כשהמגפה השתוללה בפוזנא: צעדי החירום הדרמטיים של רבי עקיבא איגר בימים הנוראים

בחודש אלול תקצ"א (1831) עמדה פוזנא במצב שלא הכירה. העיר, שהייתה אז תחת שלטון פרוסיה, נפגעה מגל הכולרה השני שהתפשט באירופה. המחלה הייתה חדשה יחסית במרכז אירופה, ידיעות הרפואה עליה היו מוגבלות, והפחד מפניה היה גדול. בתוך המציאות הזאת עמד רבי עקיבא איגר, שכיהן כרבה של פוזנא, לפני אחת ההחלטות הקשות ביותר שרב קהילה יכול לקבל: כיצד ייראו תפילות הימים הנוראים כאשר עצם ההתכנסות בבית הכנסת עלולה לסכן את הציבור.

רבי עקיבא איגר יצא בשורה של הוראות ותקנות, שמטרתן לאפשר לעבור את הימים הנוראים בלי לסכן את הציבור. באיגרת מכ' באלול תקצ"א, בעקבות שאלה שקיבל מתלמידו רבי אליהו גוטמאכר, לימים רבה של פלזן, כותב רעק"א: "מכתבו הגיעני בעניין תפלה בבית הכנסת, לדעתי זה אמת שהקיבוץ במקום צר אינו נכון, אבל אפשר להתפלל כתות כתות ובכל פעם במתי מעט, ערך ט"ו אנשים, ויתחילו כאור הבוקר, ואחריה כת אחרת". אך פתרון זה אינו מספיק לראש השנה, שבו התפילות ארוכות מאוד.

לקראת ראש השנה נערכה הקהילה מחדש. בתקנות שהוציא רעק"א נקבע כי מספר האנשים שייכנסו לבית הכנסת בימים הנוראים יצומצם, והחלוקה בין המתפללים תיעשה באמצעות הגרלה. חלק מאנשי הקהילה קיבלו את האפשרות להתפלל בבית הכנסת בראש השנה, ואחרים ביום הכיפורים. שאר האנשים התפללו בביתם.

רעק"א גם קיצר את התפילות. הדבר היה חריג במיוחד בימים הנוראים, שבהם אורכה של התפילה היה חלק מהמסורת הקהילתית. הוא הורה שלא להתעכב בבית הכנסת יותר מן הנדרש, וקבע הפסקות ארוכות בין התפילות. ביום הכיפורים, כאשר בתי הכנסת היו עלולים להיות מלאים במשך שעות ארוכות, נדרשה הקפדה גדולה עוד יותר. לפי התקנות שנאספו בספר "פסקים ותקנות רבי עקיבא איגר", בתי הכנסת נדרשו להיסגר בליל יום הכיפורים בשעה 22:00, ונכתב במפורש: "כל אחד מחויב לנוח בלילה בביתו".

רבי עקיבא איגר ידע שמדובר בבקשות קשות ביותר מיהודים שרגילים כל חייהם להיות בימים הנוראים בבית הכנסת ולהאריך בתפילות ובכוונות, ולכן בלית ברירה ביקש מהמשטרה המקומית שתפקח על העניין. הוא כתב לרשויות כי הוא מבקש ששוטרים יפקחו על הסדר בבתי הכנסת בימים הנוראים, במיוחד בשעות שבהן הציבור נכנס ויוצא.

באיגרת קמ"ז, שנכתבה בכ"ד במרחשוון תקצ"ב, לאחר שגל המגפה כבר היה בעיצומו, הוא מספר לידידו רבי משה כ"ץ, אב"ד אנסבך, על ההוראות שנתן לבני קהילתו. הוא כותב: "גם הזהרתי פעמים הרבה באזהרה שיהיו הנהגתם באכילה ושתייה כפי אשר סדרו ואשר שפטו הרופאים להיזהר מזה וירחקו כמטחוי קשת כאילו הם מאכלות אסורות ולא יעברו על דבריהם אף כמלוא נימא. והעובר על ציווי הרופאים בסדר ההנהגה חוטא לה' במאוד כי גדול סכנתא מאיסורא".

ההוראות שקיבל הציבור היו מפורטות. רעק"א הזהיר מפני מאכלים מסוימים שהרופאים באותה תקופה חשבו שהם מזיקים, הורה להימנע משתייה מופרזת של שיכר, להקפיד על ניקיון הגוף והבית, להחליף בגדים לעיתים קרובות ולדאוג לאוורור. הוא כתב שיש לפתוח חלונות בבוקר כדי שייכנס אוויר לחדרים, ובשעות היום, כאשר השמש זורחת, לצאת לשדה ולשאוף אוויר. לצד זאת כתב: "שלא לדאוג ולהרחיק כל מיני עצבות".

אחד הקשיים הגדולים שגילה רעק"א בזמן המגפה היה מצבם של העניים. משפחות שאיבדו את מקור הכנסתן לא תמיד יכלו להרשות לעצמן טיפול רפואי או מזון איכותי. באיגרת קמ"ז הוא מספר כי יש אנשים שירדו מנכסיהם והגיעו למצב שבו הם מתביישים לבקש עזרה. הוא מתאר אותם במילים: "ובמסתרים בכתה נפשם לסבול דוחק מבלי לבזות את עצמם בפני אחרים". לכן דרש רעק"א לפקוח עין דווקא על האנשים שאינם באים לבקש. הוא דרש שאנשי הוועד יסייעו להם בסתר, משום שהמחסור במזון עצמו עלול להפוך לבעיה רפואית. הוא מסביר שאדם שנמצא במצוקה כלכלית עלול לאכול מאכלים זולים ומתאימים פחות, ובמצב של מגפה הדבר עלול לפגוע בו ולגרום נזק גם לאחרים.

הוא נתקל בבעיה נוספת: אנשים שנמנעו מלהזמין רופא, מפני שהטיפול עלה כסף. באיגרת הוא מתאר כיצד אנשים הרגישו סימנים ראשונים של המחלה, הסתירו אותם ולא הזמינו רופא, משום שחששו מההוצאה: "יתמהמה בזה יום או יומיים עד שיכבד החולי". על כך הוא כותב שהורה שוב ושוב לכל מי שמרגיש סימן של המחלה להזמין מיד רופא: "שלא יאחרו רגע אחד, ויקראו מיד להרופא".

מובן שבמקביל לכל ההשתדלויות הטבעות, דורש רבי עקיבא איגר גם "לפשפש במעשים ולתקן את המעוות... לדפוק על פתחי ה' בתפילות ותחנונים", בתקנות התנהלות בזמן המגפה, הוא תיקן תפילה מיוחדת, וכלל בה "גם כן על אדוננו מלך האדיר ה' ירים הודו ועל זרעו ושריו ועבדיו וכל אנשי מדינתו", בתגובה שלח המלך פרידריך וילהלם השלישי מכתב הוקרה לרעק"א, על הטיפול הנכון והמדויק במגפה בקהילתו, ורעק"א באגרתו מצטט מתוך מכתבו של המלך (מ-5 בספטמבר 1831).

רבי עקיבא איגר האריך ימים עוד אחרי האירוע הזה, עד שנת תקצ"ח. ראש השנה תקצ"ח היה האחרון בחייו. בי"ג בתשרי תקצ"ח, שלושה ימים אחרי יום הכיפורים, הסתלק לבית עולמו רבן של כל בני הגולה הנודע לשם ולתהילה.