"אני אוהב אותך עד בלי די": הודיה אנקווה על מלחמת היום-יום של אביה הלום הקרב

זעקות מצמררות הפרו שוב את דממת הלילה בבית הירושלמי, והעירו את הודיה משנתה. מהחדר הסמוך התייפח אביה האהוב, הלום הקרב: "דם, דם, יש כאן מלא דם". הכאב לפת את ליבה, אך ידה קצרה מלהושיע. 53 שנים לאחר פרוץ מלחמת יום הכיפורים, הודיה אנקווה (23) משתפת בסיפור החיים של אביה, שמעון סויסה ז"ל; על נפשו, שלא מצאה מרגוע עד יומו האחרון; ועל הקשר המיוחד ביניהם.

"מה כואב לאבא כל הזמן?"

"אבא נולד בארץ, לזוג הורים שעלו ממרוקו", פותחת הודיה. "כשפרצה מלחמת יום כיפור הוא שירת בגדוד 51 של גולני, נלחם בתעלת סואץ ואיבד הרבה חברים. הוא עצמו נפצע פיזית, ברגליים ובעיניים, אבל הכאב הכי גדול שלו הייתה הטראומה". באותם ימים, הנושא לא היה מדובר או מטופל. שמעון המשיך בגבורה בחייו, נישא והביא לעולם בן בפרק ראשון של נישואיו. שנים רבות אחר כך נישא בשנית, והודיה הייתה בתו היחידה מנישואים אלו. "הגעתי לעולם בגיל מאוד מאוחר של אבא. הוא הרבה לומר שאני הייתי המחיה שלו".

שמעון מיעט לספר על שחווה. "כבן לדור ששמר בבטן, אבא לא היה אומר את הדברים במפורש. ככה לימדו אותו. הכאב היה יוצא בבכי, צרחות וסיוטים ליליים". הודיה מתארת כיצד אביה היה קופץ בבהלה מכל רעש של אופנוע חולף או מרעשי נפצים בפורים. "היו לו המון לילות ללא שינה, וטיקים בראש ובידיים. כילדה, התביישתי ולא הבנתי מה יש לאבא שלי. למה אבא צועק ועצבני? מה כואב לו כל הזמן? אף אחד לא הסביר לי. זה לא היה משהו שרצו לדבר עליו יותר מדי". כשהייתה בכיתה ד', הגיעו הוריה להחלטה כי המצב בבית מקשה על גידולה. "הם הבינו שעם כל הרצון הטוב, הקושי מתעלה על הרצון". הודיה עברה להתגורר בפנימייה במרכז הארץ.

מיעט לספר על מה שחווה. שמעון סוויסה ז"ל

למרות המרחק הפיזי, הקשר עם אביה נותר הדוק. הוא היה מכתת רגליו מדי שבוע בתחבורה ציבורית מביתו שבירושלים, על מנת לבקר אותה. "מבחינתו – הייתי נסיכה. הוא היה חוזר ואומר: 'את הבת שלי, אבל את גם בת של מלך מלכי המלכים'. כל דבר שרציתי הוא הגשים לי. ביקשתי ממנו להיות צלמת – אבא קנה לי מצלמה והגשים את החלום. רציתי ללמוד לנגן – אבא דאג לכך. הוא היה מגיע לפנימייה בכל שבוע, ולא היה נותן לי להעביר שבת בלי דברים מתוקים. הוא אמר: בשביל הנשמה היתרה, צריך דברים מתוקים".

"לצייר את גאולתם של ישראל"

שמעון התגורר בביתו שבשכונת נחלאות הירושלמית. עם זריחת השמש הוא נהג לצאת למדרחוב הסמוך, למקם כן ציור ולנצל את קרני השמש הראשונות על מנת לפתוח ביצירה. "הוא היה מצייר סגנון יודאיקה חסידית: חסידים רוקדים, רבנים ואדמו"רים. הציור היה מרפא אותו, והוא חלם לצייר את גאולתם של ישראל. לפעמים אבא היה ממש נשאב, והיה יכול לשבת לילה שלם ולצייר כשברקע דולק רדיו עם שירים חסידיים". קשה לפספס את הגאווה והגעגוע בקולה של הודיה. "אבא היה קודם כל אדם שמאוהב בתורה. הוא היה דמות צבעונית ומוכרת בירושלים, והיו מכנים אותו 'שמעון בר יוחאי'". היא מציינת כי אביה אף נהג לפקוד את ישיבת המקובלים.

מציוריו של שמעון סוויסה

"עד כמה שהיה מאתגר, כאשר אבא הסתגר בחדר בלילות וצעק את הצעקות של זעקת הנפש, הוא היה אבא מסור מאוד. מלא באהבה ואמונה שנטבעה בי. היינו עושים חברותות בספרים של רבי נחמן, ולומדים חסידות, הלכות והרבה על המסע שלנו בעולם". ה יא מספרת על כישרון הבישול של אביה, ועל האנשים אותם אירח ביד רחבה. "אבא אהב לבשל ולשמח אנשים על ידי אוכל. הוא הזמין אנשים אליו הביתה, והם התענגו על המטעמים שהכין עבורם".

שומעים עד כמה את מעריכה את אבא. הגאווה הזאת הייתה גם כשהיית ילדה צעירה?

"לא תמיד. כשגדלתי בפנימייה – התביישתי בו. אני נזכרת ועולות לי דמעות. בגיל מסוים בנערות, התביישתי בכך שלאבא שלי יש טיקים או שהוא הולך עם בגדים מוכתמים בכתמי צבע. כשהיה מגיע לבקר בפנימייה, הייתי אומרת לו: 'אבל אבא, למה לא הגעת מסודר?'. הוא היה אומר לי: 'מה זה סדר בעינייך? לכולם יש צבעים על הבגדים'. הייתי מתעקשת איתו: 'נו, אבא, אבל אצל אחרים כשהחולצה היא כחולה – אז כולה כחולה'. והתשובה הקבועה שלו הייתה: 'אבל אני הוספתי לה עוד צבע. פשוט אל תהפכי את זה לשונה'. כעסתי עליו והרגשתי לא בנוח. את יודעת, לפעמים לילדים יש טביעת עין שונה משל מבוגרים".

מתי היחס מצדך הפך למעריך ומבין?

"כשאבא התחיל להתבגר", היא משיבה, ואחר כך ממהרת להבהיר: "תמיד שררה בינינו אהבה, פשוט רציתי אותו יותר".

באחד הימים, יצא שמעון מהבית ונעלם. באותה תקופה הוא לא הרבה לצאת, וכשהודיה גילתה על כך היא מיהרה להזעיק משטרה ולנסות לאתר אותו מתוככי הפנימייה בה שהתה. האב נמצא, אך בהדרגה היא הבינה כי האב החם והמסור הולך ומתבגר. "פתאום ראיתי את אבא, שלא דיבר ממלחמת יום כיפור, מרשה לעצמו לבכות מול הטלוויזיה". הדמנציה, שהתלוותה אליו בשנותיו האחרונות, תרמה אף היא לפתיחת סגור ליבו. "הוא דיבר על הפוסט טראומה כל הזמן".

הודיה ואביה

"זעק את הזעקה של עצמו"

אם שגרת היומיום הייתה מורכבת עבור אביה, ימים מיוחדים בלוח השנה הציפו אצלו את הכאב ללא נשוא. "לא סבלתי את יום הזיכרון למערכות ישראל. אבא היה פורץ בבכי ובצרחות בזמן הצפירה, ואני הייתי רק מנסה לשאול: 'אבא, רוצה מים? אבא, מה לעשות?'". אני מנסה לברר עם הודיה האם קולות הצפירה הם שהיוו טריגר עבור אביה, אך היא מדייקת שלא בהם היה טמון הקושי: "ביום הזיכרון, כשכולם עלו להספיד את הנופלים – הוא זעק את הזעקה של עצמו".

אחת הנקודות הכואבות עבורו הייתה חוסר ההכרה בפציעה הנפשית. "מלחמת יום כיפור פרצה בהפתעה, והיה כאן בלגן גדול. הבעיה היא שגם יום למחרת המלחמה, אף אחד לא שאל אותך אם אתה בסדר".

לאורך השנים, שמעון ניסה לקבל הכרה אך נענה בכתף קרה. "כשאבא שלי ביקש התייחסות, הייתה התעלמות גורפת. הוא אמר לי שלא קיבל שום מידע או עזרה, וששרפו לו את המסמכים. עד לאחר מבצע צוק איתן והמקרה של איציק סעידיאן, לא הייתה מודעות ציבורית להלומי קרב. גם היום, מלחמת יום כיפור נשמעת כמו מלחמה עתיקה, והתפיסה היא שכבר לא רלוונטי לטפל במה שקרה שם או לקבל על כך אחוזי נכות".

הודיה חוותה את הניכור גם על בשרה. בהיותה נערה בת 17, היא נסעה עם אביה באוטובוס ממרכז הארץ לירושלים. היה זה חודש אדר, וברחוב סמוך ילד פוצץ נפץ. "אבא חטף התקף, והתחיל לצעוק: 'דם, דם'. אנשים חשבו שהוא משוגע, ובמקום הבנה קיבלנו צרחות שנרד מהאוטובוס. מי יסביר לאנשים שהוא זה ששמר על הגבולות, כדי שהמצרים לא יפלשו לארץ?".

"ה', גאל את עמך"

בוקר אחד, שמעון התעורר כשאינו חש בטוב. הוא ירד מביתו לכיוון המרפאה, ורגע לפני שיצא מהבניין קרס ארצה מדום לב. בשבע בבוקר קיבלה הודיה, אז בת 17, שיחת טלפון לפנימייה, שבישרה לה שאביה עובר ברגעים אלו החייאה. "אחר כך הוא עבר חמישה אירועים מוחיים שפגעו לו בכל התפקודים הקוגניטיביים: הליכה, זיכרון, דיבור, ובכלל בבריאות".

מציוריו של שמעון סוויסה

מגפת הקורונה הייתה אז בשיאה, וההגבלות הנוקשות לא היטיבו עם שמעון. "אתה סוגר אותו עם כל הטראומות בחדר אחד, ללא מפגש עם אנשים אחרים. ידעתי שזה יפגע בו". היא החליטה להרים את רוחו, ולהפתיע אותו לקראת יום הזיכרון. "החלטתי שאני מרימה לו הצדעה מול הבית בזמן הצפירה. אבא היה אדם צנוע מאוד, מעולם לא הצדיעו לו. אבל רציתי שיגידו לו בפירוש: אנחנו מצדיעים לך על מה שהיה, על כך שנלחמת למעננו ושיש לנו מדינה בזכות אנשים כמוך". האירוע הצליח מעל ומעבר. בזמן הצפירה התאספו 250 איש, ביניהם אנשי יחידת הכלבנים, והצדיעו לו יחדיו. "אבא התרסק. הוא בכה ולא הפסיק למלמל 'ה', גאל את עמך, תגאל אותנו'".

מהאירוע המרגש נותר להודיה גם טעם מר, כאשר נתקלה בהפניית עורף מצד הפנימייה בה התגוררה. "נכנסתי לחדר של המנהל על מנת לבקש שנעשה לאבא קליפ. אמרתי לו: 'אבא שלי הוא הלום קרב'. לא אשכח איך הוא דפק על השולחן ואמר לי: 'אני איש צבא, אבא שלך הוא לא הלום קרב'". למרות שחלפו מספר שנים, הודיה נמצאת על סף דמעות כאשר היא משחזרת את חוסר האונים שאחז בה.

"אוהב עד בלי די"

שמעון נפטר לפני שנה וחצי, וזמן קצר לאחר מכן הודיה נישאה. כיום היא עובדת כמדריכה מטעם משרד הביטחון, ומלווה ילדים של פצועי צה"ל. "התפקיד שלי הוא לתת לילדים הרגשה של תשומת לב, ושמישהו זוכר אותם. אני הולכת איתם לכל מיני מקומות, מכינה איתם שיעורי בית ועושה מקלחות. המטרה היא להכיל אותם בתקופה בה ההורים עסוקים בשיקום, טיפולים ופיזיותרפיה".

כבת להלום קרב, איזה יחס מהסביבה היה יכול לעזור לך עם התמודדות?

"קודם כל, לא לזלזל. אף אחד לא נמצא בנעליים של בן אדם אחר, ואם אין מה להגיד – אז עדיף לשתוק. ובעיקר – עיניים טובות. מספיקה קריצה קטנה או חיוך כדי שהאדם יקבל את ההרגשה שאתה איתו.

"ההתמודדות כילד היא מאוד כבדה ומתישה. פשוט תבוא עם הלב שלך ותשאל, בשיא הפשטות: 'אתה צריך משהו?'. לא מתוך רחמים, אלא מתוך רצון לתת יד".

מה תספרי לילדייך העתידיים על סבא?

"ריגשת אותי", היא מחייכת. "אני בדיוק מכינה אלבום של תמונות של אבא, שיהיה לי בבית. ההרגשה היא שעם האנשים הכי חשובים לא הצטלמנו מספיק, כי היה עדיף לחוות את הרגע מאשר לתעד אותו. מה אני אספר להם על אבא? קודם כל אספר על האופי החם, השמח, האנרגטי, המעניין והמשתף.

"בגיל יותר מאוחר אספר שסבא היה לוחם, ובחר לחיות. הם יגדלו על סיפורים שלו בשולחן השבת, ועל משפטים שנהג לומר. אחד המשפטים שהיה אומר לי הרבה: 'אני אוהב אותך עד בלי די'. היום אני משתמשת במילים שלו כלפי אנשים אותם אני אוהבת במיוחד".