מדוע הבריאה מתוארת בשישה ימים? רבי יצחק אברבנאל בפירוש נפלא לפרשת בראשית

רבי יצחק אברבנאל פותח את פירושו לשני הפסוקים הראשונים בתורה בשאלה יסודית: אם הפסוק "בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ" מספר את סדר הבריאה, הרי שהשמיים והארץ כוללים, לכאורה, את כל המציאות, העליונה והתחתונה. אם כך, מה נשאר לברוא בששת הימים הבאים?

הוא דוחה את האפשרות שהמילה "בראשית" אינה מציינת את תחילת הבריאה אלא משמשת פתיחה למשפט אחר, כפי שפירשו רש"י, ראב"ע ורלב"ג בדרכים שונות. לדעתו, פירוש כזה מחמיץ את אחד מעיקרי התורה, מפני שהפסוק הראשון צריך להעיד על עצם בריאת השמיים והארץ. הוא מדגיש שהאמונה אינה רק בכך שהעולם השתנה או הסתדר, אלא בכך שהמציאות עצמה התחילה ברצון הבורא.

הרמב"ן, בעקבות מסורות פילוסופיות קדומות, הציע שהבריאה הראשונה הייתה יצירת שני חומרים ראשוניים, שמהם התפתחו אחר כך העולם העליון והעולם התחתון. האברבנאל מקשה על כך: אם נבראו תחילה חומרים חסרי צורה, כיצד אפשר לקרוא להם "השמיים והארץ"? הרי שמיים וארץ הם המציאות המוכרת לנו, ולא חומר קדום שעדיין לא קיבל צורה. הוא גם מתקשה עם ההנחה שהבריאה הראשונה הייתה דומה לתהליך של הוויה טבעית, שבו חומר קיים מקבל צורה. לדעתו, בריאת העולם אינה יכולה להימדד לפי המודל של התהוות דברים בתוך הטבע, מפני שהטבע עצמו עדיין לא היה קיים.

ההבחנה הזאת חשובה להבנת כל הפרשה. האברבנאל מבחין בין שני סוגים של הוויה. יש הוויה טבעית, שבה דבר אחד נוצר מדבר אחר שכבר קיים. זרע נעשה צמח, ביצה נעשית בעל חיים, חומר מסוים עובר שינוי ומקבל צורה אחרת. ויש בריאה ראשונית, שבה הקב"ה נותן מציאות לדבר שלא היה קיים קודם. חוקי הטבע שייכים לסוג הראשון, ואילו סיפור בראשית פותח בסוג השני. לכן האברבנאל אינו מוכן להסביר את פסוקי הבריאה כאילו התורה מתארת תהליך טבעי ארוך שקדם להופעת האדם.

מכאן עולה שאלה נוספת: אם הקב"ה ברא את הכול, מדוע הבריאה מתוארת בשישה ימים, ולא כפעולה אחת? האברבנאל מסביר שהבריאה אכן נבנתה בשלבים. ביום הראשון נבראו ההתחלות, ובימים הבאים יצאו מהן התולדות והמערכות המפורטות. הוא מבחין, למשל, בין בריאת השמיים ובין יצירת הרקיע, ובין ההתחלות שנוצרו בתחילה לבין דברים שהתפתחו אחר כך מתוך אותן התחלות. כך הוא מצליח לשמור גם על משמעות הפסוק הראשון וגם על סדר ששת הימים.

סדר הימים משקף סדר פנימי של המציאות. הדברים הפשוטים והיסודיים מופיעים תחילה, ואחריהם מערכות מורכבות יותר. הצמחים קודמים לבעלי החיים, ובעלי החיים קודמים לאדם. זהו סדר שיש לו גם משמעות פילוסופית. הצומח מוסיף על הדומם כוח של הזנה וצמיחה, בעל החיים מוסיף יכולת של תחושה ותנועה, האדם מוסיף יכולת שכלית. כל מדרגה משתמשת בתשתית שהוכנה לפניה ומוסיפה עליה יכולת חדשה.

לכן דווקא האדם נברא ביום השישי, אחרי כל שאר היצורים. האברבנאל מציג על כך כמה תשובות. הראשונה קשורה לסדר המדרגות של המציאות. הצורה הצומחת זקוקה לתשתית החומרית, הצורה החיונית משתמשת במדרגת הצומח ומוסיפה לה תחושה ותנועה, והצורה השכלית משתמשת במערכת החיונית ומוסיפה לה את כוח השכל. במילים אחרות, העולם נבנה לקראת האדם בהדרגה. האברבנאל כותב שהאדם נברא באחרונה "להיותו תכלית ההוויות וצורתו האחרונה והשלמה מכל הצורות".

האברבנאל מתאר את הבריאה כמעגל. המציאות יוצאת מהבורא ויורדת דרך מדרגות שונות של מציאות: השכלים הנבדלים, הגרמים השמיימיים, היסודות והעולם המורכב. לאחר מכן היא עולה שוב דרך הדומם, הצומח ובעלי החיים, עד האדם. האדם נמצא בקצה העלייה הזאת, מפני שהוא מחבר בתוכו גוף חומרי ונפש שכלית. מצד אחד הוא שייך לעולם הגופני, ומצד שני יש בו כוח שכלי שמחבר אותו אל המדרגות העליונות.

משמעות היות האדם ב"צלם אלוקים" היא היכולת האנושית המשקפת את הסדר השכלי של הבריאה. הוא כותב שהאדם דומה לעולם כולו, ולכן הוא נקרא גם "עולם קטן". בגופו ובכוחותיו קיימים שלושה רבדים: הכוח השכלי, הכוח החיוני והכוח הטבעי. הראש, הלב ומערכת ההזנה והצמיחה מייצגים אצלו במבנה גופו את מדרגות המציאות הגדולות. האדם נברא "בצלמו השכלי" כדי שישלים את נפשו בהכרת בוראו ובהשגת מעשיו, וידמה אליו בחוכמה. העולם שניתן לאדם אינו נועד רק לספק לו נוחות. הוא נועד לאפשר לו להגיע אל התכלית השכלית שלשמה נברא.

מכאן מגיעה גם תשובה לשאלה אחרת שהאברבנאל שואל בפרק א': מדוע נאמר על האדם "ורדו בדגת הים ובכל חיה הרומשת", כאילו שלטון האדם בבעלי החיים הוא תכלית בריאתו? האברבנאל אינו מוכן לקבל שהממשלה על בעלי החיים היא התכלית העיקרית של האדם. אם האדם נברא בצלם אלוקים ובעל נפש שכלית, לא ייתכן שהתורה תציג את השליטה בבעלי החיים כתכלית העליונה שלו. השלטון הוא תוצאה של מעמדו בתוך הבריאה, ואילו שלמותו האמיתית קשורה בכוח השכלי שלו וביכולת להשיג את בוראו.

התשובה לכך היא בסיפור גן עדן. הקב"ה סיפק לאדם את צורכי הגוף באופן טבעי: מאכל, משקה, עצי הגן ומימי הנהרות. האדם לא היה צריך להשקיע את רוב זמנו בחיפוש אחר צורכי הקיום. האברבנאל מסביר שהדבר נועד לאפשר לו להפנות את זמנו וכוחותיו אל השלמות הנפשית. הוא כותב שהאדם נצטווה להסתפק בדברים הטבעיים שהוכנו עבורו, ולא להימשך אחר המותרות המצריכות עיסוק מתמיד בתיקון הגוף. לכן חשובה שליטתו בעולם ובבעלי החיים, כדי שיוכל לעסוק במושכלות.

השבת היא תכלית הבריאה. אברבנאל מבחין בין שני סוגי תכלית: התכלית הראשונה היא שהנברא יקבל את צורתו ושלמותו, והתכלית השנייה היא שהנברא יתחיל לפעול לפי טבעו. לדעתו, ששת ימי הבריאה השלימו את המדרגה הראשונה. ביום השביעי נשלמה המדרגה השנייה, כאשר הנבראים התחילו לפעול לפי טבעם ולהעמיד תולדות. הוא מוצא לכך התאמה בלשון חז"ל בתפילת ליל שבת: "תכלית מעשה שמיים וארץ".

"ויכולו השמיים והארץ" הם ההגעה אל השלמות הראשונה שלהם, אבל העולם עדיין היה צריך להתחיל לפעול כמערכת בעלת חוקיות. בששת הימים מתרחשת הבריאה האלוקית הישירה, עם השבת מתחילה ההוויה הטבעית. האברבנאל מדגיש את ההבדל בין שני השלבים: "התחילה ההוויה השנייה שהיא הטבעית בתחילת היום הז'". בכך הוא רואה בשבת עדות לכך שסיפור בראשית אינו משל בלבד לתהליכים טבעיים, אלא מתאר מעבר בין בריאה אלוקית ראשונית לבין עולם טבעי הפועל מכוח החוקים שניתנו לו.

יש לכך השלכה מעניינת גם על השאלה מדוע התורה טורחת לפרט את בריאת המאורות. האברבנאל דן באפשרות שהמאורות היו יכולים להיות כולם במערכת אחת, ומסביר את ההפרדה בין הגלגלים גם מבחינת פעולתם על העולם. אילו כל הכוכבים והמאורות היו ממוקמים במערכת אחת, כוחותיהם היו חזקים מדי או חלשים מדי ביחס לצורכי העולם. לכן המבנה השמיימי מחולק למערכות שונות, וכל אחת מהן מקבלת את מקומה ואת תפקידה. הוא רואה בכך חלק מסדר חוכמת הבריאה.