הפסיכולוג מהרווארד שמציע להפסיק לפחד מהחרדה: "היא יכולה להפוך למקור של כוח"

מה יקרה אם במקום לנסות להעלים כל תחושת פחד ולחץ, נקשיב למה שהיא מנסה לומר לנו? ד"ר דייוויד ה' רוזמרין, פסיכולוג קליני ומומחה לחרדה מהרווארד, טוען שאנחנו מנהלים כבר שנים את המאבק הלא נכון. לדבריו, חרדה שאינה קלינית אינה בהכרח מחלה או חולשה, ולעיתים דווקא היא יכולה לעזור לנו להבין מה חשוב לנו, לחזק קשרים, לפתח חוסן ואפילו להעמיק את האמונה שלנו כיהודים. 

יש משפט שכמעט כל אדם חרד היה רוצה לשמוע: "אל תדאג, הכול יהיה בסדר". אבל ד"ר דייוויד ה' רוזמרין מציע מסר אחר לגמרי. הוא לא מבטיח שהכול יהיה בסדר, וגם לא טוען שאפשר להגיע לחיים שבהם לעולם לא נפחד. למעשה, הוא חושב שעצם השאיפה לחיים כאלה עלולה להיות חלק מהבעיה.

רוזמרין הוא פסיכולוג קליני מוסמך, פרופסור חבר בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת הרווארד, מנהל תוכנית בבית החולים הפסיכיאטרי מקלין ומייסד Center for Anxiety, מרכז לטיפול בחרדה שהקים בניו יורק בשנת 2011. הוא גם מחבר הספר Thriving with Anxiety: 9 Tools to Make Your Anxiety Work for You, שעוסק בדיוק ברעיון הזה: במקום לנהל מלחמה מתמדת נגד החרדה, אפשר במקרים מסוימים ללמוד להשתמש בה.

הגישה הזו אינה אומרת שחרדה קשה אינה דורשת טיפול. רוזמרין עצמו מדגיש את ההבדל בין החרדה הטבעית שמלווה את החיים לבין הפרעת חרדה שפוגעת בתפקוד. כאשר החרדה משבשת את העבודה, השינה, מערכות היחסים או היכולת לחיות את חיי היומיום, יש מקום לפנות לאיש מקצוע. אבל כשמדובר בחרדה האנושית הרגילה, הוא מבקש מאיתנו להפסיק להתייחס אליה אוטומטית כאויב.

הרגע שבו הפסיכולוג לחרדה מצא את עצמו חרד

הרעיון הזה קיבל מבחינתו משמעות חדשה בתחילת שנת 2020. כשהקורונה החלה להתפשט והעולם נכנס במהירות למציאות בלתי מוכרת, אפילו המומחה לחרדה נבהל. רוזמרין תיאר כיצד בכל פעם שהביט בטלפון חש לחץ בחזה, אך מעבר לחשש לבריאותו ולמשפחתו, הוא חשב על מאות המטופלים של המרכז שהקים.

בתוך כשבועיים נדרש המרכז להעביר כ־500 מטופלים לטיפול מרחוק.

רוזמרין היה משוכנע שהמצב יהיה קשה במיוחד דווקא עבור אנשים שכבר התמודדו עם חרדה עוד לפני המגפה. אם שגרת החיים עצמה נעלמת, אנשים מסתגררים בבתיהם והעולם מוצף באי ודאות ובחדשות מפחידות, מה יקרה למי שכבר מתקשים להתמודד עם פחד?

אבל מה שקרה בפועל הפתיע אותו.

לדבריו, המטופלים לא קרסו כפי שחשש. מחקר שנערך בהמשך מצא כי בקרב מטופלים שהיו בטיפול עוד לפני פרוץ המגפה לא נרשמה אותה החמרה בחרדה שאפשר היה לצפות לה לנוכח המשבר העולמי. רוזמרין הסביר כי ייתכן שדווקא הכלים שכבר רכשו קודם לכן אפשרו להם להתמודד טוב יותר עם מציאות שאיש לא יכול היה לשלוט בה.

המסקנה שלו הייתה משמעותית: אולי המטרה אינה להגיע למצב שבו אנחנו לא מרגישים חרדה. אולי המטרה היא לדעת מה לעשות כשהיא מגיעה.

"החרדה אומרת שמשהו חשוב נמצא על הכף"

אחת הטענות המרכזיות של רוזמרין היא שחרדה היא גם אות. "אם לא היה אכפת לנו מדבר, כנראה שגם לא היינו חרדים לגביו. אמא שמתקשה להירדם מפני שהיא דואגת לילד שלה חווה תחושה קשה, אבל מתחת לפחד נמצאת אהבה עצומה. אדם שחושש לאבד את עבודתו עשוי לגלות שהחרדה נוגעת לצורך עמוק יותר בביטחון, בפרנסה או בתחושת ערך. מי שמפחד לפני החלטה משמעותית אולי מגיב כך דווקא מפני שהתוצאה חשובה לו מאוד".

מכאן מגיעה אחת השאלות שרוזמרין מציע לשאול: במקום רק "איך אני גורם לחרדה הזאת להיעלם?", כדאי לברר "מה בדיוק מפחיד אותי, ולמה זה חשוב לי כל כך?"

לפי הגישה הזאת, העובדה שאנחנו מפחדים ממשהו אינה אומרת שהוא אכן יקרה. אבל הרגש עצמו יכול לגלות לנו היכן נמצאים המקומות הרגישים והמשמעותיים ביותר בחיינו, שצריכים טיפול.