האחריות שלנו היא לחנך. על מי מוטלת האחריות להתחנך?

בתקופת החגים אנחנו מוצאים את עצמנו מזכירים לילדים להתפלל. לפעמים נדמה שבלי התזכורות שלנו זה פשוט לא יקרה. אשמח לדעת איך מחנכים ילדים להתפלל מתוך רצון פנימי ותחושת אחריות?

זוהי מציאות מוכרת ושכיחה, שבולטת במיוחד בחופשות ובחגים. ילדים שלא מתפללים או לא נוטלים ידיים. המצב הזה מעורר אותנו לשאול את עצמנו: "מה עשינו לא נכון?".

צריך לדעת שההתנהגות הזאת אינה מעידה על כישלון חינוכי, אלא מזמינה אותנו לברר מה התפקיד שלנו, ומה אנחנו מבקשים ללמד את הילדים.

כדאי להתחיל מאבחנה פשוטה: האחריות שלנו לחנך. האחריות של הילד להתחנך.

ההבנה שאלו שני חלקים, ושאחד לא תלוי בשני ולא מעיד עליו, זוהי נקודת מוצא חשובה מאוד!

כהורים אנחנו אחראים ללמד, לתת דוגמה אישית וליצור בבית אווירה שמחברת לערכים שחשובים לנו. לפני שנשאל את עצמנו איך עושים את זה, יש בשורה. לא עושים, זה קורה לבד! בבית שבו תפילה היא ערך, מרגישים את זה בכל הזדמנות. יש קושי – מתפללים לישועה. מחפשים אבדה – מתפללים למציאה. זמן תפילה – אבא עושה מאמצים למצוא מניין. ערב שבת – אמא עוצרת את המרוץ ומבקשת מול הנרות. אלו מסרים בלתי מילוליים שהילד קולט אגב החיים. אין צורך "להראות לילדים", זה קורה לבד!

האחריות של הילד, בהתאם לגילו וליכולתו, היא ללמוד ולקיים את הערכים הללו בעצמו.

אצל ילדים קטנים, האבחנה הזאת מקבלת ביטוי מעשי מאוד. אם החלטנו שנטילת הידיים עדיין באחריותנו, אנחנו יכולים לגשת וליטול להם ידיים. אין צורך לשאול שוב ושוב, אלא אנחנו מסייעים להם, כחלק מהטיפול בהם, לבצע את המשימה הזו (בדיוק כמו צחצוח שיניים).

אך כשאנחנו רואים שהילד כבר מסוגל בעצמו ומחליטים להעביר אליו את האחריות, גם התפקיד שלנו משתנה. אנחנו מלמדים אותו איך לעשות זאת, מוודאים שהמים והנטלה נגישים לו, ומבהירים מה מצופה ממנו. מכאן אפשר לבחור לתזכר "כבר נטלת ידיים?", או פשוט לסמוך עליו שיעשה בעצמו.

אבל הכלל: אנחנו לא מתעסקים עם מה שלא באחריותנו!

כך גם בעניין התפילה. אנחנו יכולים לדבר על חשיבותה, ללמד, לספר סיפור שמעורר חיבור, לתת דוגמה אישית ולהזכיר שהגיע זמן התפילה. אנחנו יכולים להקשיב לקושי ולחשוב יחד מה יעזור. כל אלה פעולות שנמצאות בידיים שלנו.

מה שאנחנו לא יכולים, זה להתפלל במקומם.

רצון פנימי הוא כוח שנבנה בשלבים:

 1. האחריות אצלי. הרווח או ההפסד הם שלי.

 2. אם אני עושה משהו, אני צריך להצדיק את ההשקעה שלי.

 3. אני מתחיל לחשוב ולהתחבר לערכים שיגרמו לי להרגיש שאני פועל נכון.

 4. אני מתחיל להתחבר ולרצות בזה.

ההבנה הזאת עוזרת לנו גם מול תחושת האשמה. העובדה שהילד לא עשה את מה שלימדנו אותו, אינה אומרת שלא מילאנו את תפקידנו. אפשר לבדוק אם יש עוד משהו שאפשר לעשות, בלי להפוך כל בחירה שלו למבחן ההורות שלנו.

ככל שאנחנו יודעים מהו החלק שלנו וממלאים אותו בעקביות וברוגע, אנחנו מאפשרים לילדים, בעזרת השם, לקחת בהדרגה יותר ויותר אחריות על החלק שלהם ולהפוך את הערכים שאנחנו רוצים להנחיל להם לנחלתם הפרטית.

נועה הראל היא מנחת הורים, יועצת זוגית ויועצת במודעות אישית ובמערכות יחסים. לתגובות: noaharel4@gmail.com