"ירו בי שלושה כדורים מטווח אפס, ויצאתי בחיים. איך אפשר שלא להודות?"

שום דבר לא הכין את פנחס עטיה, אברך ואב לשתי בנות קטנות מבני ברק, לבוקר שבו הפך בבת אחת לגיבורו של מה שנראה כמו סרט אימה.

"עד אותו יום החיים שלי היו שגרתיים ורגילים ביותר", הוא פותח. "אברך שלומד חצי יום, עוסק קצת בטיפול רגשי, עם תעודת הסמכה כמטפל בשיטת NLP, מקדיש את זמני לבית, משתדל לעזור במה שאפשר. הכל רגיל".

גם הבוקר בו התרחש האירוע היה שגרתי לכל דבר: "זה היה למחרת ל"ג בעומר האחרון", הוא משחזר. "קמתי בבוקר והתארגנתי לצאת מהבית. אשתי התעכבה קצת עם הבת הגדולה, ואני ירדתי בינתיים עם הבת הקטנה, נכנסתי לרכב ונסעתי לכיוון המטפלת שלה. לאחר שהשארתי אותה אצל המטפלת, חזרתי לרכב, ואז גיליתי שמצפה לי משהו מפחיד ובלתי ניתן להכלה – גם כשאני חושב עליו עכשיו, אני קולט כמה שההפתעה הייתה מוחלטת".

זיהוי שווא

עטיה ממשיך בסיפורו המצמרר: "אני מגיע מהחלק הקדמי של הרכב, ופתאום קולט בזווית העין דמות שחורה עם כפפות וקסדה שמכוונת אליי נשק חם".

מה עובר לך בראש באותו רגע?

"אני לא זוכר, אך מכיוון שהרכב נשאר מותנע, מצלמת הרכב תיעדה הכל. ניתן לראות שמתוך אינסטינקט ראשוני שמתי ידיים על הראש והתכופפתי לגובה הרכב. בשלב זה נורה כדור אחד שפגע ברכב. אחר כך נשכבתי על הרצפה, ואז רואים שהפוגע וחברו מגיעים אליי מהצד, מתקרבים לטווח אפס, ומשם יורים, לפי חוות דעת של תל השומר, בין שניים לשלושה כדורים.

"בשניות אלו אני ממש מתחנן לקב"ה שיציל אותי, מתוך הבנה שהוא היחיד שיודע מה המצב שאני מצוי בו, ואף אחד חוץ ממנו לא יודע ולא חולם על כך. אני לא אדם מסובך, וגם לא קרוב להיות מסובך עם אף אחד. להיפך, אני הכי רחוק מזה לצד השני. לאחר מכן התברר על ידי המשטרה באופן מוחלט שהייתי קרבן לזיהוי שווא. פגעו בי בלי שום סיבה.

"זה כמובן לא הפחית מעוצמת הכאב. אפשר לראות בסרטון שאחרי כמה שניות הפוגע וחברו עוזבים את המקום, ואני נשאר על הכביש, כאוב מאוד, זועק לעזרה, אבל הנס הגדול ביותר – אני בחיים".

"מזמור לתודה"

עטיה שותק לרגע, ולאחר מכן חושף בהתרגשות: "מעבר לנס הגדול בכך שנשארתי בחיים, אני צריך לציין נס נוסף. אני מרגיש שהקב"ה עשה לי מעין הכנה למה שעומד לקרות, כי בתקופה שקדמה לכך למדתי בקביעות את הספר 'שעריו בתודה' של הרב שלום ארוש. הרגשתי שהספר משנה לי את התפיסה על החיים, וזה השפיע עליי גם ברגעי הפציעה. אולי זה נשמע הזוי, אבל ברגע שהפוגעים עזבו את המקום הדבר הראשון שעשיתי היה לקרוא 'מזמור לתודה'".

"אני לא בטוח שהייתי בדרגה של לקרוא את המזמור ממקום של הודיה", מוסיף עטיה, "אך הרב ארוש מסביר שהפירוש הנוסף של המזמור הוא להגיד שאנו מכירים בכך שמי שעומד מאחורי מה שקורה לנו הוא הקב"ה. באותם רגעים, כשאני מבין שנותרתי בחיים, זו בהחלט הייתה התחושה שמילאה אותי.

"אחרי שקראתי 'מזמור לתודה', ביקשתי מבורא עולם במילים הכי פשוטות ותמימות: 'רק אתה יכול להציל אותי. יש לי אישה ושתי ילדות קטנות – הן צריכות אותי, שמור עליי'. לא הרגשתי שאני נפרד מהעולם, אבל הכאב הפיזי היה עצום. במקביל הקב"ה נתן לי כוחות חזקים ממני, כי הצלחתי לקרוא לעזרה בטונים גבוהים, ואנשים הזעיקו את כוחות ההצלה שהגיעו למקום והתחילו לטפל בי. הייתי מפוקס מאוד, העברתי את המכשיר הסלולרי לעוברת אורח, וביקשתי ממנה להתקשר לאשתי".

מה עבר על אשתך באותו זמן?

"היא בדיוק השאירה את הילדה בגן והתעכבה איתה קצת. כששמעה את הצלצול, היא לקחה את המכשיר ואמרה 'אני אחזור אליך', מבלי להבין שהיא לא מדברת איתי. אחר כך שוב ניסו לצלצל אליה, ושוב היא ענתה: 'כבר אחזור'. רק בפעם השלישית היא יכלה לשמוע, ואז הודיעו לה שנפצעתי. היא שאלה: 'מה זה נפצע? בתאונה?'. התשובה שקיבלה הייתה מצמררת: 'ירו בו'.

"אשתי הספיקה להגיע לפני האמבולנס, ואני, בתוך כל הכאב והבלבול, מושיט אליה את מפתחות הרכב ואומר: 'אני לא יודע למה ירו בי, אבל אני מבקש שבינתיים תנעלי את הרכב'. הקב"ה עזר לי לא לאבד עשתונות.

"לאחר מכן פינו אותי לתל השומר. חוויתי כאבים איומים ברמות בלתי נתפסות, וביקשתי כל הזמן שייתנו לי משהו להרגעה. הגוף זועק לעזרה, ומצד שני מרגיש שהנפש נלחמת, מתאמצת לא להישבר".

"זכרנו לחיים"

עטיה ממשיך להיזכר במאורעות אותו יום: "כשהגעתי לבית החולים, המתין לי צוות שלם של רופאים מומחים, ומעל כולם מנהל המחלקה ד"ר קליין. הורדמתי בתוך שניות, והוכנסתי לניתוח שנמשך שמונה וחצי שעות. במהלך הזמן הזה, בני המשפחה שלי רק התחילו להתוודע למה שקרה. כולם היו בהלם בלתי נתפס, ולא הפסיקו לבכות ולהתפלל".

הרגעים הבאים שזכורים לעטיה הם מחדר ההתאוששות, לאחר שהתעורר ופגש את אשתו. "ברוך ה', הייתי מפוקס מהרגע הראשון. זה מאוד הרגיע אותה, אחרי שגם היא עברה טראומה", הוא מציין. "לאחר מכן נכנסו עוד בני משפחה. למרות שהייתי מחובר למכונות ולצינורות, שחררתי קצת בדיחות לחלל החדר, מה שהפך את האווירה לקצת יותר קלילה".

איך הגדירו הרופאים את מצבך?

"הבנתי מהם שהגעתי לבית החולים במצב קשה, והסיכון מנזק שישפיע על החיים בהמשך היה גדול מאוד. זה המקום לציין שקיבלתי טיפול מקצועי ומסור מאוד לאורך כל הדרך".

אבל זו הייתה דרך ארוכה ומתישה. עטיה היה מאושפז במשך כחודש, במהלכו עבר ניתוח נוסף, וכמעט לא הצליח לקום מהמיטה. "ממצב של אדם רגיל ובריא, הפכתי לסיעודי לגמרי. ראיתי מול העיניים איך הקב"ה ברצונו הופך הכל ברגע אחד.

"אחרי כחודש שוחררתי מבית החולים. עברתי להתאושש בבית, והמצב שלי השתפר בהדרגה. כיום, כארבעה וחצי חודשים אחרי האירוע, חזרתי לשגרת החיים הקבועה שהייתה לי. אני ממשיך לגור באותו בניין, לוקח מדי בוקר את בנותיי למסגרות, וגם לומד בכולל כהרגלי. אני מתנייד באותו רכב בו נפגעתי. יש לו עד היום חור במכסה המנוע, זכר לכדור שפגע בו".

בכנות, אתה לא מרגיש פחד?

"יש רגעים שבהם אני נבהל ומרגיש שמישהו עלול חלילה לפגוע בי", הוא מודה. "אבל אני לא נותן לפחד להשבית אותי. אני באמת מאמין שכל החיים שלנו הם חסד גדול מבורא עולם, ואם אני בידיו – אין לי ממה לחשוש.

"חובת הלבבות כותב ש'אין אדם יכול להועיל או להזיק לחברו', וזוהי האמת. בכוונה חזרתי לשגרה שלי, כי אני יודע שזו הדרך הנכונה ביותר להמשיך לחיות ולהודות".

קיימת מסיבת הודיה?

"בוודאי. קיימתי מסיבה גדולה, מתוך מטרה לקדש שם שמיים. אחרי שנורו בי שלושה כדורים מטווח אפס וחיי ניצלו – אני מבין שהקב"ה לא סתם כך השאיר אותי בעולם, אלא יש לי תפקיד לקדש את שמו.

"גם באופן אישי אני מרגיש שהשתניתי. פתאום כל החיים נראים לי אחרת, וכשאני מזכיר בתפילות לימים נוראים 'זכרנו לחיים' ו'אב הרחמים' – הבקשה אמיתית ומוחשית. אני זוכר שבשנים קודמות הבקשות שלי התמקדו בדברים טריוויאליים, כמו דירה גדולה, עבודה טובה, כל מיני שדרוגים ובונוסים. השנה, אחרי כזה אירוע, אני מבקש 'זכרנו לחיים', ושם נעצר. מרגיש שזו כשלעצמה בקשה כל כך גדולה שאינה מובנת מאליה. רק אחרי שאני מבקש את הבקשה הבסיסית הזו, אני מרשה לעצמי לפרט יותר ולהמשיך הלאה".