חורף בא: למי שייכים מי הגשמים שיורדים מהגג של השכן?

לאחרונה התחלנו להזכיר את הגשמים, "משיב הרוח ומוריד הגשם". נתעכב היום על הלכה מעניינת בהלכות מרזבים.

קרה לכם שישבתם בחצר ופתאום קיבלתם מקלחת קרה ממרזב של אחד השכנים? ייתכן שזה "מגיע לכם", תרתי משמע.

שתי שאלות מעשיות: האם מותר לי להוריד מרזב שיקלח לחצר חברי? למי שייכים המים היורדים מן הגג?

סוגיית המרזב במסכת בבא בתרא עוסקת בשאלות אלו: ביתו של ראובן גבוה מחצרו של שמעון, ומי הגשמים היורדים מגג ראובן עוברים באמצעות מרזב אל חצר שמעון. במשך השנים נעשה המרזב חלק קבוע מהמציאות. ראובן רגיל להרחיק באמצעותו את מי הגג אל חצרו של שמעון, ושמעון מצדו רגיל לקבל את המים בחצרו. כאשר אחד מהם מבקש לשנות את המצב, מתברר שההרגל שנוצר ביניהם עשוי להפוך לזכות ממונית באמצעות דין חזקה.

המשנה בבבא בתרא נ"ח ע"ב קובעת: "המרזב אין לו חזקה, ויש למקומו חזקה". יש כאן שני דינים שונים. המרזב עצמו, כלומר הצינור המוליך את המים, עומד תחת מערכת אחת של דיני חזקה. המקום שבו הוא עובר עומד תחת מערכת אחרת. הגמרא מפרטת את גבולות החזקה, והפוסקים פסקו את הדברים להלכה בחושן משפט סימן קנ"ג.

המרזב יוצר שימוש ברשות הזולת. בעל הגג מוציא צינור אל חצר חברו כדי שמימיו יקלחו שם, ובעל החצר רשאי למחות כאשר המרזב מוקם לראשונה. הרמב"ם פוסק בהלכות שכנים (פרק ח' הלכה ה'): "הרוצה להוציא צינור על חצר חברו כדי שיקלח שם המים... בעל החצר מעכב עליו. ואם לא מיחה בו, החזיק זה בצינור". זוהי חזקה של תשמיש: במשך הזמן נוצרה זכות לבעל הגג להשתמש בחצר חברו לצורך הולכת מי הגג.

הראשונים נחלקו בשאלה מהו שיעור החזקה הנדרש כאן. הרמב"ם, הרמב"ן והגאונים סוברים שבחזקות מסוג זה עצם הידיעה והשתיקה יוצרות חזקה, כאשר בעל הרשות ראה את השימוש וידע את משמעותו. לעומתם, רשב"ם, רבנו תם, תוספות, הרא"ש והטור דרשו חזקה של שלוש שנים וטענה, בדומה לחזקת קרקע. ערוך השולחן מסכם את המחלוקת ומסביר שהיסוד לשיטת המקילים הוא דין מחילה: בעל החצר רואה את השימוש ברשותו ושותק, ומתוך כך מתברר שהסכים לשעבד את רשותו לתשמיש.

השולחן ערוך (בחושן משפט קנ"ג, ו') פוסק את עיקר הדין בלשון הרמב"ם: "הרוצה להוציא צינור על חצר חברו כדי שיקלח שם המים... בעל החצר מעכב עליו ואם לא מיחה בו החזיק זה בצינור". הרמ"א מביא את שיטת הראשונים הדורשים שלוש שנים וטענה.

אלא שסוגיית המרזב מכילה חידוש נוסף. החזקה אינה נוצרת רק לטובת בעל הגג. לאחר שבעל הגג הורגל לשפוך את מימיו לחצר חברו, נוצרת גם זכות לצד השני. הגמרא בבבא בתרא (נ"ט ע"א) מביאה את דברי רב יהודה בשם שמואל: "רצה לסתום הצינור, בעל החצר מעכב עליו, שכשם שהחזיק בעל הגג לשפוך מימיו לחצר חברו, כך החזיק בעל החצר שיהו מימי גגו של חברו באין אצלו לרשותו".

זהו דין מיוחד בדיני חזקה. במשך השנים נוצרה מערכת יחסים, שבה לכל אחד מהצדדים יש שימוש קבוע הנוגע לחברו. בעל הגג מחזיק בזכות להעביר את מימיו דרך המרזב אל החצר, ובעל החצר מחזיק בזכות לקבל את המים. הגמרא רואה את שני השימושים כחלק מאותה מציאות ממונית.

הרשב"ם מסביר שהטעם לכך הוא שבעל החצר עשוי להשתמש במים לצרכיו, כגון להשקות את בהמותיו. כאשר במשך שנים הוא מקבל את מי הגג, נוצרה הסתמכות על זרימת המים הזאת. בעל הגג, שהתרגל לשפוך את מימיו לחצר חברו, קיבל אפוא מולו התחייבות מקבילה: החצר תשמש מקום קבלת המים. הגמרא מתארת את היחס הזה בלשון חזקה: "כמו מקח וממכר", כלומר השימושים ההדדיים קיבלו מעמד ממוני.

הרמב"ם פוסק את שני הצדדים יחד. בתחילת ההלכה הוא קובע שבעל הגג החזיק בצינור. מיד לאחר מכן הוא מוסיף: "רצה אחר כך לסתום הצינור – בעל החצר מעכב עליו, שכשם שהחזיק בעל הגג לשפוך מימיו לחצר חברו כך החזיק בעל החצר שיהיו מימי גגו של חברו באין אצלו לרשותו". הניסוח של הרמב"ם מבהיר שהחזקה השנייה נובעת מתוך הראשונה. כאשר הוכרעה זכותו של בעל הגג להזרים את המים, התבררה יחד עמה זכותו של בעל החצר לקבלם.

מכאן נוצר מצב מעניין: בעל הגג אינו רשאי להחליט יום אחד שהמרזב מיותר ולסתום אותו, כאשר בכך הוא מבטל את השימוש שהתקבע בחצר. בעל החצר קנה לעצמו זכות בקבלת המים. השולחן ערוך פוסק את הדבר במפורש: "רצה אח"כ לסתום הצינור בעל החצר מעכב עליו".

אולם זכותו של בעל החצר מוגדרת בדיוק לפי מה שהוחזק בו. הרמב"ם ממשיך: "רצה בעל הגג לעקור הצינור מצד זה ולהחזירו בצד אחר, או שהיה ארוך ורצה לקצרו – אין בעל החצר יכול לעכב עליו, שלא החזיק אלא במימי הגג, והרי הם באים אצלו מכל מקום". בעל החצר החזיק בקבלת המים, והמרזב משמש אמצעי להעביר אותם. כאשר שינוי מקום הצינור משאיר את זרימת המים בעינה, זכותו של בעל החצר נשמרת.

חשוב להבין את ההבדל בין הזכות במרזב לבין הזכות במים. בעל החצר אינו קונה את הצינור, ואף אינו קונה את המקום שבו הצינור מונח כזכות עצמאית בכל פרטיו. הזכות שלו היא קבלת מי הגג. לכן שינוי טכני שמותיר את זרימת המים באותה מידה עשוי להישאר בידו של בעל הגג. ערוך השולחן מסביר שאם בעל הגג מעביר את הצינור למקום אחר, והמים ממשיכים להגיע אל חצר חברו, בעל החצר מקבל את המים כפי שהוחזק.

לעומת זאת, המקום שבו המרזב עצמו מונח מקבל דין אחר. המשנה קובעת "ויש למקומו חזקה". בגמרא מבואר שאם המרזב מונח בצד מסוים של המזחילה, קיימת לבעל הגג חזקה באותו מקום. בעל החצר יכול לבנות תחת המרזב עד אליו, שהרי הקרקע שמתחתיו נשארת ברשותו, אך הוא אינו יכול לסלק את המרזב מהמקום שהוחזק לו.

לסיכום, ישנן שלוש זכויות: זכות בעל הגג להעביר את מימיו, זכות בעל החצר לקבל את מימיו, וזכות בעל הגג להחזיק את המרזב במקום מסוים. לכל אחת מהזכויות גבולות משלה. המרזב עצמו שייך לבעל הגג, הקרקע נשארת לבעל החצר, והמים יוצרים חזקה לטובת המקבל.

לכן פוסק הרמב"ם שגם אם בעל החצר רוצה לבנות תחת הצינור, בעל הגג אינו יכול למנוע זאת: "וכן אם רצה בעל החצר לבנות תחת הצינור אין בעל הגג יכול לעכב עליו, שאין הצינור עשוי לתשמיש כזיז כדי שיחזיק באוויר החצר, שאינו עשוי אלא לקלח המים". הצינור מקבל את המקום הדרוש לזרימת המים, הקרקע שמתחתיו ממשיכה לעמוד לשימושו של בעל החצר.