המחשבה שכדאי להשאיר מחוץ לסוכה (כנראה כבר חשבתם אותה היום)

הבית כמעט מוכן לחג, ואנחנו הרבה פחות. הסירים מתרבים, הכביסה מתרוממת לגובה, והדופן של הסוכה שוב החליטה שיש לה אישיות. בין משימה לאנחה, מתגנבת המחשבה שכדאי להשאיר אותה בחוץ: אם זו שמחת חג, למה היא מרגישה כמו משמרת כפולה?

דוד המלך כתב פסוק שנראה מדויק לשבוע הזה: "שש אנוכי על אמרתך כמוצא שלל רב" (תהילים קיט, קסב). ראיתם מישהו שקיבל שק מלא זהב ומתלונן שהוא כבד? הוא מתנשף, הגב כואב - והוא מחייך עד האוזניים. המשקל לא מפריע לשמחה. כל קילו נוסף הוא סיבה נוספת לחייך.

הגמרא (שבת קיט ע"א) מספרת על חכמים גדולים שעשו בעצמם הכנות לשבת: אחד חרך ראש בהמה לבישול, אחר מלח דג. אנשים שכל רגע שלהם היה לימוד תורה בעוצמות אדירות, אבל הם עמדו במטבח וראו בהכנות לשבת חלק מכבודה. כך גם בחג. הסירים, החולצות, הירקות והקניות הם לא רק הדרך אל המצווה, הם כבר המצווה עצמה.

דוד המלך מדגיש: "שש אנוכי על אמרתך" - אני שמח בעצם הזכות לקיים את רצון הקב"ה. השמחה הזאת נמצאת בקימה לתפילה בבוקר חורפי, כשהשמיכה מתחננת שתישארו; בצדקה שנתתם גם כשהחשבון לחוץ; ובמילה שבחרתם לא לומר, דווקא ברגע שהיה קל כל כך לענות.

הרמב"ם (הלכות לולב ח, טו) כותב שהשמחה שאדם שמח בעשיית המצווה “עבודה גדולה היא”. הקושי לא תמיד ייעלם, וגם האנחה תצא מדי פעם. אבל בתוך אותה עבודה אפשר לזכור שאנחנו לא רק מסיימים מטלות, אלא אוספים אוצר. כך לימדו חז"ל במסכת אבות (ה, כג): “לפום צערא אגרא” - לפי הטורח כך השכר. אף מאמץ אינו הולך לאיבוד.

הצעה קטנה, לחג וגם אחריו: בכל פעם שעולה אנחה לפני מצווה, אמרו בחיוך את המשפט: "עוד קצת שלל". חייכו כשאתם במטבח, גם אם הוא נראה כמו אחרי מלחמה. הדליקו שירי חג כשאתם מתמודדים עם ערימת גיהוץ. העבודה תישאר אותה עבודה, אבל האווירה סביבכם ישתנה.

כשתשבו בליל החג בסוכה, מול השולחן הערוך, תרגישו בדיוק את מה שהרגיש דוד המלך: שש אנוכי.

ובמוצאי החג, כשתצנחו סוף סוף על הספה, תגידו לעצמכם בשקט: לא התעייפתי. התעשרתי.