סיפורים מהחיים: עניין של לוח שנה

רוחמה הייתה דמות מיוחדת במינה, מוסד של ממש בשכונה, כולם הכירו אותה. רוחמה, האישה המבוגרת עם הקול החזק, זו שלא רואה אף אחד ממטר. מסוג האנשים שלא נתנו לשום מילה כמו "קדמה" או "טכנולוגיה" לבלבל להם את המוח. היא חיה בגפה. אומרים שהייתה לה משפחה, ומדי פעם היו מגיעים לבקר אותה, אבל רוחמה הייתה חזקה מספיק כדי לחיות גם בלי הביקורים. כזו היא הייתה.

מי שהכיר – ידע, רוחמה עברה חיים לא קלים. דווקא החספוס הזה נתן לדמותה גוון עמוק ומלא משמעויות. רבים נרתעו ממנה: מהחדות, מהברוטליות הקלה, מאפס הסבלנות למה שנראה לה עקום, או סתם מפונק. "בדור שלי", הייתה אומרת, "לא ידענו מה זה להתפנק. עשינו כי כך היה צריך, אז למה צריך להתבחבש יותר מדי?".

חוג הידידים שלה לא היה רחב, בלשון המעטה. היא ידעה לבחור לעצמה מתי מעט, וכל השאר לא הצליחו להכיר את האישה האמיתית שהתקיימה בפנים.

בין המעטים האלה היה אבנר. את אבנר רוחמה דווקא הכירה. היא זו שפנתה אליו ראשונה, ומאותו רגע הוא הכיר אותה. אבנר גר בבניין של רוחמה, בדירה שכורה, כמו כל הצעירים. הוא ירד בשעת בוקר מוקדמת אל העבודה, לבוש בחולצת החנות שבה עבד, חנות ידועה למוצרי אלקטרוניקה. סמל החנות התנוסס על החולצה מקדימה ומאחור. רוחמה לא פספסה את זה. וכך, בעודו יורד את המדרגות האחרונות אל מחוץ לבניין, היא קראה לו. "היי, בחורצ'יק". הוא הסתובב לאחור, נבהל מעט לנוכח דמותה, ככה על הבוקר.

"אני רואה שאתה עובד במרכז החשמל", היא קראה לעברו. "נכון", ענה לה.

"כל שנה אתם מחלקים לוחות שנה בחינם. הגיעו כבר הלוחות? הייתי שם בשבוע שעבר ואמרו לי שעוד לא הגיעו", שיתפה אותו.

"נכון, זה הגיע אתמול", ענה.

"תעשה לי טובה, תביא לי לוח שנה אחד, אפילו שניים, שיהיה גם לבת שלי", ביקשה ממנו. "אין בעיה", ענה לה בנחמדות. מה אכפת לו לשמח אישה יהודייה. "תדפוק אצלי, אני גרה בקומה ראשונה. אם אני לא שם, תשים בתיבת הדואר", ביקשה. אבנר הנהן ופנה הלאה לכיוון האופנוע שחיכה לו בחניה.

כבר כשהגיע לחנות שכח אבנר מכל מאורעות הבוקר. רק דקה לפני שעלה שוב על האופנוע חזרה הביתה, הוא נזכר ברוחמה. הוא התלבט, מה בוער דווקא היום להביא לה? אבל משהו בפנים דגדג לו. אישה מסכנה, חשב לעצמו, תן לה משהו שישמח אותה, אל תתעצל. הוא החזיק את הקסדה ביד, קפץ חזרה אל החנות, נטל שני לוחות שנה שהוצבו בכניסה לכל מי שרוצה, ויצא.

מיד כשהגיע לבניין חיפש את דירתה של רוחמה. הוא לא היה צריך לחפש הרבה, דלת ברזל עתיקה סיפרה את סיפורה בלי מילים. הוא דפק, ושמע קול קורא מבפנים: "רררגגגעעע!". הוא המתין שנייה, והדלת נפתחה. רוחמה עמדה שם במלוא הדרה. הוא הגיש לה את הלוחות, והיא התרגשה כל כך. "אתה זכרת אותי?!", קראה בפליאה ובהתרגשות, כמו ילדה קטנה. זה בלבל אותו לגמרי: האישה המחוספסת נראתה לרגע כמו ילדה בגן שקיבלה יחס מהגננת. לבו נצבט.

"בטח, איך אפשר לשכוח", אמר בחיוך. רוחמה הודתה לו שוב ושוב, מברכת אותו בכל הברכות.

אבנר נכנס הביתה כשתחושת סיפוק מתוקה ממלאת אותו, יחד עם קשת של רגשות מעורבים. זה היה המפגש הראשון ביניהם.

מאז החליטה רוחמה שהוא אחד האנשים שהיא מחבבת. בכל בוקר, כשראתה אותו, בירכה אותו לשלום בקול והרעיפה עליו ברכות. מדי פעם התעניינה בו, שאלה לשלומו, והוא שאל בשלומה. היא הייתה דמות מעניינת, אפילו סבתאית, בשבילו. חבריו סנטו בו לעיתים על הקשר המוזר שלו עם המבוגרת מהבניין, אבל אבנר לא התרגש. הלב שלו אמר לו שרוחמה זקוקה ליחס האנושי המינימלי הזה.

כשהגיע שוב חודש אלול, רוחמה חזרה וביקשה מאבנר להביא לה לוח שנה. היא אהבה לוחות שנה, היה לה אוסף של ממש, שהתחדש בכל אלול. מאז, אבנר זכר והביא לה בכל פעם, ורוחמה שמחה והתרגשה.

שלוש שנים נמשך ההרגל הזה. בשנה הרביעית, רוחמה הרגישה שמשהו לא טוב קורה.

בדרך כלל אבנר כבר היה מביא לה את הלוח בשלב הזה של השנה, והפעם הוא עדיין לא הגיע. ובכלל, היא כבר לא ראתה אותו הרבה זמן. אצל רוחמה, בין מחשבה למעשה אין כמעט דרך. היא אספה את עצמה וירדה אל ביתו של אבנר, שגר מתחתיה. היא דפקה בדלת, צלצלה, ושוב. רוחמה ידעה לדפוק. אבל לא היה קול. היא ניסתה לפתוח את הדלת – היא הייתה נעולה.

רוחמה חשה מצוקה. משהו בתוכה אמר לה שמשהו לא בסדר. השכן שעבר שם שאל לשלומה, והיא בתמורה שאלה אם ראה את הבחור הצעיר שגר כאן לאחרונה. "האמת שלא", ענה לה. "אולי הוא לא כאן, אולי הלך לעבודה", אמר, מנסה בעדינות לשכנע אותה להתרחק מדלתו של אבנר. רוחמה יצאה מהבניין לעבר החניה. האופנוע של אבנר היה קשור בשרשרת לעמוד. הוא חייב להיות בבית, אמרה לעצמה בקול. הוא לא בעבודה.

רוחמה חזרה אל הבניין. אבנר גר בקומת קרקע, והיא החליטה להקיף את שטח הדירה שלו. היא שרכה את רגליה בקושי, אבל לא נרתעה מדבר. בתוך השיחים עברה מחלון לחלון ודפקה עם המקל. "בום!". "אבנר!", צעקה. אף אחד לא הגיב. היא לא התייאשה. היא הגיעה אל החדר שבו שיערה שהוא ישן. התריס היה מוגף, השלבים נעולים. רוחמה לקחה שוב את המקל ודפקה חזק. הקול שלה היה כמו מגפון אדיר. "אבנר! קום מיד!", צעקה. ברור היה לה כשמש בצהריים שזה בדיוק מה שהוא עושה. היא דפקה שוב ושוב. הדפיקות שלה הרעידו את הנשמה. היא לא ויתרה. "קוווום!", שאגה.

והוא קם. התריס נפתח על שלביו הרופפים. "אה, רוחמה", ענה לה קול עמום. "תפתח את החלון! תפתח את הדלת! תפתח, אמרתי לך!". היא חזרה אל דלת הבית, לחצה על הידית – והיא נענתה לה. הוא פתח.

הבית היה חשוך. היא השאירה את הדלת פתוחה, ופתחה את החלונות בזה אחר זה. הבית היה חנוק ודרש אוורור. הוא כבר חי ככה הרבה זמן, היא הבינה. אבנר עצמו כבר היה שרוע שוב על המיטה, מכוסה בשמיכה. "קום!", צעקה עליו. הוא לא ענה. "מה יש לך? אתה צעיר! מה אתה מתפנק במיטה? תקום מיד!". הקול המצווה שלה הצליח להקים את אבנר לישיבה, והוא הביט בה בעיניים מזוגגות.

היא שמה ידיים על המותניים ורשפה בו מבטים. "מה זה הפינוק הזה? קום מיד, לך להתלבש. עכשיו". הוא קם, בעצלתיים. בינתיים היא סידרה ואווררה, עלתה הביתה וחזרה עם סיר של אוכל, צלחת וסכו"ם. היא ערכה שולחן והכריחה אותו לשבת לאכול. לראות אדם צעיר כמותו זרוק ככה במיטה – זה היה דבר שלא התקבל על דעתה בשום אופן.

"רוחמה, אני לא יכול", אמר לה. "אין דבר כזה", ענתה, חד וחלק. "אני בחובות, רוחמה", ניסה שוב להסביר. אבל רוחמה לא השתכנעה. "אז תעבוד עוד יותר קשה", אמרה לו. הפקודות שלה דווקא עזרו לו. הוא אכל, ולאט לאט התחיל לספר לה על המצוקה שאליה נקלע, על החובות הגדולים. לכל דבר הייתה לה תשובה, היו לה דרכי פעולה עבורו. וככל שהקשיב לה, הבין שרוחמה, שאולי נראית תמימה, כזו שקל להמעיט בערכה, מבינה דבר או שניים בכלכלה. כשיצאה, היא השאירה את אבנר עם הוראות ברורות לצעד הבא שלו.

רוחמה לא חזרה לנוח בבית. במקום זה, היא פנתה אל בעל הדירה של אבנר, שאותו הכירה עוד משנות השישים, והזהירה אותו שלא יעלה בדעתו להוציא את אבנר מהדירה. היא תשלם לפחות חצי מדמי השכירות שלו, ובעל הדירה יספוג את החלק הנותר. הטלפון הבא היה לחנות של מזון מהיר שאת בעל הבית שלה הכירה גם כן, ודאגה שישלח לאבנר ארוחות על חשבונה. ואם כבר – אולי הוא מוכן להעסיק את אבנר בחנות?

את כל זה אבנר לא ידע. רק בחלוף השנים הוא יבין כמה עשתה בשבילו. אבל רוחמה, בשקט, עקבה אחריו, דאגה שיישם את כל העצות שנתנה לו.

ימים חלפו, ואבנר השתקם, ולא רק כלכלית. מלבד העסק שפתח בעצמו, הוא גם התחתן והפך לאבא לילדים. רוחמה הייתה לסבתא השלישית שלהם. השנים החולפות הזקינו אותה, אבל אבנר המשיך להביא לה לוחות שנה מהעסק הפרטי שלו, בכל שנה.

וכשבא יומה של רוחמה, אבנר היה שם, דואג לכל מה שצריך כדי לכבד את האישה שהצילה את חייו. מכאן והלאה, על כל לוח שנה שהדפיס ללקוחותיו, נוספה שורה לעילוי נשמתה. ורק הוא ואלוקים יודעים למה.