"חטפתי את סטירת הלחי של החיים שלי": נעם יעקובסון, יוצר הסרטונים הוויראליים, פותח את הלב

כשנעם יעקובסון מעלה סרטון חדש לרשת, מאות אלפי עוקביו יודעים שהם הולכים לקבל משהו שונה. לא עוד דרשה שגרתית על פרשת השבוע, אלא הברקה תיאטרלית, שנונה ומלאת עומק שמצליחה לגעת בלבבות של חילונים ודתיים כאחד. אך אם הייתם מספרים לנער שגדל בסניף 'מלאבס' של בני עקיבא בפתח תקווה שהוא יהפוך ביום מן הימים לאחד המסבירים הוויראליים של התנ"ך, הוא כנראה היה צוחק בקול.

כיום, בגיל 51, כשהוא נשוי ליעל (עובדת סוציאלית) ואב לארבעה ומתגורר ביישוב אפרת, יעקובסון מסתכל אחורה על מסלול חיים פתלתל שהוביל אותו בדיוק אל הנקודה הזו.

"גדלתי בבית דתי-לאומי סטנדרטי לכאורה", משחזר יעקובסון. "אבי זכרונו לברכה, ג'פרי, או בשמו העברי יעקב, שנפטר לפני כמה שבועות, נולד בדרום אפריקה. הוא עלה לארץ מתוך ציונות נטו, מיד אחרי מלחמת ששת הימים, כדי לעזור לבנות את המדינה. אמא שלי גדלה בחיפה בבית יקי הארדקור של פועלי אגודת ישראל. הם נפגשו בבר-אילן, ומאז הכל היסטוריה".

נעם מוסיף, כי הסיפור המשפחתי שלו נושא עמו גם דרמה רפואית ששינתה את חייו מקצה לקצה. "אמא שלי היא ממש ניצחון הרוח על החומר. לפני כ-18 שנה היא חלתה בסרטן קיבה קשה מאוד. הרופאים נאלצו להסיר מגופה חלקי איברים פנימיים, והיא עברה מסע הישרדות מטורף. באותם ימים הייתי נשוי ללא ילדים, ופתאום חטפתי את סטירת הלחי של החיים שלי. הבנתי שאמא שלי עלולה שלא להכיר את הנכדים שלה. התובנה הזו נתנה לי בעיטה להתקדם בחיים ולהביא ילדים. לבן הבכור שלנו קראנו 'מעיין חיים' בדיוק בגלל המעיין שפתח לנו את החיים מחדש. ברוך השם, אמא שלי לביאה אמיתית ושרדה כנגד כל הסיכויים".

"נתנו לי טקסט, והתחלתי להשתולל שם"

תקופת התיכון של יעקובסון עברה עליו בתיכון הטכנולוגי בר-אילן, כיתה יוצאת דופן שהצמיחה מתוכה דמויות מרתקות. אחד מחבריו לספסל הלימודים היה גיבור ישראל, רס"ן רועי קליין הי"ד, שנפל במלחמת לבנון השנייה כשקפץ על רימון כדי להציל את חיי חייליו.

"רועי היה חבר לכיתה", מספר נעם. "כיום, כשאני רץ עם המופע שלי 'האור בקצה' – מסע מוזיקלי שנוגע בשנים המורכבות שעברנו ובדרכי ההתמודדות עם הכאב – אני מזכיר לא פעם את רועי. חשוב לי להגיד לאנשים שרועי לא היה איזו דמות מיתולוגית שאי אפשר להגיע אליה. אנשים אוהבים לצייר מיתוסים מרוחקים, אבל רועי היה ילד שובב, אמיתי, בשר ודם. דווקא בגלל זה, המסר הוא עצום: הגבורה והגדלות לא נמצאות בשמיים. הן שמורות לכל אחד מאיתנו, מתוך החיים עצמם".

לאחר התיכון המשיך נעם את לימודיו בישיבת "הר עציון", שם התחבר בעוצמה ללימוד התנ"ך. בהמשך עבר לישיבת עתניאל – מקום שהיה אז פורץ דרך בשילוב של רוחניות, יצירה ואמנות. "בעתניאל פגשתי את הרב בני קלמנזון ואת הרב מנחם פרומן זצ"ל. זו הייתה ישיבה שפתחה אופקים – היה שם מדרש יוצר, תנועה, מדיטציה, דברים שלא היו קיימים בשום ישיבה אחרת באותן שנים. שם הבנתי שהחיבור בין תורה לאמנות הוא לא בדיעבד, אלא לכתחילה".

לאחר שירותו הצבאי בגולני וטיול ממושך במזרח הרחוק, פנה יעקובסון ללימודי מוזיקה בבית הספר "רימון" ובאוניברסיטת בר-אילן. שם, יחד עם חברים נוספים, הקים את להקת החתונות "עניין אחר" – להקה שהביאה מהפכה תפיסתית של ממש בעולם החתונות הדתיות.

"לפני 25 שנה, המוזיקה בחופות הדתיות הייתה מורכבת בעיקר מכלי נשיפה ועיבודים שגרתיים", הוא מסביר. "אנחנו באנו ושינינו את הקונספט. הבאנו צלילי רוק-יהודי, עיבודים מקוריים, עם שירה מחויכת ובגובה העיניים. בלי פוזות ובלי להעתיק עיבודים מאנשים אחרים. פשוט להביא 'עניין אחר'. אגב, באחת החתונות בהן ניגנתי הכרתי את אשתי, ומאז אנחנו יחד".

ברבות הימים, התברר שהמוזיקה הייתה רק המערכה הראשונה בחייו המקצועיים של נעם. ביום בהיר אחד, שיחת טלפון שינתה את המסלול. "חברי והיוצר המוכשר שלמה בלאס התקשר ואמר לי: 'יש לי תחושה שאתה מתאים לאיזה משהו, תבוא לאודישן במושב נחלים'. הגעתי, נתנו לי טקסט, והתחלתי להשתולל שם. למחרת אמרו לי: 'התקבלת ללאטמה'".

פרויקט הסאטירה "לאטמה", שהוקם כדי להציב אלטרנטיבה ימנית וציונית למפת התקשורת ולבקר את התקשורת המשודרת, הפך לבית הספר האמיתי של יעקובסון למשחק. "לא למדתי משחק בצורה מסודרת, אבל 'לאטמה' הייתה החממה שלי. כל שבוע החלפנו דמויות, עשינו חיקויים, ופתאום גיליתי חלקים בי שלא הכרתי. מאז המשכתי לשחק בסדרות, בתוכניות טלוויזיה, בערוץ מאיר, ועל במות התיאטרון".

"אולי אתה מוכן להצטרך אותי?"

מאחורי הקריירה המצליחה והדמויות המצחיקות שנעם משחק, מסתתרים גם רגעים לא פשוטים של התמודדות נפשית בחייו. בשיחתנו הגלויה הוא לא מהסס לחשוף את התקופות הפחות נוצצות. הוא מספר, למשל, על התקף החרדה הקשה שפקד אותו לפני מספר שנים ונמשך כחצי שנה רצופה.

"חרדה היא לא משהו שבא ונעלם תוך דקה", הוא משתף בפתיחות. "במשך חצי שנה הייתי במצב של פחד תמידי שלא עזב אותי. לא נרדמתי בלילות אלא אם כן התשתי את עצמי פיזית, הורדתי חמישה קילוגרמים כי לא יכולתי לאכול, ותוך כדי זה אתה צריך לתפקד. אתה אבא, אתה בן זוג, ואתה שחקן שעומד מול מצלמה.

"אתה עומד על הסט, הרגליים שלך רועדות, הלב דופק, ואומרים לך 'אקשן!'. היה סט אחד שנאלצתי לעצור את הצילומים ל-20 דקות. פשוט יצאתי החוצה, כדי לבכות את חיי. האנשים על הסט כעסו עליי, חשבו שאני עושה שרירים או מתנהג כמו פרימדונה, כי לא יכולתי להסביר להם מה עובר עליי. זה היה מאוד מביך".

בעקבות החוויות שחווית, מה עזר לך לצאת ממצבים קשים מבחינה נפשית?

"עם הזמן, גיליתי את הטריק שלי. כשאני נמצא במצוקה קשה, כשהתחושה היא שהעולם לא צריך אותך ואתה מיותר – אני הולך לנגן בבתי חולים. אבל הקטע הוא שאני לא הולך לשם ממקום של 'להשפיע מחסדיי' או לעשות טובה למישהו. אני הולך בענווה, דופק על דלת של מטופל ואומר לו: 'אולי אתה מוכן להצטרך אותי?'. כשאני מבקש ממישהו שיצטרך אותי, המצוקה הפנימית שלי מתחילה להתרפא. האקט הזה של הנגינה לחולים החזיר לי את הפרופורציות ואת הטעם לחיים".

"ללמוד להיות שנויים במחלוקת"

בשנים האחרונות, השילוב בין הלימוד המעמיק בתנ"ך לבין הניסיון הבימתי והסאטירי הוליד את הפרויקט המצליח ביותר של יעקובסון: סרטוני פרשת השבוע ברשתות החברתיות.

"זה התחיל לחלוטין במקרה", הוא צוחק. "הבנתי שכדי לקדם את המוזיקה שלי אני צריך נוכחות ברשת. ניסיתי כל מיני דברים, ויום אחד, לקראת פרשת בראשית, העליתי מדרש חמוד על הפרשה. במוצאי שבת פתחתי את הטיקטוק וראיתי 20,000 צפיות. הייתי בהלם. אמרתי לעצמי: 'מי אלה האנשים שיושבים בטיקטוק ומחפשים תוכן על פרשת השבוע?'. עשיתי עוד סרטון ועוד אחד, וזה פשוט התפוצץ".

הסרטונים, המבוססים על תובנות וחידושים של כמה רבנים – ביניהם הרב יוני גרוסמן, הרב תמיר גרנות, הרב יואל בן-נון והרב יעקב מדן – הפכו לוויראליים בכל מגזר אפשרי. כעת, בעקבות הביקוש האדיר לסרטונים וקמפיין הדסטארט מוצלח למען הוצאת שירים חדשים, נעם עובד על הוצאת ספר חדש שיאגד את התובנות הללו תחת השם "פרשיית השבוע".

"זה בהחלט מרגש אותי שאני הפרזנטור לתנ"ך עבור הרבה אנשים. אין לי חזות של רב, אפילו לא של בחור ישיבה או דוס, ובכל זאת זה תפס חזק. אנשים שואלים אותי לפעמים למה אני הולך עם כובע ולא עם כיפה, אז הסיבה היא שלפני 20 שנה, בתקופות שבהן חיפשתי את עצמי, הרגשתי שהכיפה הופכת אותי לשגריר של כל הציבור. חירפן אותי שאנשים מרגישים זכות להעיר לי על כל דבר – 'איך אתה מדבר', 'איך אתה הולך'. אמרתי: תורידו ממני את שק הציפיות. הקשר שלי עם הקדוש ברוך הוא הוא אישי ואינטימי. אני לחלוטין חלק מהציבור הדתי-לאומי, אבל הכובע נתן לי את השקט הפנימי שלי.

"בהקשר זה, של סרטוני פרשת השבוע, אומר שיש לי זכות אדירה שאיני מרגיש ראוי לה – להפיץ תורה ולשמח אנשים. רבים כותבים לי שדבר התורה שהם אומרים בשולחן שבת לילדים מבוסס על הסרטון שלי. יש עשרות אלפי אנשים בקבוצות הוואטסאפ שלי, וזו גם אחריות עצומה ומחויבות יומיומית מבחינתי. מדובר בצינור חזק של שמחה וחיבור לעם ישראל".

לצד הספר והסרטונים, יעקובסון ממשיך בכל העוצמה ביצירה המוזיקלית שלו. בחודשים האחרונים הוא שחרר סינגלים חדשים, כולל שיתופי פעולה עם אריאל זילבר וסאבלימינל, ורץ עם המופע החדש שלו "האור בקצה". השיר אותו ביצע עם סאבלימינל, 'אם אתה איתי', זכה להצלחה גדולה ולהשמעות רבות ברשתות ותחנות הרדיו.

"ברוך ה' השיר ממש הצליח, והוא הגיע ממקום מאוד אמיתי. הרחובות הבוערים והאווירה הקשה של ערב ה-7 באוקטובר לא נותנים לי מנוח. בימי הלחימה הראשונים ידענו לשים הכל בצד, להילחם כתף אל כתף ולהיזכר באמת הפשוטה: כשאנחנו ביחד אף אחד לא יכול עלינו.

"השיר החשוב שזכיתי ליצור יחד עם סאבלימינל ואלנתן שלום נכתב כדי להפציר בנו לא לחכות לעוד קטסטרופה כדי לאחד כוחות. כשרוצים לומר על מישהו שהוא מחוץ לקונצנזוס, קוראים לו 'שנוי במחלוקת'. איך זה קרה לנו? כל התרבות והמסורת שלנו בנויה על מחלוקות ועל דעות שונות. הגיע הזמן שנלמד להיות שנויים במחלוקת, מתוך אהבה עצומה לעם ישראל ולמדינת ישראל. אני מתפלל שהשיר יגיע ויפעל בלב של כל אחד ואחד מאיתנו. עם ישראל חי".