"חשבתי שאני מגיעה לירושלים, אבל רק שנים אחר כך הבנתי מהי באמת גאולה"

"המילה ירושלים הייתה המילה הראשונה שידעתי להגיד מהרגע שנולדתי", פותחת גלית (אגריתו) לוין את סיפור עלייתה מאתיופיה. היא זוכרת בבירור את הכיסופים לארץ ישראל, למרות שהייתה רק בת 6 כשעזבה את ארץ הולדתה. 

"כל הזמן דיברו על כך שנגיע לירושלים, שתגיע הגאולה", נשכרת גלית, תושבת רמת בית שמש, מטפלת רגשית בפסיכודרמה ובלנית, אם לארבעה, שניים מהם נשואים, וסבתא לנכדים. "סביב זה, בניתי לי בדמיון עולם שלם: ארץ זבת חלב ודבש, מקום שבו אפילו סוכריות צומחות על העצים, עיר עשויה זהב שבה אנשים צדיקים מתהלכים ברחובות".

יום אחד, החלום התחיל לקבל משמעות פרקטית. "היה דיבור של ממש על עלייה לארץ. זה היה כמו יציאת מצרים. גרנו בכפר קטן ליד גונדר. אני האחות השישית מבין שבעה שנולדו שם, ונולד לנו עוד אח בישראל. . את המסע ליווה פחד ממשי, כי זה לא היה חוקי. לא מעט אנשים נתפסו וישבו על כך בכלא".

בניתי לי בדמיון עולם שלם: ארץ זבת חלב ודבש, מקום שבו אפילו סוכריות צומחות על העצים

ויחד עם הפחד, הייתה אמונה. "לא אמונה תאורטית, לא רעיון פילוסופי", היא מדגישה. "אמונה שהייתה חלק מהחיים עצמם. החלום להגיע לירושלים היה חזק יותר מהפחד מהדרך. הבנתי ברמה האישית, שכל הסבל הזה הוא רק חלק ממשהו גדול יותר ממני". היינו משפחה יהודית טיפוסית, כמו כל תושבי הכפר, מנותקת כמעט לחלוטין מהטכנולוגיה ומהתקשורת. היינו צריכים להגיע תחילה באופן עצמאי לסודאן, במסע רגלי. הלכנו במשך חודש, לעיתים בלילות, כשאנחנו נושאים את מעט רכושנו על סוסים וחמורים.

אלא שהמסע לסודאן היה רק תחילתו של הקושי. "שהינו במשך תשעה חודשים במעין מחנה. קרו שם אסונות ואלפי אנשים נפטרו ממגפה, ביניהם הבן של אחותי הנשואה, שהייתה בהיריון באותם ימים וחששה שתלד תינוק נוסף שלא ישרוד. קרובי משפחה נוספים לא שרדו. אני זוכרת בעיקר פחד וחרדה".

הלכנו במשך חודש, לעיתים בלילות, כשאנחנו נושאים את מעט רכושנו על סוסים וחמורים

כשראתה את המטוס, הוא נראה לה כמו ציפור גדולה עשויה ברזל. היא הוצפה ב התרגשות. "הבנתי שזה מתקרב, שהחלום מתגשם. כשנחתנו בארץ, כולנו נישקנו את האדמה ובכינו מהתרגשות".

על המטוס, היא ראתה לראשונה בחייה אנשים לבנים. "אמרתי לעצמי: מה זה האנשים האלה? מה קרה לצבע שלהם? איך זה שהם בלי צבע?". כך, בפער עצום בין הילדה שחלמה על ארץ הקודש לבין העולם שאליו הגיעה, התחיל הפרק הישראלי בחייה.

"חשבנו שכולם פה צדיקים"

כשבני המשפחה הגיעו לישראל, הם התקבלו תחילה בבית מלון, עברו בדיקות רפואיות וקיבלו בגדים. גלית זוכרת את האנשים שקיבלו אותם עם דגלים ושירים. היא לא הבינה את המילים, אבל הבינה את השמחה. "כל כך התרגשתי, כי אמרתי שהם שמחים שבאנו, וגם אנחנו שמחים שבאנו".

המשפחה הגיעה למרכז קליטה במבשרת ציון, אך אביה התעקש לגור בירושלים – היעד שאליו השתוקקו כל השנים. "המציאות דרשה מאיתנו ללמוד הכול מחדש. מה זה חשמל, גז, מכשירים, ים, טכנולוגיה, שפה. הגענו מפלנטה אחרת לחלוטין. נשלחנו לאולפנים, למדנו את הדברים הבסיסיים. כשהגענו לבית הספר, הבנו שההתמודדות רק מתחילה.

"אישית, חוויתי דחייה מילדים והערות מעליבות בגלל הצבע שלי. לא סיפרתי להוריי, כי הם בעצמם היו בתהליך הסתגלות והתחילו לעבוד. אבא שלי עבד במפעל תיקים, ואמי ז"ל השתתפה בפרויקט שבו נשים יוצאות אתיופיה עסקו ברקמה ומכרו את עבודותיהן. כולנו ניסינו להשתלב ככל האפשר. במקביל, הייתה בנו אכזבה רוחנית: חשבנו שיש פה בית מקדש, שכולם פה צדיקים, ופתאום גילינו שלא כל היהודים שומרי מצוות. היינו בהלם".

היינו משפחה יהודית טיפוסית, כמו כל תושבי הכפר, מנותקת כמעט לחלוטין מהטכנולוגיה ומהתקשורת

גלית חונכה במסגרות דתיות, רוב הזמן בפנימייה. אביה חבש כיפה מאז ומתמיד, המשפחה שמרה שבת, והאמונה הייתה חלק בלתי נפרד מחייהם. בהמשך למדה במדרשת שובה שבעפרה, ושם התרחש אצלה חיבור עמוק לתורה ולחסידות. "הרגשתי שאני מוצאת את עצמי", היא אומרת. "אני מוצאת את עצמי בתורה הזאת, שהיא תורה של אהבה, של חסידות, של מאור פנים, של קבלה".

ודווקא שם, בתוך עולם התורה שאליו התחברה כל כך, המתינה לה הפתעה נוספת. "ערב יום ירושלים, נסעתי לשם עם חברותיי מהמדרשה. במקום היה בחור שניגן מוזיקה של קרליבך. ראיתי אותו, וחשבתי שאולי הוא נשוי ואב לילדים. הסתבר שהוא בירר לגביי, וביום שלמחרת התקשרה אליי הרבנית רבקה שפירא ז"ל, שנפטרה ממש לא מזמן, לספר לי את זה".

בין השניים נוצר מיד קשר חזק וטוב, אבל הדרך לחתונה לא הייתה פשוטה. "הוא אשכנזי, אנגלי, אני אתיופית. היו פערים תרבותיים, משפחתיים והלכתיים. במשפחה שלי היה מקובל, שההורים מכירים היטב את המשפחה שממנה מגיע השידוך. הם רצו לדעת מי האדם, מאיזו משפחה הוא מגיע ומה הרקע שלו. ההורים שלי אמרו 'הוא לא משלנו'. במקביל, ההורים שלו דרשו גיור לחומרה. אני כמובן יהודייה שנולדה יהודייה, אבל עשיתי הכל כדי לא להערים קשיים. עברתי את הגיור מבלי לספר מילה להורים עד עצם היום הזה. זה יצר אצלי משבר זהות פנימי לא פשוט".

הם חיו ביחד 23 שנים. "נולדו לנו ארבעה ילדים, אז בוודאי שזה שידוך משמיים. היינו סמל לחיבור בין עולמות".

"התפללתי המון ונעניתי": גלית לוין

"חשבתי שהקדוש ברוך הוא מעניש אותי"

לפני 24 שנה, אחרי שני עשורים בארץ, פקד אותה משבר שאי אפשר להתכונן אליו. אחותה אורית, שהייתה קרובה אליה מאוד, נרצחה בפיגוע. "ההלם והכאב היו קשים מנשוא. הרגשתי שהעולם פשוט נגמר. הייתי בהיריון של הבן השני, אחיה, שנקרא כך בהקשר של ה'אחות'".

באותם ימים הופיע גם משבר האמונה. "חשבתי שהקדוש ברוך הוא מעניש אותי. שהוא לא אוהב אותי. בינתיים, ההיריון היה בסיכון וכמעט איבדתי אותו. דיברתי אל הקדוש ברוך הוא ואמרתי לו שלא אעמוד בשני אובדנים בו בזמן. התפללתי המון ונעניתי".

מתוך הקושי העצום, גלית התחילה להבין משהו חדש על הרחמים האלוקיים. "הבנתי שהקדוש ברוך הוא רחמן. ממש רחמן. זה היה גילוי איטי, ועברתי תהליך כדי להבין שהוא הטוב והמיטיב".

צילום: כפיר שגב

לפני שש שנים, אחרי 23 שנות נישואים, הגיע עוד שבר: גלית ובעלה התגרשו. "עברנו ביחד דרך ארוכה, למדנו המון אחד מהשני, אבל כדי להכיל כזה פער, צריך כלי שלא הצלחנו לשאת. עבורי, זה היה לא פחות מחורבן הבית. והמושג הזה החזיר אותי אל המקום העמוק ביותר בתוכי: אל ירושלים. אל בית המקדש. אל הגעגוע שאיתו גדלתי באתיופיה. דווקא אחרי שהבית הפרטי שלי חרב, הכיסופים לבית המקדש התעוררו בעוצמה, והתחלתי להבין את חיי באופן שונה. הרי הגעתי לארץ מתוך חלום של גאולה, אבל כאן גיליתי כאב, זרות, דחייה, אובדן, משברים וגירושין. הבנתי שגם בארץ ישראל אפשר לחוות גלות. הגלות איננה רק מקום גיאוגרפי. היא מצב של הנפש. מצב שבו האדם אינו מרגיש את החיבור שלו עם הקדוש ברוך הוא".

הכיסופים לבית המקדש התעוררו בעוצמה, והתחלתי להבין את חיי באופן שונה

עבור גלית, בית המקדש מסמל את החיבור עם הקדוש ברוך הוא. "את התחושה שהאדם אינו לבד. את הקשר הפנימי שאמור להתקיים בין יהודי לבוראו. היום אני מעבירה הרצאות כדי להסביר את זה לקהל, להנגיש לו את הרעיון הזה, ומבינה שלא בכדי עברתי את כל מה שעברתי. אפשר להתבונן על החיים כמסע, כשלפעמים נדמה שהגענו ליעד, ואז מתברר שעוד לא. מסע שבו גם משבר אמונה יכול להפוך, בסופו של דבר, לשער לאמונה עמוקה יותר. אני רוצה שאנשים ישאלו את עצמם: איפה החיבור שלי עם הקדוש ברוך הוא ומהו החיסרון שממנו אני יכול לצמוח? אני מקווה שהסיפור שלי יעורר את ההשראה, שגם כל אחד מהמקום שלו, מהחיסרון שלו, יחפש איך הוא מתחבר למקדש".