לבסוף מגיעה הבקשה לעשרה. הקב"ה משיב "לא אשחית בעבור העשרה", והשיחה מסתיימת. האברבנאל מדגיש שהפסקת הנבואה אינה משאירה לאברהם מקום להמשיך ולהפחית במספר.

כעת אפשר לשוב לשאלה שבה פתח: מה הועילה התורה בפירוט כל התפילה? תשובת האברבנאל היא שהשיחה מלמדת על צדקת הדין. לקורא נמסר עד כמה הייתה סדום יכולה להינצל, ואיזו זכות הייתה מגינה עליה אילו נמצאה בה.

אברהם אינו יודע בתחילת השיחה את כל מה שיתברר בסופה. הוא שומע על הצרה, מחפש זכות ומבקש שוב. התורה מאפשרת לנו לעקוב אחר כל שלב: הצלת הצדיקים, נשיאת המקום בזכותם, הפחתת המספר והנכונות האלוקית להיענות.

לכן נכתבה התפילה גם כאשר העיר לא ניצלה. היא מגלה את דרכי המשפט שילמד אברהם את בניו, ואת האפשרויות שנבחנו לפני ההפיכה. העשן שנראה למחרת מגיע בסיום פרשה שבה ניתנו מקום וזמן לתחינה, ונשמעה כל בקשת זכות עד עשרה.