שירה דאבוש (כהן)
כשהדלת נטרקת בפנים: דווקא מה שלא קיבלנו מה', עשוי לשנות את חיינו
התפילה שלא נענתה, השידוך שלא התקדם והחלום שהתנפץ ברגע אחד: דווקא כשהחיים מסרבים ללכת לפי התוכניות שלנו, אנחנו מגלים שיעור עמוק על אמונה. טור אישי על הדלתות שנסגרות, יוסף הצדיק והיכולת להאמין גם כשהתשובות מתעכבות
- שירה דאבושלמעקב
- ח' חשון התשפ"ז||

יש רגעים שבהם אדם בטוח שהוא יודע בדיוק איך החיים שלו אמורים להיראות. הוא כבר בחר את העיר, את הבית, את הדלת. הוא כבר הזמין מוביל, התקין מנעולים ואפילו תכנן איפה להעמיד את הספה בסלון. נשאר רק דבר אחד קטן: שהמציאות מסביב תשתף גם היא פעולה, אבל כידוע, למציאות יש חוש הומור משלה.
כולנו תכננו להתחתן בגיל מסוים, לקנות דירה בשלב כזה או אחר, להתקדם בעבודה, לסגור איזו עסקה טובה שתוציא אותנו לפנסיה מוקדמת או לכל הפחות, תשכיח מאיתנו את כל הצרות. אבל אז מגיעים החיים עצמם, מסתכלים על התוכנית המסודרת שלנו ואומרים: 'איזה יופי, עכשיו בוא נראה מה אפשר לעשות עם זה, אולי פה אפשר לסדר את זה קצת אחרת'.
ופתאום העסקה מתבטלת, המשרה שרציתם ניתנת למישהו אחר, הקשר שחשבתם שיוביל לחופה מסתיים בהודעת פרידה, והדירה שמצאתם וכבר תכננתם איך תזדקנו בה - מתבררת ככזו שיש בה בעיות רבות שלא כדאי להיכנס אליהן. 'אבל איך, ריבונו של עולם, איך זה קרה ומה עכשיו? מה עוד אני אמור לעבור כאן?
האמת היא שרוב הזמן אין לנו תשובה על השאלה הזו, אבל המוח כבר מתוכנת בדיוק כמו שהבורא רצה: 'הכל לטובה', הוא יגיד, למרות שלא תמיד ירגיש ככה.
לחיות את זה, זה לא כמו להגיד את זה מהפה לחוץ, אבל זה עוזר לכוונן את הלב, לרכז את הכוחות ולשמוח, לשמוח באמת, אפילו שכרגע בא לנו לבכות. עכשיו אין לנו כוח לשמוע משפטים כאלה. הדבר האחרון שהיינו רוצים כרגע הוא לנסות להבין שיש כאן מתנה עטופה בסוג כזה של נייר, שאנחנו פשוט מעולם לא למדנו איך לפתוח.
ולכן אנחנו מתקשים. כי בפועל, בשמיים, הנייר שמכסה את המתנה הזו הוא דקיק לאין ערוך ואנחנו יכולים לפתוח אותו אם נרצה, אבל הדגש הוא על הרצון. ודווקא ברגעים האלה מתחיל אחד השיעורים העמוקים ביותר באמונה: עד כמה נרצה להתעקש, נרצה לנסות, נרצה להבין - איך בדיוק פותחים את סוג הנייר הזה? איך העיכובים והחוסרים, האכזבות והשאלות הקשות, יכולים לבנות בנו דברים אחרים לגמרי.
החיים, כמו החיים, רוב הזמן לא עובדים לפי רשימות קניות והגדרות
בעבר חשבתי שאם דלת נסגרת עבורי למרות שרציתי כל כך שהיא תיפתח - זה אומר שהקב"ה מעניש אותי. אבל אז, אותה יד שנעלה את הדלת ההיא, פתחה בשבילי כל כך הרבה דלתות אחרות עד ששפתיי לא יכלו להפסיק להגיד תודה. פתאום ראיתי את ההשגחה, פתאום הבנתי במבט לאחור למה הדלתות ההן נסגרו עבורי, ופתאום הודיתי על כל אותן פעמים שזה היה 'לא'.
ולא רק בשידוכים, למרות ששם היה השיעור הגדול של החיים שלי.
תארו לעצמכם אדם שמגיע לראיון עבודה חשוב. הוא התכונן במשך שבועות, קנה חולצה חדשה, התאמן מול המראה על תשובות לשאלות קשות ואפילו למד לחייך חיוך מקצועי, כזה שאומר ״אני אדם רציני״. ביום הפגישה הוא מגיע בזמן, עונה היטב, יוצא בתחושה מצוינת ומחכה לטלפון שאומר שהוא התקבל, אז עובר יום, עוברים יומיים ושבוע, ובסוף הוא מקבל את ההודעה: 'מצטערים, בחרנו במועמד אחר'.
למי מאיתנו זה לא קרה?
באותם רגעים, נדמה לנו שהעולם כולו התאגד נגדנו ועשה יד אחת כדי שלנו יהיה רע. נחזור למיודענו: ברוב צערו, הוא מספר לחברים שהמשרה הזו הייתה בדיוק מה שהוא חיפש, שהמראיין לא הבין כלום ושאם היו נותנים לו הזדמנות, הם היו מגלים איזה עובד נפלא הפסידו.
אבל אחרי כמה חודשים הוא מוצא עבודה אחרת. בהתחלה היא נראית פחות נוצצת, השכר לא בדיוק מה שחלם עליו, והמשרד נמצא במקום שגורם לו לתהות האם יצליח להגיע בזמן בכל יום, אבל שם הוא פוגש אדם שהופך לחבר קרוב, לומד תחום חדש ומתפתח בצורה מקצועית כמו שמעולם לא חלם.
אם יביט עכשיו על הדלת ההיא שנסגרה, ייתכן בהחלט שהוא ירגיש שהכל היה לטובתו, וש'איזה מזל שלא קיבלו אותי'. מצד שני, יכול מאוד להיות שאילו היה מתקבל, הוא היה מצליח מאוד אבל… זו בדיוק הנקודה. אנחנו לא יודעים, וכל מה שנותר לנו הוא להחזיק באמונה שאם ככה הקב"ה עשה ותכנן, זה הכי טוב בשבילנו.
לא בדיעבד, אלא לכתחילה.
גם זה חלק מהדרך.
האם הדרך תמיד חלקה? לא. לפעמים יש בה קשיים, יש מדרונות, יש צונאמי שפתאום יוצא מצד הדרך וממוטט הכול. את כל מה שאנחנו חווים בעולם שמחוצה לנו, אנחנו חווים גם בתוכו. החיים, כמו החיים, רוב הזמן לא עובדים לפי רשימות קניות והגדרות.
מי אמר שאנחנו שווים רק כשאנחנו מצליחים?
האם אדם שלא התקבל לעבודה הוא פחות מוכשר? האם מי שקשר מסוים לא צלח והוביל לחתונה, הוא פחות ראוי לאהבה? האם מי שתוכניתו השתבשה נכשל כאדם?
בוודאי שלא.
לפעמים מה שצריך להיסגר זה לא רק הדלת הזו שבחוץ אלא גם הדלת הפנימית, שדרכה אנחנו מודדים את עצמנו לפי ההצלחות שלנו. לא פעם, האכזבה שלנו לא נובעת רק ממה שלא קיבלנו, אלא גם ממה שאנחנו במו מחשבותינו, מספרים לעצמנו על כך שלא קיבלנו אותו.
"לא התקבלנו לעבודה, כי אנחנו פשוט לא טובים. אף פעם לא היינו", נגיד לעצמנו כשמישהו אחר יקבל את המשרה שאנחנו חלמנו עליה. "הוא דחה אותי בשידוכים כי לא מגיע לי שיאהבו אותי. אני קשה", ועוד כהנה וכהנה מחשבות זדוניות שנועדו לשבש לנו את החיים ולא רק את התוכניות שבדרך.
כאילו החיים הם לוח תוצאות אחד גדול, ובכל פעם שמשהו לא מסתדר אנחנו מאבדים כמה נקודות מהערך העצמי שלנו. אבל מי החליט שהערך שלנו נמדד לפי מספר ההצלחות שצברנו? מי קבע שאדם שהגיע ליעד כלשהו, הוא אדם מוצלח יותר מאדם שעדיין מחפש את דרכו? הרי אדם יכול להיות מוכשר מאוד גם אם לא התקבל למשרה מסוימת. הוא יכול להיות אדם ראוי לאהבה גם אם מערכת יחסים הסתיימה. הוא יכול להיות חכם, טוב לב ובעל יכולות נפלאות גם כשהתוכניות שלו מתפרקות בזו אחר זו.
אז לא פעם, הדלת שאנחנו צריכים לסגור היא דווקא הדלת שדרכה נכנס הקול הזה, הקול שמזכיר לנו שוב ושוב שאנחנו שווים רק כשאנחנו מצליחים, רק כשאנחנו עומדים בציפיות, רק כשהחיים שלנו נראים כמו שחשבנו שהם אמורים להיראות, רק כשאנחנו באמת עושים דברים 'BY THE BOOK'.
זה לא אומר שצריכים להפסיק לשאוף, להשתפר או ללמוד מהטעויות שלנו ולתקן אותן. אבל רק כשאנחנו לא רודפים את עצמנו על הטעויות שלנו, יש לנו סיכוי לעשות את זה.
ואת זה אנחנו יכולים ללמוד דווקא מיוסף הצדיק, שהדרך שלו הייתה רחוקה מאוד מהתוכנית האמיתית.
יוסף בסך הכל יצא אל אחיו - ומסלול חייו השתנה באופן קיצוני: הוא נזרק אל הבור, נמכר, מגיע למצרים, נשלח לבית האסורים ומוצא את עצמו רחוק מאוד מכל שבב תקווה, מכל החיים שאפשר היה לדמיין עבורו.
אם היינו פוגשים אותו באחד הרגעים הקשים, לא בטוח שהיינו מצליחים להסביר לו כיצד כל זה משתלב בתמונה הגדולה. ובכל זאת, בהמשך הוא מגיע לעמדת הנהגה ומסייע להציל רבים מרעב. כאשר הוא מתגלה לאחיו, הוא מתבונן באירועים שעברו עליו מתוך הבנה עמוקה של השגחה אלוקית.

לא כל דבר בחיים מגיע עם הסבר בסוף הפרק
אבל יוסף לא ידע מראש כיצד כל פרק יסתיים. הוא לא קיבל בתחילת הדרך לוח זמנים מפורט שבו כתוב מתי הוא ייצא מבית האסורים, מתי הוא יפגוש את אחיו ומתי, אם בכלל, הוא יהפוך לאיש מפתח במצרים.
הוא עבר את הדרך עצמה, על הקשיים שבה, על הבדידות וחוסר הוודאות. ואולי זה אחד המסרים העמוקים של סיפורו, עבורנו שנוטים לשפוט את חיינו לפי הפרק שבו אנחנו נמצאים כעת, מבלי לזכור ולהבין שהסיפור שלנו עדיין נכתב.
כרגע, בפרק הזה, אתם חווים אכזבה. אבל מה יהיה בפרק הבא? מי שנמצא בתקופה של המתנה, לא יכול לשער בנפשו איזה טוב עוד מחכה לו ולכן אסור לנו להתייאש באמצע הסיפור. אבל יש הבדל בין לומר ״אני לא מוותר על החלום שלי״ לבין לומר ״אני חייב להשיג אותו בדיוק בדרך שדמיינתי״. אם אתם כל כך רוצים להיכנס בדלת מסוימת, ייתכן ויעזור לכם להמשיך להקיש עליה עד שיפתחו לכם, אבל צריך לחפש דלת אחרת. או מפתח. או את שניהם.
ומה עושים כשהלב עדיין כואב?
קל לדבר על אמונה כשהכול מסתדר. הרבה יותר קשה לדבר עליה כשהטלפון לא מצלצל, התשובה השלילית כבר הגיעה, והאדם שמולך אומר בחוסר טקט: ״אל תדאג, הכול לטובה״, כאילו הוא קיבל הצצה לתוכנית האלוקית וסתם שכח לשלוח לנו העתק.
במצבים כאלה מותר להתאכזב. מותר לבכות. מותר לומר שקשה לנו, שאנחנו לא מבינים ושקיווינו למשהו אחר.
ואחרי שאמרנו את הדברים, אפשר להתחיל בצעד קטן בכיוון השינוי: להתקשר לאדם שיכול לעזור. לשלוח שוב את קורות החיים. לקום בבוקר ולחזור לשגרה. לבקש סליחה. להתקשר לשדכנית אחרת.
גם את זה צריך, לתת לנפש שלנו רגיעה ולהבין שאנחנו לא חייבים לפתור הכול ביום אחד.
לא כל סוף הוא סוף העולם. וגם אם אתם לא מבינים עכשיו למה, פשוט תמשיכו להאמין כי אפשר להחזיק בשתי אמיתות ביחד: מצד אחד כואב לי שהדבר המסוים הזה לא קרה לי, אבל מצד שני, אני עדיין מאמינה שהחיים שלי עוד יגיעו למקום טוב.
וזו אולי אחת המתנות הגדולות של האמונה: היא אינה מבטיחה לנו שנקבל את כל מה שביקשנו, אלא מזכירה לנו שאפשר להמשיך ללכת גם כשאיננו יודעים מה מחכה מעבר לפינה.
אז בפעם הבאה שדלת תיסגר בפניכם, קחו רגע לפני שאתם מסיקים מסקנות. מותר להתבאס, מותר אפילו להתלונן קצת, אבל רצוי בלי לשבור את הידית של הדלת שזה עתה נסגרה או לבעוט בה בחוזקה שתיפתח. אולי, בעוד כמה שנים, תביטו לאחור ותבינו שהאכזבה ההיא לימדה אתכם משהו שלא הייתם לומדים בשום דרך אחרת.
ואם לא תבינו? גם זה בסדר. לא כל דבר בחיים מגיע עם הסבר בסוף הפרק. לעתים הישועה הגדולה היא לא הדלת החדשה שפתאום נפתחה, אלא השיעור שלמדנו והשריר שפיתחנו, גם כשהרבה דלתות אחרות נשארו סגורות.