חוק לישראל - פרשת וזאת הברכה, יום שישי

משנה נגעים פרק י

א. הַנְתָקִים מִטַּמְּאִין בִּשְׁנֵי שָׁבוּעוֹת, וּבִשְׁנֵי סִימָנִים בְּשֵׂעָר צָהֹב דַּק וּבְפִשְׂיוֹן. בְּשֵׂעָר צָהֹב דַּק, לָקוּי קָצָר, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹמֵר, אֲפִלּוּ אָרוֹךְ. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי, מַה הַלָּשׁוֹן אוֹמְרִים, דַּק מַקֵּל זֶה, דַּק קָנֶה זֶה, דַּק לָקוּי קָצָר, אוֹ דַק לָקוּי אָרוֹךְ. אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא, עַד שֶׁאָנוּ לְמֵדִים מִן הַקָּנֶה, נִלְמַד מִן הַשֵּׂעָר. דַּק שְׂעָרוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי, דַּק לָקוּי קָצָר, לֹא דַק לָקוּי אָרוֹךְ:

ברטנורה (א) הנתקים. נגעים שבראש או בזקן, קרויין נתקים. על שם שהשער ניתק ונופל ונושר מחמת הנגע והנתקים אין מיטמאין בארבעה מראות כנגע שבמקום בשר, אלא מיטמאים בכל מראות: בשער צהוב. דומה לתבנית זהב: דק לקוי קצר. מה שאמרה תורה ובו שער צהוב דק, משמעותו לקוי קצר: אפילו ארוך. שאין משמעו דק אלא רקיק: מה הלשון אומרים. מלשון בני אדם אתה למד, כשאומרים קנה זה דק, מה משמעו, בין לקוי קצר בין לקוי ארוך. ואית ספרים דגרסי, ולא לקוי ארוך, בתמיהה, כלומר שמא לקוי קצר ולא לקוי ארוך: נלמד מן השער. דרך בני אדם כשאומרים על השער שהוא דק, על הלקוי קצר אומרים, ולא על הלקוי הארוך. והלכה כרבי עקיבא:

ב. שֵׂעָר צָהֹב דַּק מְטַמֵּא מְכֻנָּס, וּמְפֻזָּר, מְבֻצָר, וְשֶׁלֹּא מְבֻצָר, הָפוּךְ, וְשֶׁלֹּא הָפוּךְ, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אֵינוֹ מְטַמֵּא אֶלָּא הָפוּךְ. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, וְדִין הוּא, מָה אִם שֵׂעָר לָבָן שֶׁאֵין שֵׂעָר אַחֵר מַצִיל מִיָּדוֹ, אֵינוֹ מְטַמֵּא אֶלָּא הָפוּךְ. שֵׂעָר צָהֹב דַּק שֶׁשֵּׂעָר אַחֵר מַצִיל מִיָּדוֹ, אֵינוֹ דִין שֶׁלֹּא יְטַמֵּא אֶלָּא הָפוּךְ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כָּל מָקוֹם שֶׁצָרִיךְ לוֹמַר הָפוּךְ, אָמַר הָפוּךְ. אֲבָל הַנֶּתֶק שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ (ויקרא יג), לֹא הָיָה בוֹ שֵׂעָר צָהֹב, מְטַמֵּא הָפוּךְ וְשֶׁלֹּא הָפוּךְ:

ברטנורה (ב) מכונס. שתי שערות במקום אחד: מפוזר. אחת במזרח הנגע ואחת במערבו: מבוצר. שהשער באמצע הנתק, כמבצר שהוא באמצע העיר: הפוך. שנהפך השער לצהוב מחמת הנתק כגון שהנתק קדם לשער [צהוב]: שאינו הפוך. שקדם שער צהוב לנתק: שאין שער אחר מציל מידו. שאם יש בנגע שתי שערות לבנות, אפילו מלא שערות שחורות אינן מצילות (על השתי) שערות לבנות שלא יטמאו. אבל שער צהוב, אם יש עמו [שתי] שערות שחורות אינו מטמא. והלכה כרבי יהודה:

ג. הַצוֹמֵחַ מַצִיל מִיַּד הַשֵּׂעָר צָהֹב וּמִיַּד הַפִּשְׂיוֹן, מְכֻנָּס, וּמְפֻזָּר, מְבֻצָר, וְשֶׁלֹּא מְבֻצָר. וְהַמְשׁוֹאָר מַצִיל מִיַּד שֵׁעָר צָהֹב וּמִיַּד הַפִּשְׂיוֹן, מְכֻנָּס, וּמְפֻזָּר, וּמְבֻצָר. וְאֵינוֹ מַצִיל מִן הַצַד, עַד שֶׁיְּהֵא רָחוֹק מִן הַקָּמָה מְקוֹם שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת. אַחַת צְהֻבָּה וְאַחַת שְׁחוֹרָה, אַחַת צְהֻבָּה וְאַחַת לְבָנָה, אֵינָן מַצִילוֹת:

ברטנורה (ג) הצומח מציל. שער שחור שצמח בנתק, מציל מיד שער צהוב ומיד פשיון. שאם הוחלט בשער צהוב או בפשיון, וצמחו בו שתי שערות שחורות, טהור: בין מכונס. דשתיהן במקום אחד: בין מפוזר. אחת למזרח הנגע ואחת למערבו: והמשואר. שקדמו שתי שערות שחורות הללו לנתק, כגון שכשניתק שער ראשו או זקנו כגריס נשארו בתוך הנתק שתי שערות שחורות: ומבוצר. אם הן מבוצרות באמצע הנתק, מצילות. אבל [אם] עומדות מן הצד אין מצילות: עד שיהא רחוק מן הקמה. עד שיהו שתי שערות הללו רחוקות מן השערות המקיפות את הנתק כשיעור שתי שערות. והשערות שסביב הנתק הן קרויין קמה. וכששערות הללו רחוקות מן הקמה מקום שתי שערות, נחשבות כמבוצרות בתוך הנגע: אחת צהובה ואחת שחורה. בצהובה שקדמה לנתק דלא הויא סימן טומאה, אצטריך ליה למימר דאין מצטרפת עם השחורה להציל מיד שער צהוב ומיד הפשיון. וסתם מתניתין כר' אליעזר בן יעקב דאמר בסמוך לקמן דשער צהוב שקדם לנתק לא מטמא ולא מציל:

ד. שֵׂעָר צָהֹב שֶׁקָּדַם אֶת הַנֶּתֶק, טָהוֹר. רַבִּי יְהוּדָה מְטַמֵּא. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר, לֹא מְטַמֵּא וְלֹא מַצִיל. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, כּל שֶׁאֵינוֹ סִימַן טֻמְאָה בַּנֶתֶק, הֲרֵי הוּא סִימַן טָהֳרָה בַּנֶּתֶק:

ברטנורה (ד) ר' יהודה מטמא. כדתנן לעיל דר' יהודה מטמא הפוך ולא הפוך: ר' אליעזר בן יעקב אומר לא מטמא ולא מציל. ר' אליעזר בן יעקב ור' שמעון לפרושי מלתא דתנא קמא דאמר טהור קאתו, ר' אליעזר בן יעקב סבר, טהור דאמר תנא קמא לומר שאינו מטמא אבל אינו מציל. ור' שמעון סבר, טהור ומציל קאמר. ולעיל פסקינן דהלכה כר' יהודה:

ה. כֵּיצַד מְגַלְּחִין אֶת הַנֶּתֶק, מְגַלֵּחַ חוּצָה לוֹ וּמַנִּיחַ שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת סָמוּךְ לוֹ, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא נִכָּר אִם פָּשָׂה. הֶחְלִיטוֹ בְּשֵׂעָר צָהֹב, הָלַךְ שֵׂעָר צָהֹב וְחָזַר שֵׂעָר צָהֹב, וְכֵן בְּפִשְׂיוֹן, בַּתְּחִלָּה, בְּסוֹף שָׁבוּעַ רִאשׁוֹן, בְּסוֹף שָׁבוּעַ שֵׁנִי, לְאַחַר הַפְּטוּר, הֲרֵי הוּא כְּמוֹת שֶׁהָיָה. הֶחְלִיטוֹ בְּפִשְׂיוֹן, הָלַךְ הַפִּשְׂיוֹן וְחָזַר הַפִּשְׂיוֹן. וְכֵן בְּשֵׂעָר צָהֹב, בְּסוֹף שָׁבוּעַ רִאשׁוֹן, בְּסוֹף שָׁבוּעַ שֵׁנִי, לְאַחַר הַפְּטוּר, הֲרֵי הוּא כְּמוֹ שֶׁהָיָה:

ברטנורה (ה) כיצד מגלחין את הנתק. בסוף שבוע ראשון (להסגרו) שלא פשה ולא נולד בו שער צהוב (כתיב והתגלח): היה מגלח חוצה לו. מגלח סביב לנתק, ומניח שתי שערות, דכתיב (ויקרא יג) ואת הנתק לא יגלח, וכי מה יש בו, והלא כבר ניתק השער ונפל, אלא סמוך לנתק לא יגלח, שמשייר סביב לנתק שתי שערות מכל צד, נמצא הנתק מוקף שערות כעטרה: החליטו בשער צהוב. ואחר שהוחלט בו הלך שער צהוב ואחרי כן חזר: וכן בפשיון. שלא חזר שער צהוב אלא שפשה. בין כך ובין כך הרי הוא מוחלט כמו שהיה: בתחלה בסוף שבוע ראשון. כלומר, דין זה שאמרנו נוהג בין שהחליטו בשער צהוב בתחלה כשהובא אל הכהן, בין שהחליטו בשער צהוב בסוף שבוע ראשון, או בסוף שבוע שני, או לאחר הפטור כגון שעמד בעיניו שני שבועות ופטרו ולאחר הפטור נולד שער צהוב והחליטו. ובכולהו הלך שער צהוב וחזר. או שלא חזר אלא שפשה הנתק. הרי הוא כמו שהיה: החליטו בפשיון. כמו שמפרש בהחליטו בשער צהוב כך יש לפרש החליטו בפשיון. והכא בפשיון לא גרסינן בתחילה, שאין הפשיון מטמא אלא אחר הסגר:

ו. שְׁנֵי נְתָקִים זֶה בְצַד זֶה וְשִׁטָּה שֶׁל שֵׂעָר מַפְסֶקֶת בֵּינֵיהֶם, נִפְרַץ מִמָּקוֹם אֶחָד, טָמֵא. מִשְּׁנֵי מְקוֹמוֹת, טָהוֹר. כַּמָּה תְהֵא הַפִּרְצָה, מְקוֹם שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת. נִפְרַץ מִמָּקוֹם אֶחָד כַּגְּרִיס, טָמֵא:

ברטנורה (ו) שני נתקים זה בצד זה. שיש בכל אחד כגריס הקלקי, דבנתקים נמי בעינן כגריס, דכתיב נגע הנתק, הקיש נגע לנתק, מה הנגע בכגריס, אף נתק בכגריס. ואם שני הנתקים מונחים זה אצל זה ויש שיטת שער מפסקת בין שני הנתקים וחולקת אותם לשנים כמחיצה המפסקת: נפרץ. שער של אותה השיטה: ממקום אחד. בסוף שבוע ראשון של הסגר או בסוף שבוע שני או לאחר הפטור: טמא. שהרי פשה הנתק: משני מקומות. שאותה שיטה נפרצה למטה ולמעלה ונשארו מאותה שיטה שתי שערות באמצע: טהור. דמבוצרות נינהו ומצילות: כמה תהא הפרצה. אם בשני מקומות נפרצו, הוי שיעור הפרצה מקום שתי שערות, דבהכי חשיבי השערות שבאמצע מבוצרות: ואם במקום אחד נפרץ טמא. אפילו נפרץ כגריס, טמא, שאין שער שחור מבוצר וכנוס בתוך הנגע, כיון דלא נפרץ בשני מקומות:

ז. שְׁנֵי נְתָקִין זֶה לִפְנִים מִזֶּה, וְשִׁטָּה שֶׁל שֵׂעָר מַפְסֶקֶת בֵּינֵיהֶם, נִפְרַץ מִמָּקוֹם אֶחָד, טָמֵא. מִשְּׁנֵי מְקוֹמוֹת, טָהוֹר. כַּמָּה תְהֵא הַפִּרְצָה, מְקוֹם שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת. נִפְרַץ מִמָּקוֹם אֶחָד כַּגְּרִיס, טָהוֹר:

ברטנורה (ז) זה לפנים מזה. כגון נתק כגריס הקלקי מרובע, ושיטה של שער מקיפו סביב, וחוץ לאותה שיטה מקיף נתק כגריס כל סביבותיה, דהיינו רצועה של נתק ברוחב כעדשה מקפת את השיטה של שער, שזהו שיעור הנתק המקיף השערות המבוצרות: נפרץ ממקום אחד טמא. הפנימי. שהרי שער שחור בצדו ואינו מבוצר לתוכו. אבל החיצון טהור, דהא שתי שערות שחורות מבוצרות לתוכו: משני מקומות, טהור. הפנימי וכל שכן החיצון, שנעשו שניהם נתק אחד ובתוכן שתי שערות שחורות מבוצרות: כמה תהא הפרצה. משני מקומות והיא טהור, מקום שתי שערות: נפרץ במקום אחד כגריס טהור. והא דאמרן נפרץ במקום אחד טמא, היינו בפחות מכגריס אבל מאחר דנפרצה כגריס, אפילו ממקום אחד נעשו שני הנתקים אחד, ושערות הנשארות הרי הן מבוצרות:

ח. מִי שֶׁהָיָה בוֹ נֶתֶק וּבוֹ שֵׂעָר צָהֹב, טָמֵא. נוֹלַד לוֹ שֵׂעָר שָׁחוֹר, טָהוֹר. אַף עַל פִּי שֶׁהָלַךְ לוֹ שֵׂעָר שָׁחוֹר, טָהוֹר. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוּדָה אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן, כָּל נֶתֶק שֶׁטָּהַר שָׁעָה אַחַת, אֵין לוֹ טֻמְאָה לְעוֹלָם. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, כָּל שֵׂעָר צָהֹב שֶׁטָּהַר שָׁעָה אַחַת, אֵין לוֹ טֻמְאָה לְעוֹלָם:

ברטנורה (ח) ובו שער צהוב טמא. שער צהוב מטמא בין בתחילה בין בסוף שבוע ראשון בין בסוף שבוע שני בין לאחר הפטור: נולד בו שער שחור טהור. אי בצמח לאחר הנתק, אע''פ שאינן מבוצרות. ואי במשואר, דוקא במבוצר, דרחוק מקמת הראש מקום שתי שערות כדאמרן: אע''פ שהלך לו שער שחור טהור. דכיון דנטהר הצהוב, תו לא מטמא אע''פ שנשר השחור. אבל אם החליטו בפשיון, ובא השחור וטהר הפשיון ואחרי כן הלך השחור, חוזר הפשיון ומטמא. או שפשה וכנס וחזר ופשה, לא אמרינן כיון דנטהר הנתק לא מטמא: כל נתק שטהר שעה אחת. בין שהחליטו בפשיון וכנס, או שבא שער שחור וטיהרו, בין החליטו בשער צהוב ובא שער שחור וטיהרו ואחרי כן הלך השחור, או מה שכנס חזר וניתק, שוב אין לנתק זה טומאה לעולם, אף על גב דקיימו סימני טומאה שלו כגון שער צהוב ופשיון. ולא מיבעיא בהני דכבר טהרו בשער שחור, אלא אפילו פשה אחר שהלך השחור או נולד בו שער צהוב אחר, כיון דטהר הנתק כבר שוב אין לו טומאה: ר' שמעון אומר כל שער צהוב שטהר שעה אחת. כגון האי דהוה קאי בשעה שבא השחור, אין לו טומאה לעולם. אבל אם אחר שהלך השחור נולד בנתק שער צהוב אחר או פשה אחרי כן, טמא דכל נתק שטהר לא אמרינן. והלכה כתנא קמא:

ט. מִי שֶׁהָיָה בוֹ נֶתֶק כַּגְּרִיס, וְנִתַּק כָּל רֹאשׁוֹ, טָהוֹר. הָרֹאשׁ וְהַזָּקָן אֵין מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, וְדִין הוּא, מָה אִם עוֹר הַפָּנִים וְעוֹר הַבָּשָׂר שֶׁיֵּשׁ דָּבָר אַחֵר מַפְסִיק בֵּינֵיהֶם, מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה. הָרֹאשׁ וְהַזָּקָן שֶׁאֵין דָּבָר אַחֵר מַפְסִיק בֵּינֵיהֶם, אֵינוֹ דִין שֶׁיְּעַכְּבוּ זֶה אֶת זֶה. הָרֹאשׁ וְהַזָּקָן אֵין מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה, וְאֵין פּוֹשִׂין מִזֶּה לָזֶה. אֵיזֶה הוּא זָקָן, מִן הַפֶּרֶק שֶׁל לֶחִי עַד פִּיקָה שֶׁל גַּרְגֶּרֶת:

ברטנורה (ט) וניתק כל ראשו. שפרח הנתק בכל הראש. בין שהוחלט בשער צהוב בין שהוחלט בפשיון: טהור. דבכולהו פריחה מטהרת. ומנין שהפריחה מטהרת בראש, דכתיב (ויקרא יג) ואיש כי ימרט ראשו קרח הוא טהור הוא בזקן מנין, תלמוד לומר ואיש, לרבות את הזקן והבא כולו נתק בתחלה אינו טהור, כשם שהבא כולו לבן בתחלה אינו טהור בבהרת: אין מעכבין זה את זה. אם היה בראש נתק כגריס ואחר כך ניתק כל הראש אע''פ שלא ניתק בזמן, טהור. וכן כשפרח בזקן ולא פרח בראש, טהור, דאין מעכבין זה על זה, דכל שראוי ליטמא בנגע הבהרת מעכב פריחת הבהרת: אין מצטרפין זה עם זה. במקום שהראש והזקן מתחברים זה עם זה, אם נולד חצי גריס בזה וחצי גריס בזה, אין מצטרפין: ואין פושין מזה לזה. דאם יש נתק כגריס בראש סמוך לזקן, ולסוף שבוע ראשון או לסוף שבוע שני או לאחר הפטור פשה בזקן, לא חשיב פשיון: מן הפרק של לחי. העליון. מותח חוט מאוזן לאוזן, כל שמן החוט ולמעלה זהו הראש, וכל שמן החוט ולמטה זה הזקן: פיקה של גרגרת. ראש השיפוי כובע והבשר המקיף בשיפוי כובע מחוץ, קרוי פיקה:

י. הַקָּרַחַת וְהַגַּבַּחַת מִטַּמְּאוֹת בִּשְׁנֵי שָׁבוּעוֹת, בִּשְׁנֵי סִימָנִים בְּמִחְיָה וּבְפִשְׂיוֹן. אֵיזוֹ הִיא קָרַחַת, אָכַל נֶשֶׁם, סָךְ נֶשֶׁם, מַכָּה שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה לְגַדֵּל שֵׂעָר. אֵיזוֹ הִיא קָרַחַת, מִן הַקָּדְקֹד הַשּׁוֹפֵעַ לַאֲחוֹרָיו עַד פִּיקָה שֶׁל צַוָּאר. אֵיזוֹ הִיא גַּבַּחַת, מִן הַקָּדְקֹד הַשּׁוֹפֵעַ לְפָנָיו עַד כְּנֶגֶד שֵׂעָר מִלְמָעְלָן. הַקָּרַחַת וְהַגַּבַּחַת אֵינָן מִצְטָרָפוֹת זוֹ עִם זוֹ, וְאֵינָן פּוֹשׂוֹת מִזּוֹ לָזוֹ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִם יֵשׁ שֵׂעָר בֵּינֵיהֶן, אֵינָן מִצְטָרְפוֹת. וְאִם לָאו, הֲרֵי אֵלּוּ מִצְטָרְפוֹת:

ברטנורה (י) הקרחת והגבחת. שתיהן בראש אלא שמשיפוע קדקוד ולאחוריו קרוי קרחת, משיפוע קדקוד כלפי פניו קרוי גבחת, כדתנן בסמוך. ואינם כנתקים, שהנתק חוזר ומגדל שער, והקרחת והגבחת אינן חוזרין ומגדלין שער: מיטמאות בשני שבועות. דכתיב (ויקרא יג) כמראה צרעת עור בשר, מה עור בשר בשני שבועות, אף כאן בשני שבועות: במחיה ובפשיון. דכתיב (שם) צרעת פורחת היא בקרחתו. צרעת, מלמד שמטמאה במחיה. פורחת, מלמד שמטמאה בפשיון. היא, מלמד שאינה מיטמאה בשער לבן: נשם. סם שהאוכלו אינו מגדל שער, והסך בו אינו מגדל שער: מכה שאינה ראויה לגדל שער. כגון מכה גדולה שהבשר נעשה צלקת: פיקה של צואר. היא חוליא הראשונה של צואר: ואין פושות מזו לזו. מקרחת לגבחת ומגבחת לקרחת: אם יש שער. מפסיק ביניהן בין קרחת לגבחת. ואין הלכה כר' יהודה:

גמרא נדה דף מד ע''ב

תָּנוּ רַבָּנָן: בַּת שָׁלש שָׁנִים מִתְקַדֶּשֶׁת בְּבִיאָה. דִּבְרֵי רִבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: בַּת שָׁלש שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד. מַאי בֵּינַיְיהוּ אֲמָרֵי דְּבֵי רִבִּי יַנַּאי עֶרֶב רֹאשׁ הַשָּׁנָה אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ. וְרִבִּי יוֹחָנָן אָמַר: שְׁלשִים יוֹם בַּשָּׁנָה חֲשׁוּבִין שָׁנָה אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ. מִיתִיבֵי בַּת שָׁלשׁ שָׁנִים וַאֲפִלּוּ בַּת שְׁתֵּי שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד מִתְקַדֶּשֶׁת בְּבִיאָה. דִּבְרֵי רִבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: בַּת שָׁלשׁ שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד בִּשְׁלָמָא לְרִבִּי יוֹחָנָן כִּי הֵיכִי דְּאִיכָּא תַּנָּא דְּקָאָמַר יוֹם אֶחָד בַּשָּׁנָה חָשׁוּב שָׁנָה. הָכָא נָמֵי אִיכָּא תַּנָּא דְּאָמַר שְׁלשִים יוֹם בַּשָּׁנָה חֲשׁוּבִין שָׁנָה. אֶלָּא לְרִבִּי יַנַּאי קַשְׁיָא קַשְׁיָא:

רש''י ערב ר''ה. של שנה רביעית לר''מ לא הויא בת ביאה עד יום אחרון של שלישית דהוא ערב ר''ה ולרבנן עד למחר דמיקלע יום ראשון ברביעי': שלשים יום איכא בינייהו. לר''מ מכי איקלע שלשים יום בשנה שלישית הויא בת ביאה ולרבנן עד דמיקלע שנה רביעי' ואיכא בינייהו טובא: בשלמא לרבי יוחנן. דאמר מכי איקלע חשיבות שנה בשנה שלישית לר''מ הויא בת ביאה ניחא ואע''ג דאמר רבי יוחנן שלשים יום והכא קתני יום אחד תנאי היא בפרק ארבעה ראשי שנים דאיכא למ''ד יום אחד בשנה חשוב שנה ואיכא למאן וכו': אלא לרבי ינאי. דאמר לר''מ עד סוף שנה שלישית לאו בת ביאה היא. קשיא:

זוהר אמור דף צד ע''ב

בְּהַאי יוֹמָא תְּלָת סְעוּדָתָן בָּעְיָא בְּנֵי מַלְכָּא לְזַמְּנָא וּלְסַדְּרָא פְּתוֹרֵי בְּגִין יְקָרָא דְּמַלְכָּא כְּמָה דְּאוֹקִימְנָא וְכַד אִזְדַּמַּן בֵּיהּ חַגָּא אוֹ זְמַנָּא לָא יְסַדֵּר בַּר נַשׁ תְּרֵי פְּתוֹרֵי בְּכָל סְעוּדָתָא חַד לְשַׁבָּת וְחַד לְאוּשְׁפִּיזָא בְּגִין דִּכְתִיב (שמואל ב ט) עַל שֻׁלְחָן הַמֶּלֶךְ תָּמִיד הוּא אוֹכֵל סִפּוּקָא הוּא בִּפְתוֹרָא דְּמַלְכָּא לְהַהוּא אוּשְׁפִּיזָא דְּאַתְיָא לֵיהּ וְעַל דָּא בָּעִי בַּר נַשׁ לְסִדּוּרֵי פְּתוֹרָא שְׁלֵימָא לְמַלְכָּא וְהוּא יָהִיב מִנֵּיהּ לְאוּשְׁפִּיזָא. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר סְעוּדָתָא תְּלִיתָאָה דְּשַׁבָּת כַּד אִעֲרַע בֵּיהּ אוּשְׁפִּיזָא שָׁבְקִין לֵיהּ אוֹ לָא שָׁבְקִין לֵיהּ אִי לָא שָׁבְקִין לֵיהּ אִשְׁתַּכַּח אוּשְׁפִּיזָא דַּחְיָא מִפָּתוֹרָא דְּמַלְכָּא. אִי שָׁבְקִין לֵיהּ אִשְׁתַּכַּח פְּגִימוּ בִּסְעוּדָתָא דְּמַלְכָּא. אָמַר לֵיהּ רַבִּי שִׁמְעוֹן אֲבוֹי לְמַלְכָּא דְּאִיעֲרַע בֵּיהּ אוּשְׁפִּיזָא וְנָטִיל מֵיכָלָא מִקַּמֵּיהּ וְסַלְקָא לְאוּשְׁפִּיזֵיהּ אִשְׁתַּכַּח אַף עַל גַּב דְּמַלְכָּא לָא אָכַל עִמֵּיהּ מִמֵּיכָלָא דְּמַלְכָּא קָא אָכִיל וּמַלְכָּא יָהִיב לֵיהּ לְמֵיכָל וְכָל דָּא בְּגִין דְּהוּא אוּשְׁפִּיזֵיהּ דְּמַלְכָּא. וּבְבֵי רַב הַמְנוּנָא סָבָא לָא חַיְּישֵׁי לְאוּשְׁפִּיזָא בְּשַׁעְתָּא דָּא וּלְבָתַר מְסַדְּרֵי פָּתוֹרָא לְאוּשְׁפִּיזָא. בְּהַאי יוֹמָא מִלּוּלָא אָסִיר הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (ישעיה נח) מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר וּתְנָן חֶפְצְךָ כְּתִיב בְּגִין דְּהַאי יוֹמָא כָּל מְהֵימָנוּתָא אִתְקְּשָׁר בֵּיהּ:

תרגום הזוהר
בַּיּוֹם הַזֶּה, שָׁלֹש סְעוּדוֹת צְרִיכִים בְּנֵי הַמֶּלֶךְ לְזַמֵּן וְלַעֲרוֹךְ הַשֻּׁלְחָן, מִשּׁוּם כְּבוֹד הַמֶּלֶךְ, כְּמוֹ שֶׁהֱעֶמַדְנוּ. וּכְשֶׁמִּזְדַּמֵּן בּוֹ חָג, אוֹ זְמָן, לֹא יְסַדֵּר הָאָדָם שְׁתֵּי שֻׁלְחָנוֹת בְּכָל סְעוּדָה אֶחָד לַשַּׁבָּת וְאֶחָד לְהָאוֹרֵחַ, לְיוֹם טוֹב, מִשּׁוּם שֶׁכָּתוּב, עַל שֻׁלְחָן הַמֶּלֶךְ תָּמִיד הוּא אוֹכֵל, כִּי דַּי הוּא שֻׁלְחָן הַמֶּלֶךְ לָאוֹרֵחַ הַהוּא הַבָּא אֵלָיו. וְעַל כֵּן צָרִיךְ הָאָדָם לַעֲרוֹךְ שֻׁלְחָן שָׁלֵם לַמֶּלֶךְ וְהוּא נוֹתֵן מִמֶּנּוּ לְהָאוֹרֵחַ. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, סְעוּדָה שְׁלִישִׁית שֶׁל שַׁבָּת, כְּשֶׁנִּקְרָה בּוֹ אוֹרֵחַ, דְּהַיְנוּ יוֹם טוֹב, עוֹזְבִים אוֹתָהּ אֶת הַסְּעוּדָה הַשְּׁלִישִׁית, אוֹ אֵין עוֹזְבִים אוֹתָהּ, אֶלָּא שֶׁאוֹכְלִים סְעוּדָה שְׁלִישִׁית, נִמְצָא שֶׁהָאוֹרֵחַ נִדְחֶה מִשֻּׁלְחָן הַמֶּלֶךְ, וְאִם עוֹזְבִים אוֹתָהּ דְּהַיְנוּ שֶׁאֵין אוֹכְלִים סְעוּדָה שְׁלִישִׁית, נִמְצָא פָּגַם בִּסְעוּדוֹת הַמֶּלֶךְ, אָמַר לוֹ רַבִּי שִׁמְעוֹן אָבִיו. בַּדּוֹמֶה לְמֶלֶךְ, שֶׁנִּקְרָה לוֹ אוֹרֵחַ, וְלָקַח הַמַּאֲכָל מִמֶּנּוּ וְנָתַן אֶל הָאוֹרֵחַ. נִמְצָא, אַף עַל פִּי שֶׁהַמֶּלֶךְ אֵינוֹ אוֹכֵל עִמּוֹ, הוּא אוֹכֵל מִמַּאֲכָל הַמֶּלֶךְ וְהַמֶּלֶךְ נוֹתֵן לוֹ לֶאֱכוֹל. וְכָל זֶה הוּא מִשּׁוּם שֶׁהוּא אוֹרְחוֹ שֶׁל הַמֶּלֶךְ, וּבְבֵית רַב הַמְּנוּנָא סָבָא לֹא חָשְׁשׁוּ לְאוֹרֵחַ בְּשָׁעָה זוֹ, אֶלָּא אָכְלוּ סְעוּדָה שְׁלִישִׁית וְאַחַר כָּךְ, בְּלֵיל יוֹם טוֹב שֵׁנִי, הָיוּ מְסַדְּרִים הַסְּעוּדָה לְהָאוֹרֵחַ. בַּיּוֹם הַזֶּה אָסוּר הַדִּבּוּר. זֶה שֶׁנֶּאֱמַר מִמְּצוֹא חֶפְצְךְ וְדַבֵּר דָּבָר, שֶׁדִּבּוּרְךְ בַּשַּׁבָּת לֹא יִהְיֶה כְּמוֹ בַּחוֹל. וְלָמַדְנוּ, חֶפְצְךְ כָּתוּב, שֶׁלֹּא תְּדַבֵּר מֵחֲפָצֶךְ, מִשּׁוּם שֶׁבַּיּוֹם הַזֶּה כָּל הָאֱמוּנָה מִתְקַשֶּׁרֶת בּוֹ.

הלכה פסוקה
הרמב''ם הלכות שבת פרק י

א. הַמְשַׁלֵחַ כְּלָבִים כְּדֵי שֶׁיָצוֹדוּ צְבָאִים וְאַרְנָבִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֵן וּבָרַח הַצְבִי מִפְּנֵי הַכֶּלֶב וְהָיָה הוּא רוֹדֵף אַחַר הַצְבִי אוֹ שֶׁעָמַד בְּפָנָיו וְהִבְהִילוֹ עַד שֶׁהִגִּיעַ הַכֶּלֶב וּתְפָשׂוֹ הֲרֵי זֶה תּוֹלְדָת הַצָד וְחַיָּב וְכֵן הָעוֹשֶׂה כְּדֶרֶךְ זוֹ בְּעוֹפוֹת: ב. צְבִי שֶׁנִּכְנַס לְבַיִת וְנַעַל אֶחָד בְּפָנָיו חַיָּב. נְעָלוּהוּ שְׁנַיִם פְּטוּרִין. אִם אֵין אֶחָד יָכוֹל לִנְעֹל וְנַעֲלוּהוּ שְׁנַיִם חַיָּבִין. יָשַׁב אֶחָד וּמִלְּאָהוּ הַשֵּׁנִי חַיָּב. יָצָא הָרִאשׁוֹן וּמִלְּאָהוּ וּבָא הַשֵּׁנִי וְיָשַׁב בְּצִדּוֹ אַף עַל פִּי שֶׁעָמַד הָרִאשׁוֹן וְהָלַךְ לוֹ. הָרִאשׁוֹן חַיָּב וְהַשֵּׁנִי לֹא עָשָׂה כְּלוּם וּמֻתָּר לוֹ לֵישֵׁב בִּמְקוֹמוֹ עַד הָעֶרֶב וְלוֹקֵחַ הַצְבִי. לְמַה זֶּה דּוֹמֶה לְנוֹעֵל בֵּיתוֹ לְשָׁמְרוֹ וְנִמְצָא צְבִי שָׁמוּר בְּתוֹכוֹ שֶׁלֹּא עָשָׂה כְּלוּם. נִכְנְסָה לוֹ צִפּוֹר תַּחַת כְּנָפָיו יוֹשֵׁב וּמְשַׁמְּרָהּ עַד שֶׁתֶּחְשַׁךְ וּמֻתָּר: ג. הַצָד צְבִי זָקֵן אוֹ חִגֵּר אוֹ חוֹלֶה אוֹ קָטָן פָּטוּר. הַמְפָרֵק בְּהֵמָה חַיָּה וָעוֹף מִן הַמְּצוּדָה פָּטוּר. הַצָד חַיָּה וְעוֹף שֶׁבִּרְשׁוּתוֹ כְּגוֹן אַוָּזִין וְתַרְנְגוֹלִין וְיוֹנֵי (עֲלִיָּה) פָּטוּר. הַצָד דָּבָר שֶׁאֵין בְּמִינוֹ צֵדָה כְּגוֹן חֲגָבִים הַגִּזִין צִרְעִין וִיתוּשִׁין וּפַרְעוֹשִׁין וְכַיּוֹצֵא בְּאֵלּוּ הֲרֵי זֶה פָּטוּר: ד. רְמָשִׂים הַמַּזִּיקִין כְּגוֹן נְחָשִׁים וְעַקְרַבִּים וְכַיּוֹצֵא בְּהֶן אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן מְמִיתִין הוֹאִיל וְנוֹשְׁכִין מֻתָּר לָצוּד אוֹתָם בְּשַׁבָּת וְהוּא שֶׁיִּתְכַּוֵּן לְהִנָּצֵל מִנְּשִׁיכָתָן. כֵּיצַד הוּא עוֹשֶׂה כּוֹפֶה כְּלִי עֲלֵיהֶן אוֹ מַקִּיף עֲלֵיהֶן אוֹ קוֹשְׁרָן כְּדֵי שֶׁלֹּא יַזִּיקוּ:

מוסר
משערי תשובה לר''י דף ל''ז ע''ג

נִרְגָּן אָמַר שְׁלֹמֹה עָלָיו הַשָׁלוֹם (משלי יח) דִבְרֵי נִרְגָּן כְּמִתְלַהֲמִים וְהֵם יָרְדוּ חַדְרֵי בָטֶן. פֵּירוּשׁ הַנִרְגָּן הוּא הָאִישׁ אֲשֶׁר דַרְכּוֹ וְחוּקוֹ לְהִתְאוֹנֵן וּלְהִתְרַעֵם וְיִמְצָא תְּלוּנוֹת עַל חֲבֵירוֹ תָּמִיד עַל מַעֲשָׂיו וְעַל דְבָרָיו וְאַף עַל פִּי שֶׁחֲבֵירוֹ בְּתוּמוֹ הִתְהַלֵּךְ עִמּוֹ וְלֹא זָד עָלָיו בְּדָבָר וְיָדוֹן כָּל דָּבָר לְחוֹבָה וְלֹא לִזְכוּת וְכָל שְׁגָגָה יָשִׂים לְזָדוֹן וְהִנֵּה יִתֵּן עַצְמוֹ כְּמוֹ עָשׁוּק וַהַלוּם וּכְאִלּוּ גַּבְרָה חַטַּאת חֲבֵירוֹ עָלָיו וְהוּא הַמַּכֶּה וְהַהוֹלֵם כִּי דְבָרָיו יוֹרְדִים חַדְרֵי בָטֶן כִּי מִי שֶׁיָּלִין תְּלוּנוֹת עַל חֲבֵירוֹ כַּאֲשֶׁר לֹא נְגָעוֹ וְכַאֲשֶׁר עָשָׂה עִמּוֹ רַק טוֹב זֶה סַעַר מִתְחוֹלֵל עַל הַלֵּב. וְהִנֵּה הוּא כַּיוֹרֶה זִּיקִים יוֹרְדִים חַדְרֵי בָטֶן. מִלַּת כְּמִתְלַהֲמִים כְּמוֹ מִתְהַלְמִים עַל דֶרֶךְ שִׂמְלָה שַׁלְמָה מִלָּשׁוֹן (משלי נז) הֲלָמוּנִי בַל יָדָעְתִּי וּכְאִלּוּ אָמַר דִּבְרֵי נִרְגָּן כְּמִתְהַלֵּם וְאָמְרוּ מִתְלַהֲמִים לָשׁוֹן רַבִּים. כִּי נִרְגָּן כּוֹלֵל הַנִּרְגָּנִים כְּמוֹ (ירמיה י''א) וּבְשַׂר קדֶשׁ יַעַבְרוּ מֵעָלָיִךְ (ישעיה מ''ה) וְיִפְרוּ יֶשַׁע. עוֹד אָמַר (משלי ס''ז) שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָׁלוֹם וְנִרְגָּן מַפְרִיד אַלּוּף. רְצוֹנוֹ לוֹמַר כִּי יַפְרִיד מֵעָלָיו אוֹהֵב וָרֵיעַ כִּי לֹא יוּכְלוּן שְׂאֵת חֶבְרָתוֹ. וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ אַל תַּרְבֶּה בְתַרְעוּמוֹת שֶׁלֹּא תָבֹא לִידֵי חֵטְא. וּפְעָמִים רַבּוֹת הַנִּרְגָּן כְּפוּי טוֹבָה גַּם יְחַשְׁבָהּ לְרָעָה וְיָשִׁיב לְרָעָה תַּחַת טוֹבָה. וְנֶאֱמַר (שם י''ז) מֵשִׁיב רָעָה תַּחַת טוֹבָה וְגוֹמֵר וּפְעָמִים יַחֲשׁוֹב עַל חַסְדֵי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ כִּי הֵם לְנָקָם וְשִׁלֵם כְּעִנְיַן שֶׁנֶּאֱמַר (דברים י''א) וַתֵּרָגְנוּ בְאָהֳלֵיכֶם וַתֹּאמְרוּ בְּשִׂנְאַת ה' אוֹתָנוּ הוֹצִיאָנוּ וְגוֹמֵר עַל כֵּן הִתְרַחֵק מִדֶרֶךְ הַנִּרְגָּנִים כִּי נְתִיבוֹתֵיהֶם עִקְּשׁוּ לָהֶם כָּל דוֹרֵךְ בָה לֹא יָדַע שָׁלוֹם וְלָדוּן לְכַף זְכוּת לַמֵּד לְשׁוֹנָךְ. וְהָיָה צֶדֶק אֵזוֹר מָתְנֶיךָ: