את מסתכלת במראה ורואה רק פגמים? יש משהו שהקדוש ברוך הוא רוצה שתזכרי

הוא הכלי שלך בעולם הזה, הבית של הנשמה שלך. אז למה את לא אוהבת אותו?

הגוף שלנו. אם אספור את מספר הנשים שפגשתי במהלך חיי שבאמת אהבו את הגוף שלהן, כנראה אצטרך רק כף יד אחת. כמעט כל אישה לא אוהבת משהו אחד (לפחות) ב"רכב" שמסיע אותה בכביש הסואן של החיים.

"יש לי קמטים", "העיניים שלי עייפות", "המשקל שלי לא יורד", "אני נמוכה מדי", "אני שמנה מדי", "אני לא יפה מספיק", "השמלה הזו לא יושבת עליי טוב" - אלה משפטים שאנחנו אומרות לעצמנו בשגרה. ואם מצב הרוח שלנו ממש ירוד, נמשיך בהשוואות חסרות ערך לנשים שאנחנו בקושי מכירות: "היא קמה בבוקר זוהרת", "היא אוכלת הכול ונשארת רזה", "היא לא צריכה להתאמץ בכלל בשביל להיראות טוב", "אם הייתי נראית כמוה, היה לי קל בחיים", ועוד ועוד משפטים שבמקום להרים אותנו - גורמות לנו ליפול לתהום.

הגוף שלנו, שניתן לנו על ידי הקב"ה, זה שאמור להיות הבית הבטוח של הנשמה שלנו בעולם הזה, הופך להיות פרויקט שצריך לתקן - משהו שאנחנו אמורות לחטב, למתוח, לצמצם או להסתיר.

אבל בזמן שאנחנו עסוקות במלחמה המתישה הזו, אנחנו שוכחת שהגוף שלנו הוא לא האויב. הוא אחד ממקורות השמחה שהוענקו לנו, ועלינו להודות לו ולשמור עליו מכל פגע, משום שהוא ניתן לנו על ידי בורא עולם.

מלבוש הנשמה

לאורך ההיסטוריה, תרבויות שונות הסתכלו על הגוף הפיזי מנקודת מבט שונות. ביוון העתיקה, למשל, הגוף קיבל מעמד של קדושה והפך למושא הערצה. התרבות היוונית קידשה את החיצוניות, את השרירים, את הסימטריה ואת היופי הגשמי. מבחינתה, הגוף המושלם היה חזות הכול, ומי שלא עמד באידיאל היופי הנוקשה נחשב לפגום.

היהדות, לעומת זאת, מכנה את הגוף "מלבוש הנשמה". הגוף הוא משכן ובית נאמן לניצוץ האלוקי שבנו. הוא אומנם כלי קדוש, שניתן לנו על ידי ה', אבל אנחנו לא מקדשים אותו בצורה שבה הוא בעצמו הופך לאליל.

יש הבדל עצום בין שתי הגישות. בתרבות שבה הגוף הוא מעל הכול (כמו ביוון העתיקה או בעולם המודרני שמחקה אותה), את תמיד נמצאת בלחץ לעמוד באידיאל יופי מושלם ובלתי מושג. אבל ביהדות, כשהגוף הוא הבית של הנשמה, הערך שלך לא נמדד בחיצוניות חולפת, אלא בנשמה המאירה שבתוכו ובקדושה שאת יוצרת בו בכל יום מחדש.

מביקורת לחמלה

אני לא צריכה לתאר לך עד כמה נשים היום ביקורתיות לגבי הגוף שלהן, וזה נוגע גם לנשים שמתלבשות בצניעות. כשאנחנו פועלות מתוך מקום של שנאה, אנחנו מענישות את הגוף שלנו בלי לשים לב. אנחנו לוקחות על עצמנו דיאטות נוקשות, מלקות את עצמנו על כל קילוגרם שהתווסף למשקל, בוכות על כל קמט וכל כתם. מבלי להתכוון, אנחנו בעצמנו פועלות מתוך אותה תפיסה יוונית שדורשת שלמות אבסולוטית. אז איך נוכל להיות יותר חומלות ופחות ביקורתיות?

בתהילים פרק ק"ג כתוב "כִּי הוּא יָדַע יִצְרֵנוּ, זָכוּר כִּי עָפָר אֲנַחְנוּ". בורא עולם מכיר היטב את החומר שאנו קרוצים ממנו ("כי עפר אנחנו"), ויודע את המגבלות והכוחות המשתנים שלנו. אם הקב"ה מבין וזוכר שאנחנו בני אדם עם כוחות מוגבלים, קל וחומר שאנחנו צריכות לדרוש מעצמנו פחות שלמות אבסולוטית ויותר חמלה.

הגוף האנושי הוא המקום שבתוכו שוכנת נשמה אלוקית. ברגע שתביני שהגוף שלך הוא משכן, תוכלי להפסיק לחפש בו פגמים, ולהתחיל לכבד אותו.

כמו כן, התחשבי בתקופות החיים שלך. כוחות של האדם משתנים מתקופה לתקופה, וכך גם הגוף. אם את אחרי לידה, תקופה קשה או בעיה בריאותית, השקיעי יותר ברווחה הנפשית שלך ופחות במשקל או במראה החיצוני. אם תסתכלי על הגוף שלך במבט חומל, תביני שהמטרה היא לא להפוך אותו לפסל, אלא לחיות בתוכו בשלום.

הדרך לאהוב את הגוף מחדש

איך מתחילים הלכה למעשה לשנות את השיח הפנימי מול המראה ולהפוך את הגוף מאויב לבית חם ואוהב? הנה שלושה כלים מעשיים:

להחליף את הביקורת בהודיה

במקום לעמוד מול המראה ולציין מה לא מושלם, נסי פעם ביום לעצור ולהגיד תודה על מה שהגוף שלך עושה בפועל. תודה שהרגליים נושאות אותי, תודה שהידיים מחבקות את הילדים שלי, תודה שהלב פועם ושהנשמה פועלת בעולם הזה. כשאנחנו מודות על עצם היותנו, התדר הפנימי משתנה מהתנגדות להערכה.

לטפל בגוף מתוך דאגה, ולא מתוך שנאה

כשאת בוחרת לאכול אוכל מזין, לשתות יותר מים או להזיז יותר את הגוף, שימי לב למה את עושה את זה. האם את מענישה את עצמך על העוגה שאכלת אתמול או שזו פעולה של טיפוח עצמי אמיתי? הטיפול בגוף צריך לנבוע מתוך כבוד למתנה שהופקדה בידיך, בדיוק כמו ששומרים על משכן קדוש.

לסנן את הרעשים החיצוניים

כפי שכבר ציינו, אנחנו מופגזות מדי יום בתמונות של נשים אחרות, שמציבות בפנינו רף יופי גבוה וכמעט בלתי אפשרי. קל מאוד לאבד את הביטחון העצמי במצבים כאלה. הבחירה המודעת של איזה תכנים לצרוך, אחרי אלו נשים לעקוב ברשתות החברתיות, ובאיזו חברה להסתובב היא הבחירה שלך, ואך ורק שלך. אז הקיפי את עצמך בסביבה שמקדשת תוכן משמעותי, שמתאים לערכים של החיים שאת רוצה לעצמך.

*

ישנו משל חסידי מפורסם, שמספר על חסיד שהגיע אל רבו והתלונן על כך שביתו רעוע, הקירות מתקלפים, ושום דבר כבר לא נראה יפה כמו פעם. ענה לו הרבי: "אמור לי, האם כשאתה נכנס הביתה כשיש גשם בחוץ, אכפת לך אם הקירות צבועים בזהב, או שכל מה שמעניין אותך הוא שיש לך גג מעל הראש, קירות יציבים וחום ששומר עליך מפני הסערה?"

וזו התשובה לשאלה הראשונה ששאלנו. האם אנחנו מעוניינות בקירות נוצצים ובאידיאלים יווניים בלתי אפשריים או בבית חם ומגן בעת הסערה? הגוף שלך לא מושלם, וגם לא אמור להיות. הוא המשכן שבו שוכנת הנשמה המפוארת שלך. תני לו את הכבוד הראוי והכירו לו תודה. אחרי הכול, יש לכם דרך ארוכה ביחד.