מות אבשלום: ביאור פרק י"ח בספר שמואל ב'

פרק י"ח בספר שמואל ב' מתאר את הקרב המכריע בין צבאו של דוד המלך לבין צבאו של המורד אבשלום בנו, ואת מותו של אבשלום.

תקציר הפרק

היערכות למלחמה: דוד מחלק את צבאו לשלושה ראשים בפיקודם של יואב בן צרויה, אבישי בן צרויה ואיתי הגיתי. דוד רוצה לצאת למלחמה בעצמו, אך הלוחמים מסרבים כדי שלא לסכן אותו. לפני היציאה, דוד נותן להם פקודה מפורשת: "לְאַט לִי לַנַּעַר לְאַבְשָׁלוֹם" - לא להרוג את אבשלום.

הקרב ביער אפרים: המערכה מתנהלת ביער אפרים. הצבא של אבשלום מנוצח במפלה קשה, ונופלים בו כ-20,000 לוחמים.

מות אבשלום: אבשלום רוכב על פרדתו, וראשו נתפס בענפי עץ אלה עבות בזמן שהפרד עובר מתחתיו - והוא נותר תלוי בין שמיים לארץ.

איש אחד רואה זאת ומדווח ליואב. יואב מגיע אל המקום ונועץ באבשלום שלושה שבטים בליבו, ונער נושאי כליו של יואב משלימים את ההריגה.

אבשלום מושלך אל פתח בבור גדול ביער, ועליו מוקמת ערמת אבנים גדולה.

הבשורה לדוד: אחימעץ בן צדוק רוצה לרוץ לבשר לדוד את תוצאות הקרב, אך יואב מנע זאת ממנו ושלח במקומו עבד כושי. אחימעץ מתעקש לרוץ בכל זאת ועוקף את הכושי בדרך. הוא מגיע ראשון ומבשר לדוד על הניצחון, אך מתחמק מלתת תשובה ברורה לגבי גורלו של אבשלום ("הָמוֹן גָּדוֹל לִשְׁלֹחַ אֶת עֶבֶד הַמֶּלֶךְ... וְלֹא יָדַעְתִּי").

מיד לאחר מכן מגיע הכושי ומבשר לדוד בגלוי: "יִהְיוּ כַנַּעַר אֹיְבֵי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ..." (כלומר, אבשלום מת).

אבלו של דוד: דוד מקבל את הבשורה בשבר גדול וזועק: "בְּנִי אַבְשָׁלוֹם, בְּנִי בְנִי אַבְשָׁלוֹם! מִי יִתֵּן מוּתִי אֲנִי תַחְתֶּיךָ, אַבְשָׁלוֹם בְּנִי, בְנִי!".

הפרק המלא

(א) וַיִּפְקֹד דָּוִד אֶת הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ וַיָּשֶׂם עֲלֵיהֶם שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי מֵאוֹת.

(ב) וַיְשַׁלַּח דָּוִד אֶת הָעָם הַשְּׁלִשִׁית בְּיַד יוֹאָב וְהַשְּׁלִשִׁית בְּיַד אֲבִישַׁי בֶּן צְרוּיָה אֲחִי יוֹאָב וְהַשְּׁלִשִׁת בְּיַד אִתַּי הַגִּתִּי וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל הָעָם יָצֹא אֵצֵא גַּם אֲנִי עִמָּכֶם.

(ג) וַיֹּאמֶר הָעָם לֹא תֵצֵא כִּי אִם נֹס נָנוּס לֹא יָשִׂימוּ אֵלֵינוּ לֵב וְאִם יָמֻתוּ חֶצְיֵנוּ לֹא יָשִׂימוּ אֵלֵינוּ לֵב כִּי עַתָּה כָמֹנוּ עֲשָׂרָה אֲלָפִים וְעַתָּה טוֹב כִּי תִהְיֶה לָּנוּ מֵעִיר לעזיר לַעְזוֹר.

(ד) וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר יִיטַב בְּעֵינֵיכֶם אֶעֱשֶׂה וַיַּעֲמֹד הַמֶּלֶךְ אֶל יַד הַשַּׁעַר וְכׇל הָעָם יָצְאוּ לְמֵאוֹת וְלַאֲלָפִים.

(ה) וַיְצַו הַמֶּלֶךְ אֶת יוֹאָב וְאֶת אֲבִישַׁי וְאֶת אִתַּי לֵאמֹר לְאַט לִי לַנַּעַר לְאַבְשָׁלוֹם וְכׇל הָעָם שָׁמְעוּ בְּצַוֺּת הַמֶּלֶךְ אֶת כׇּל הַשָּׂרִים עַל דְּבַר אַבְשָׁלוֹם.

(ו) וַיֵּצֵא הָעָם הַשָּׂדֶה לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל וַתְּהִי הַמִּלְחָמָה בְּיַעַר אֶפְרָיִם.

(ז) וַיִּנָּגְפוּ שָׁם עַם יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי עַבְדֵי דָוִד וַתְּהִי שָׁם הַמַּגֵּפָה גְדוֹלָה בַּיּוֹם הַהוּא עֶשְׂרִים אָלֶף.

(ח) וַתְּהִי שָׁם הַמִּלְחָמָה נפצות נָפוֹצֶת עַל פְּנֵי כׇל הָאָרֶץ וַיֶּרֶב הַיַּעַר לֶאֱכֹל בָּעָם מֵאֲשֶׁר אָכְלָה הַחֶרֶב בַּיּוֹם הַהוּא.

(ט) וַיִּקָּרֵא אַבְשָׁלוֹם לִפְנֵי עַבְדֵי דָוִד וְאַבְשָׁלוֹם רֹכֵב עַל הַפֶּרֶד וַיָּבֹא הַפֶּרֶד תַּחַת שׂוֹבֶךְ הָאֵלָה הַגְּדוֹלָה וַיֶּחֱזַק רֹאשׁוֹ בָאֵלָה וַיֻּתַּן בֵּין הַשָּׁמַיִם וּבֵין הָאָרֶץ וְהַפֶּרֶד אֲשֶׁר תַּחְתָּיו עָבָר.

(י) וַיַּרְא אִישׁ אֶחָד וַיַּגֵּד לְיוֹאָב וַיֹּאמֶר הִנֵּה רָאִיתִי אֶת אַבְשָׁלֹם תָּלוּי בָּאֵלָה.

(יא) וַיֹּאמֶר יוֹאָב לָאִישׁ הַמַּגִּיד לוֹ וְהִנֵּה רָאִיתָ וּמַדּוּעַ לֹא הִכִּיתוֹ שָׁם אָרְצָה וְעָלַי לָתֶת לְךָ עֲשָׂרָה כֶסֶף וַחֲגֹרָה אֶחָת.

(יב) וַיֹּאמֶר הָאִישׁ אֶל יוֹאָב ולא וְלוּ אָנֹכִי שֹׁקֵל עַל כַּפַּי אֶלֶף כֶּסֶף לֹא אֶשְׁלַח יָדִי אֶל בֶּן הַמֶּלֶךְ כִּי בְאׇזְנֵינוּ צִוָּה הַמֶּלֶךְ אֹתְךָ וְאֶת אֲבִישַׁי וְאֶת אִתַּי לֵאמֹר שִׁמְרוּ מִי בַּנַּעַר בְּאַבְשָׁלוֹם.

(יג) אוֹ עָשִׂיתִי בנפשו בְנַפְשִׁי שֶׁקֶר וְכׇל דָּבָר לֹא יִכָּחֵד מִן הַמֶּלֶךְ וְאַתָּה תִּתְיַצֵּב מִנֶּגֶד.

(יד) וַיֹּאמֶר יוֹאָב לֹא כֵן אֹחִילָה לְפָנֶיךָ וַיִּקַּח שְׁלֹשָׁה שְׁבָטִים בְּכַפּוֹ וַיִּתְקָעֵם בְּלֵב אַבְשָׁלוֹם עוֹדֶנּוּ חַי בְּלֵב הָאֵלָה.

(טו) וַיָּסֹבּוּ עֲשָׂרָה נְעָרִים נֹשְׂאֵי כְּלֵי יוֹאָב וַיַּכּוּ אֶת אַבְשָׁלוֹם וַיְמִתֻהוּ.

(טז) וַיִּתְקַע יוֹאָב בַּשֹּׁפָר וַיָּשׇׁב הָעָם מִרְדֹף אַחֲרֵי יִשְׂרָאֵל כִּי חָשַׂךְ יוֹאָב אֶת הָעָם.

(יז) וַיִּקְחוּ אֶת אַבְשָׁלוֹם וַיַּשְׁלִכוּ אֹתוֹ בַיַּעַר אֶל הַפַּחַת הַגָּדוֹל וַיַּצִּבוּ עָלָיו גַּל אֲבָנִים גָּדוֹל מְאֹד וְכׇל יִשְׂרָאֵל נָסוּ אִישׁ לְאֹהָלָו.

(יח) וְאַבְשָׁלֹם לָקַח וַיַּצֶּב לוֹ בְחַיָּו אֶת מַצֶּבֶת אֲשֶׁר בְּעֵמֶק הַמֶּלֶךְ כִּי אָמַר אֵין לִי בֵן בַּעֲבוּר הַזְכִּיר שְׁמִי וַיִּקְרָא לַמַּצֶּבֶת עַל שְׁמוֹ וַיִּקָּרֵא לָהּ יַד אַבְשָׁלוֹם עַד הַיּוֹם הַזֶּה.

(יט) וַאֲחִימַעַץ בֶּן צָדוֹק אָמַר אָרוּצָה נָּא וַאֲבַשְּׂרָה אֶת הַמֶּלֶךְ כִּי שְׁפָטוֹ ה' מִיַּד אֹיְבָיו.

(כ) וַיֹּאמֶר לוֹ יוֹאָב לֹא אִישׁ בְּשֹׂרָה אַתָּה הַיּוֹם הַזֶּה וּבִשַּׂרְתָּ בְּיוֹם אַחֵר וְהַיּוֹם הַזֶּה לֹא תְבַשֵּׂר כִּי עַל [כֵּן] בֶּן הַמֶּלֶךְ מֵת.

(כא) וַיֹּאמֶר יוֹאָב לַכּוּשִׁי לֵךְ הַגֵּד לַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר רָאִיתָה וַיִּשְׁתַּחוּ כוּשִׁי לְיוֹאָב וַיָּרֹץ.

(כב) וַיֹּסֶף עוֹד אֲחִימַעַץ בֶּן צָדוֹק וַיֹּאמֶר אֶל יוֹאָב וִיהִי מָה אָרֻצָה נָּא גַם אָנִי אַחֲרֵי הַכּוּשִׁי וַיֹּאמֶר יוֹאָב לָמָּה זֶּה אַתָּה רָץ בְּנִי וּלְכָה אֵין בְּשׂוֹרָה מֹצֵאת.

(כג) וִיהִי מָה אָרוּץ וַיֹּאמֶר לוֹ רוּץ וַיָּרׇץ אֲחִימַעַץ דֶּרֶךְ הַכִּכָּר וַיַּעֲבֹר אֶת הַכּוּשִׁי.

(כד) וְדָוִד יוֹשֵׁב בֵּין שְׁנֵי הַשְּׁעָרִים וַיֵּלֶךְ הַצֹּפֶה אֶל גַּג הַשַּׁעַר אֶל הַחוֹמָה וַיִּשָּׂא אֶת עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה אִישׁ רָץ לְבַדּוֹ.

(כה) וַיִּקְרָא הַצֹּפֶה וַיַּגֵּד לַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אִם לְבַדּוֹ בְּשׂוֹרָה בְּפִיו וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְקָרֵב.

(כו) וַיַּרְא הַצֹּפֶה אִישׁ אַחֵר רָץ וַיִּקְרָא הַצֹּפֶה אֶל הַשֹּׁעֵר וַיֹּאמֶר הִנֵּה אִישׁ רָץ לְבַדּוֹ וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ גַּם זֶה מְבַשֵּׂר.

(כז) וַיֹּאמֶר הַצֹּפֶה אֲנִי רֹאֶה אֶת מְרוּצַת הָרִאשׁוֹן כִּמְרֻצַת אֲחִימַעַץ בֶּן צָדוֹק וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אִישׁ טוֹב זֶה וְאֶל בְּשׂוֹרָה טוֹבָה יָבוֹא.

(כח) וַיִּקְרָא אֲחִימַעַץ וַיֹּאמֶר אֶל הַמֶּלֶךְ שָׁלוֹם וַיִּשְׁתַּחוּ לַמֶּלֶךְ לְאַפָּיו אָרְצָה וַיֹּאמֶר בָּרוּךְ ה' אלוקיך אֲשֶׁר סִגַּר אֶת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר נָשְׂאוּ אֶת יָדָם בַּאדֹנִי הַמֶּלֶךְ.

(כט) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ שָׁלוֹם לַנַּעַר לְאַבְשָׁלוֹם וַיֹּאמֶר אֲחִימַעַץ רָאִיתִי הֶהָמוֹן הַגָּדוֹל לִשְׁלֹחַ אֶת עֶבֶד הַמֶּלֶךְ יוֹאָב וְאֶת עַבְדֶּךָ וְלֹא יָדַעְתִּי מָה.

(ל) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ סֹב הִתְיַצֵּב כֹּה וַיִּסֹּב וַיַּעֲמֹד.

(לא) וְהִנֵּה הַכּוּשִׁי בָּא וַיֹּאמֶר הַכּוּשִׁי יִתְבַּשֵּׂר אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ כִּי שְׁפָטְךָ ה' הַיּוֹם מִיַּד כׇּל הַקָּמִים עָלֶיךָ.

(לב) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל הַכּוּשִׁי הֲשָׁלוֹם לַנַּעַר לְאַבְשָׁלוֹם וַיֹּאמֶר הַכּוּשִׁי יִהְיוּ כַנַּעַר אֹיְבֵי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ וְכֹל אֲשֶׁר קָמוּ עָלֶיךָ לְרָעָה.

ביאור מילים קשות בפרק

"הַשְּׁלִשִׁית בְּיַד יוֹאָב" - שליש מהצבא הפקיד דוד בידיו של יואב.

"וְהַשְּׁלִשִׁית בְּיַד אֲבִישַׁי בֶּן צְרוּיָה אֲחִי יוֹאָב" - ושליש מהצבא הפקיד דוד בידיו של אבישי בן צרויה, אחיו של יואב.

"וְהַשְּׁלִשִׁת בְּיַד אִתַּי הַגִּתִּי" - ושליש מהצבא הפקיד דוד בידיו של איתי הגיתי.

"וְעַתָּה טוֹב כִּי תִהְיֶה לָּנוּ מֵעִיר לַעְזוֹר" - ועכשיו, שהמלחמה היא על המלוכה ואבשלום רוצה לתפוס אותך, אתה תועיל יותר אם תישאר בעיר (מחניים) ותתפלל שם, ותיתן לנו עצות.

"לְאַט לִי לַנַּעַר לְאַבְשָׁלוֹם" - תבואו אל אבשלום בנחת ולא בכעס, אל תפגעו באבשלום.

"וַיֶּרֶב הַיַּעַר לֶאֱכֹל בָּעָם מֵאֲשֶׁר אָכְלָה הַחֶרֶב בַּיּוֹם הַהוּא" - נהרגו יותר חיילים של אבשלום מהמכשולים והחיות הרעות שהיו ביער, מאשר החיילים שנהרגו על ידי החרבות של חיילי דוד.

"וַיֶּחֱזַק רֹאשׁוֹ בָאֵלָה" - שערות ראשו של אבשלום הסתבכו בענף של עץ האלה.

"וַיֻּתַּן בֵּין הַשָּׁמַיִם וּבֵין הָאָרֶץ" - אבשלום נתלה, כך שהוא היה בין השמים והארץ. אבשלום נשאר תלוי באוויר, לאחר ששערותיו סבכוהו בענף האלה.

"וַיִּקַּח שְׁלֹשָׁה שְׁבָטִים בְּכַפּוֹ" - יואב לקח בידיו שלש חניתות דקות.

"וַיִּתְקָעֵם בְּלֵב אַבְשָׁלוֹם" - יואב תחב את שלש החניתות בליבו של אבשלום.

"עוֹדֶנּוּ חַי בְּלֵב הָאֵלָה" - גם לאחר תקיעת החניתות, אבשלום עדיין היה חי עדיין ותלוי באמצע עץ האלה.

פירושים מעניינים של פרשנים

"וַיֶּחֱזַק רֹאשׁוֹ בָאֵלָה" - רד"ק בשם חז"ל: הסיבה לכך היא מכיוון שאבשלום היה מתגאה בשערותיו.

"וַיֻּתַּן בֵּין הַשָּׁמַיִם וּבֵין הָאָרֶץ" -רש"י בשם חז"ל: הסיבה שאבשלום לא שחרר את עצמו על ידי קציצת שערותיו היא מכיוון שהוא ראה גיהנום מתחתיו.

"וַיִּקַּח שְׁלֹשָׁה שְׁבָטִים בְּכַפּוֹ וַיִּתְקָעֵם בְּלֵב אַבְשָׁלוֹם" – רד"ק כתב בשם חז"ל ששלשת החניתות ניתנו בלב אבשלום כנגד שלש לבבות שגנב: לב אביו, לב בית דין (מאתיים האנשים שלקח איתו לחברון היו ראשי סנהדראות) ולב אנשי ישראל. עשר המכות שהכו נערי יואב את אבשלום היו כנגד עשר הפילגשים שבא עליהן.

מדרשים מעניינים על הפרק

1. "וירגז המלך ויעל על עלית השער ויבך וכה אמר בלכתו בני אבשלום אבשלום בני בני" - "הני תמניא בני, שבעה דאסקיה משבעה מדורי גיהינום" - דוד המלך בכה על מות אבשלום בנו והזכיר את המילה ״בני״ שמונה פעמים בפסוקים המתארים את אבלו. הגמרא (סוטה י ע״ב) מסבירה שבשבע מהן העלה אותו משבעת מדורי הגיהינום. לגבי השמינית מובאים שני הסברים: שקירב את ראשו לגופו, או שהביאו לחיי העולם הבא.

2. "את מצבת אשר בעמק המלך" - "אמר ר' חנינא בר פפא: בעצה עמוקה של מלכו של עולם, 'הנני מקים עליך רעה מביתך'" - המילים ״בעמק המלך״ הינן רמז לתוכניתו העמוקה של מלך העולם: מרד אבשלום באביו היה קיום העונש שנאמר לדוד - ״הנני מקים עליך רעה מביתך״, כלומר שהצרה תבוא מתוך משפחתו שלו.

3. "והנה הכושי בא ויאמר הכושי יתבשר אדוני המלך וגו' ויאמר המלך אל כושי השלום לנער לאבשלום ויאמר הכושי יהיו כנער אויבי אדוני המלך וירגז המלך" - "והלא דברים קל וחומר, ומה אחימעץ שלא דיבר על בנו של מלך לא טובה ולא רעה זכה לכל הכבוד הזה, מי שהוא מלמד סניגוריה על בניו של מקום על אחת על אחת כמה וכמה". המדרש משבח את אחימעץ, שנמנע מלבשר לדוד על מות אבשלום וזכה לכבוד. מכאן נלמד קל וחומר: אם מי שנמנע מלומר דבר רע על בן המלך זכה כך, על אחת כמה וכמה מי שמלמד זכות על עם ישראל, בניו של הקב"ה.

לפרקים קודמים, הקליקו כאן