מה היהדות חושבת על הומור?

בתרבות הרווחת ההומור נתפס לרוב כבידור: דרך להשתחרר מלחץ, להעביר את הזמן, ולעיתים גם ללעוג לאחרים. מנגד, יש הסבורים שאדם ירא שמיים צריך להיות רציני תמיד. היהדות מציעה דרך אחרת: היא מבחינה בין שמחה, שהיא חלק מעבודת ה', לבין ליצנות, שמרחיקה ממנה.

בספר תהילים נאמר: "עבדו את ה' בשמחה" (תהילים ק, ב). בתוכחה שבספר דברים, העבודה ללא שמחה נמנית בין סיבות הפורענות: "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב" (דברים כח, מז). הרמב"ם(הלכות שופר סוכה ולולב ח, טו) פוסק: "השמחה שישמח אדם בעשיית המצווה ובאהבת האל שציווה בהן, עבודה גדולה היא".

לא כל צחוק הוא שמחה. הגמרא מלמדת "שאין שכינה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך שיחה ולא מתוך דברים בטלים אלא מתוך דבר שמחה של מצוה" (שבת ל, ב). באותה רשימה עומדים העצבות והשחוק זה לצד זה, ושניהם מרחיקים את השכינה. מה שמקרב אותה הוא שמחה של מצווה.

בין שמחה לליצנות

הפרק הראשון בספר תהילים פותח בהתרחקות מן הליצנות: "אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים, ובדרך חטאים לא עמד, ובמושב לצים לא ישב" (תהילים א, א).

רבי חנינא בן תרדיון מגדיר מהו מושב לצים: "שנים שיושבין ואין ביניהן דברי תורה, הרי זה מושב לצים" (משנה אבות ג, ב). חז"ל אף מזהירים: "כל המתלוצץ, ייסורין באין עליו" (עבודה זרה יח, ב). שלמה המלך מלמד שגם בתוך הצחוק הלב יכול לכאוב: "גם בשחוק יכאב לב, ואחריתה שמחה תוגה" (משלי יד, יג).

עם זאת, הצחוק עצמו אינו פסול. קהלת קובע: "עת לבכות ועת לשחוק" (קהלת ג, ד). הרמב"ם (הלכות דעות ב, ז) מציב את הדרך הממוצעת: "לא יהא אדם בעל שחוק ומהתל, ולא עצב ואונן, אלא שמח". הפסול הוא בהיתול ובקלות הראש, לא בשמחה.

לצחוק שמשמש מטרה טובה יש מקום גם בבית המדרש. על רבה מסופר: "מקמי דפתח להו לרבנן, אמר מילתא דבדיחותא ובדחי רבנן. לסוף יתיב באימתא ופתח בשמעתא" (שבת ל, ב). לפני השיעור הוא היה אומר דבר הלצה, והתלמידים היו שמחים, אחר כך היה יושב באימה ופותח בלימוד.

סיפור נוסף מובא בגמרא על רבי ברוקא חוזאה, שאליהו הנביא היה מתגלה לו בשוק של בי לפט. רבי ברוקא שאל אם יש בשוק מישהו שהוא בן העולם הבא, ובין השאר הצביע אליהו על שני אנשים שעברו שם ואמר שגם הם בני העולם הבא. כששאל אותם רבי ברוקא מה מעשיהם, ענו: "אינשי בדוחי אנן, מבדחינן עציבי. אי נמי, כי חזינן בי תרי דאית להו תיגרא בינייהו, טרחינן ועבדינן להו שלמא" (תענית כב, א). הם היו משמחים אנשים עצובים, ועושים שלום בין אנשים שרבו.

היהדות אינה דוחה את הצחוק, אך מציבה לו גבולות ברורים. הומור שמשמח לב עצוב, מקרב בין אנשים ופותח את הלב ללימוד, יכול להיות חלק מעבודת ה'. צחוק שמזלזל, לועג או ממלא את הזמן בדברים בטלים, מרחיק את השכינה. ההבדל ביניהם נקבע לפי מה שהצחוק משרת. לכן לפני שמספרים בדיחה, כדאי לבדוק מי ייצא ממנה שמח יותר, ומי עלול לצאת ממנה פגוע.

מדוע קשה לנו להיות בשמחה, ומה אומר על כך רבי נחמן מברסלב? הרב שניר גואטה בחיזוק מיוחד. צפו