חוק לישראל - פרשת האזינו, יום שני

תורה

שני (ז) זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם בִּינוּ שְׁנוֹת דּוֹר וָדוֹר שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ: אִדְכַּר יוֹמִין דְמִן עָלְמָא אִסְתַּכַּל בִּשְׁנֵי דַר וְדַר שְׁאַל אֲבוּךְ וִיחַוִּי לָךְ סָבָיךְ וְיֵימְרוּן לָךְ:
(ח) בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן גּוֹיִם בְּהַפְרִידוֹ בְּנֵי אָדָם יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: בְּאַחֲסָנָא עִלָאָה עַמְמַיָא בְּפָרָשׁוּתֵהּ בְּנֵי אֲנָשָׁא קַיִים תְּחוּמֵי עַמְמַיָא לְמִנְיַן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
(ט) כִּי חֵלֶק יְהוָֹה עַמּוֹ יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ: אֲרֵי חֳלָקָא דַיְיָ עַמֵהּ יַעֲקֹב עֲדַב אַחֲסַנְתֵּהּ:
(י) יִמְצָאֵהוּ בְּאֶרֶץ מִדְבָּר וּבְתֹהוּ יְלֵל יְשִׁמֹן יְסֹבְבֶנְהוּ יְבוֹנְנֵהוּ יִצְּרֶנְהוּ כְּאִישׁוֹן עֵינוֹ: סַפִּיק צָרְכֵּיהוֹן בְּאַרְעָא מַדְבְּרָא וּבֵית צַחֲוָנָא אֲתַר דִי לֵית מַיָא אַשְׁרִנוּן סְחוֹר סְחוֹר לִשְׁכִנְתֵּהּ אַלֵפִנוּן פִּתְגָמֵי אוֹרַיְתָא נְטָרִנוּן כְּבָבַת עֵינֵיהוֹן:

נביאים - שמואל ב - פרק כב

(ז) בַּצַּר לִי אֶקְרָא יְהוָה וְאֶל אֱלֹהַי אֶקְרָא וַיִּשְׁמַע מֵהֵיכָלוֹ קוֹלִי וְשַׁוְעָתִי בְּאָזְנָיו: אֲמַר דָּוִד כַּד עָקָא לִי אֲנָא מְצַלֵּי קֳדָם יְיָ וּקְדָם אֱלָהִי אֲנָא מִתְחַנַּן וּמְקַבֵּל מֵהֵיכָלֵהּ צְלוֹתִי וּבָעוּתִי קֳדָמוֹהִי מִתְעַבְּדָא:
(ח) (ותגעש) וַיִּתְגָּעַשׁ וַתִּרְעַשׁ הָאָרֶץ מוֹסְדוֹת הַשָּׁמַיִם יִרְגָּזוּ וַיִּתְגָּעֲשׁוּ כִּי חָרָה לוֹ: וְאִתְרְגִיפַת וְאִתְרְגִישַׁת אַרְעָא שַׁכְלוּלֵי שְׁמַיָּא זָעוּ וְאִתְרְכִינוּ אֲרֵי תְקֵף רוּגְזֵהּ:
(ט) עָלָה עָשָׁן בְּאַפּוֹ וְאֵשׁ מִפִּיו תֹּאכֵל גֶּחָלִים בָּעֲרוּ מִמֶּנּוּ: סְלִיק זְדוֹנֵי דְפַרְעֹה רַשִּׁיעָא כִּתְנָנָא קֳדָמוֹהִי בְּכֵן שְׁלַח רוּגְזֵיהּ כְּאֶשָׁא בָעֲרָא דְמִן קֳדָמוֹהִי מְשֵׁיצָאָה מְזוֹפִיתֵיהּ כְּגוּמְרִין דְּנוּר דָּלְקָא מֵימְרֵהּ:
(י) וַיֵּט שָׁמַיִם וַיֵּרַד וַעֲרָפֶל תַּחַת רַגְלָיו: וְאַרְכִּין שְׁמַיָּא וְאִתְגְּלֵי יְקָרֵיהּ וַעֲנַן אֲמִיטְתָא כְּבַשׁ קֳדָמוֹהִי:

כתובים - תהילים - פרק מו

(ז) הָמוּ גוֹיִם מָטוּ מַמְלָכוֹת נָתַן בְּקוֹלוֹ תָּמוּג אָרֶץ: בְּמִתַּן אוֹרַיְתָא לְעַמֵיהּ אִתְרְגַשׁוּ עַמַיָא אִזְדַעְזְעוּ מַלְכְּוָתָא כַּד אֲרִים קָלֵיהּ וְכַד יְהַב אוֹרַיְתָא לְעַמֵיהּ אִתְמוֹגַגוּ יָתְבֵי אַרְעָא:
(ח) יְהוָה צְבָאוֹת עִמָּנוּ מִשְׂגָּב לָנוּ אֱלֹהֵי יַעֲקֹב סֶלָה: מֵימְרָא דַיְיָ צְבָאוֹת בְּסַעֲדָנָא תְּקוֹף לָנָא אֱלָהָא דְיַעֲקֹב לְעָלְמִין:
(ט) לְכוּ חֲזוּ מִפְעֲלוֹת יְהוָה אֲשֶׁר שָׂם שַׁמּוֹת בָּאָרֶץ: אֱזִילוּן חֲמוֹן עוֹבָדַיָא דַיְיָ דְשַׁוֵי צַדְיָן בְרִשְׁעֵי אַרְעָא:
(י) מַשְׁבִּית מִלְחָמוֹת עַד קְצֵה הָאָרֶץ קֶשֶׁת יְשַׁבֵּר וְקִצֵּץ חֲנִית עֲגָלוֹת יִשְׂרֹף בָּאֵשׁ: מְבַטֵל קְרָבָא עַד סְיָפֵי אַרְעָא קַשְׁתָּא יְתַבַּר וְיִתְרַע מוּרְנִיתָא תְּרֵיסַיָא עֲגִילִין יוֹקִיד בְּנוּרָא:

משנה מועד קטן פרק א

א. מַשְׁקִין בֵּית הַשְּׁלָחִין בַּמּוֹעֵד וּבַשְּׁבִיעִית, בֵּין מִמַּעְיָן שֶׁיָּצָא בַּתְּחִלָּה, בֵּין מִמַּעְיָן שֶׁלֹּא יָצָא בַּתְּחִלָּה. אֲבָל אֵין מַשְׁקִין לֹא מִמֵּי הַגְּשָׁמִים וְלֹא מִמֵּי הַקִּילוֹן. וְאֵין עוֹשִׂין עוּגִיּוֹת לַגְּפָנִים:

ברטנורה (א) משקין בית השלחין. ארץ עיפה וצמאה למים. תרגום עיף ויגע, משלהי ולאי: משקין במועד. דדבר האבד מותר במועד. ושדה בית השלחין משעה שמתחיל להשקותה אם אינו משקה אותה תדיר מיד נאבד, כדתנן בסוף מתניתין [ג], זרעים שלא שתו לפני המועד לא ישקם במועד, דלא פסדי, אבל שתו לפני המועד ישקם במועד. ודוקא שדה לבן של תבואה שהיא שלחין משקין במועד, אבל שדה שלחין של אילן לא שרי במועד, דלא פסדי. ובשביעית שרי להשקות בין שדה בין השלחין בין שדה בית הבעל. ובית השלחין, משום מועד בלבד נקט לה: שיצא בתחלה. שיוצא עכשיו מתחלה. ואין חוששין הואיל וחדש הוא שמא יפלו גדותיו ואתי לתקן במועד ואיכא טרחא: שלא יצא בתחלה. שהוא ישן: אבל לא ממי גשמים. גזירה משום מי קילון. קילון הם מים של בור עמוק ובו מי גשמים מכונסים, דביה איכא טרחא יתירה לדלות: עוגיות. חריצים שעושים בעיקרי הזיתים ובעיקרי הגפנים כדי שימלאו מים:

ב. רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר, אֵין עוֹשִׂין אֶת הָאַמָּה בַּתְּחִלָּה בַּמּוֹעֵד וּבַשְּׁבִיעִית, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, עוֹשִׂין אֶת הָאַמָּה בַּתְּחִלָּה בַּשְּׁבִיעִית, וּמְתַקְּנִין אֶת הַמְקֵלְקָלוֹת בַּמּוֹעֵד. וּמְתַקְּנִין אֶת קִלְקוּלֵי הַמַּיִם שֶׁבִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְחוֹטְטִין אוֹתָן. וּמְתַקְּנִין אֶת הַדְּרָכִים וְאֶת הָרְחוֹבוֹת וְאֶת מִקְוָאוֹת הַמַּיִם, וְעוֹשִׂין כָּל צָרְכֵי הָרַבִּים, וּמְצַיְּנִין אֶת הַקְּבָרוֹת, וְיוֹצְאִין (אַף) עַל הַכִּלְאַיִם:

ברטנורה (ב) האמה. חריצים שעושים בקרקע שבהן המים הולכים סביב השדה ומשדה לשדה, קרויין אמה, לפי שהן רוחב אמה ברום אמה: בתחילה. אם לא היתה מעולם אין עושין אותה בתחלה במועד, משום טרחא: ובשביעית. מפני שנראה כחופר בקרקע בשביעית: ומתקנים את המקולקלות. אם נפל לתוכה עפר ואינה מקלחת, מתקנים אותה, אבל אין עושים אותה בתחלה במועד. והלכה כחמכים: ומתקנים קלקולי המים. מים המכונסים בגומות לשתות מהן: וחוטטין. מנקין ומנקרין ומוציאין מתוכן צרורות וקסמין ועפרורית שנפל בהן: ומציינין. עושין ציונין על הקברות. שהיו ממחין סיד ושופכין על הקבר, והוא סימן להולכי דרכים שלא יעברו במקום טומאה: ויוצאין. שלוחי בית דין במועד לעיין השדות שנזרעו כלאים, לעקור אותם. לפי שנוטלין שכר על כך מתרומת הלשכה, ובימי המועד נשכרים בזול, מפני שהן בטלים:

ג. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר, מוֹשְׁכִים אֶת הַמַּיִם מֵאִילָן לְאִילָן, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַשְׁקֶה אֶת כָּל הַשָּׂדֶה. זְרָעִים שֶׁלֹּא שָׁתוּ לִפְנֵי הַמּוֹעֵד, לֹא יַשְׁקֵם בַּמּוֹעֵד. וַחֲכָמִים מַתִּירִין בָּזֶה וּבָזֶה:

ברטנורה (ג) מושכים את המים. שתחת אילן זה, לאילן אחר, דליכא טרחא. אבל לא ישקה כל השדה. ובשדה בית הבעל איירי, דלא פסדי, שמי גשמים מספיקין לו, אלא כשמשקין אותו הוי הרווחה טפי: שלא שתו. דלא פסדי: בזה ובזה. אפילו לא שתו ואפילו שדה הבעל, דמשום הרווחה שרו חכמים. והלכה כר' אליעזר בן יעקב, דסתם מתניתין משקין בית השלחים דלעיל כוותיה. ומיהו שדה לחה שהקרקע שלה כמו טיט מותר להשקותה במועד אפילו לרבי אליעזר בן יעקב, דכזרעים ששתו לפני המועד דמו:

ד. צָדִין אֶת הָאִישׁוּת וְאֶת הָעַכְבָּרִים מִשְּׂדֵה הָאִילָן וּמִשְּׂדֵה הַלָּבָן, (שֶׁלֹּא) כְּדַרְכּוֹ, בַּמּוֹעֵד וּבַשְּׁבִיעִית. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, מִשְּׂדֵה הָאִילָן כְּדַרְכּוֹ, וּמִשְּׂדֵה הַלָּבָן שֶׁלֹּא כְּדַרְכּוֹ. וּמְקָרִין אֶת הַפִּרְצָה בַּמּוֹעֵד, וּבַשְּׁבִיעִית בּוֹנֶה כְּדַרְכּוֹ:

ברטנורה (ד) האישות. תנשמת. והיא בריה שאין לה עינים. ומפסדת את השדות: ומשדה הלבן. שחורשין וזורעין אותו לתבואה ואין בו אילנות: בשדה האילן כדרכו. דמפסדי טפי, ולהפסד מרובה חששו. לפיכך חופר גומא כדרכו ותולה בה מצודה: שלא כדרכו. נועץ שפוד בקרקע בחוזק ומנענע אילך ואילך ומוציא, ונמצאת גומא נעשית מאיליה. אבל לא על ידי חפירה. והלכה כחכמים. ובשדה לבן הסמוכה לשדה אילן, חופר כדרכו, שמא יצאו משדה לבן ויחריבו האילנות: ומקרין את הפרצה. מסדרין את האבנים זו על זו כדרך בנין, ואינו טח בטיט. ובפירצה של גינה מיירי. אבל כותל חצר שנפל, בונה כדרכו, מפני הגנבים:

ה. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, רוֹאִין אֶת הַנְּגָעִים בַּתְּחִלָּה לְהָקֵל, אֲבָל לֹא לְהַחְמִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, לֹא לְהָקֵל וְלֹא לְהַחְמִיר. וְעוֹד אָמַר רַבִּי מֵאִיר, מְלַקֵּט אָדָם עַצְמוֹת אָבִיו וְאִמּוֹ, מִפְּנֵי שֶׁשִּׂמְחָה הִיא לוֹ. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אֵבֶל הִיא לוֹ. לֹא יְעוֹרֵר אָדָם עַל מֵתוֹ וְלֹא יַסְפִּידֶנּוּ קדֶם לָרֶגֶל שְׁלשִׁים יוֹם:

ברטנורה (ה) רואין את הנגעים במועד להקל. שאם טהור הוא, אומר לו הכהן טהור אתה, ששמחה היא לו: אבל לא להחמיר. שאם טמא הוא, ישתוק, ולא יטמאנו ויצריכנו לצאת חוץ למחנה: לא להקל ולא להחמיר. מתוך שנזקק לראותו אם הוא טהור כדי להקל עליו, הוא נזקק להחמיר שאם הוא טמא צריך לומר לו טמא אתה, כדכתיב (ויקרא יג) לטהרו או לטמאו, שאין כהן רשאי לשתוק, ומוטב לו שלא יראהו הכהן כלל: מלקט אדם עצמות אביו ואמו. במועד, כדי לקברם במקום הגון: ששמחה היא לו. כשרואה אותם [שקוברן בקברי אבותיו]. ואין הלכה כר מאיר בשתיהן: לא יערער על מתו. לא יביא ספדן לערער על מתו שמת זה ימים רבים, לחזור על קרובי המת כדרך שחוזר הספדן שצועק ואומר בואו בכו עמי כל מרי לב, ומי שלבו דוה עליו הולך ומספיד על קרובו: ולא יספידנו. לא ישכור ספדן על מתו שמת לו באותה שעה: קודם לרגל ל' יום. תמיד. דאמרי טעמא בגמרא, שדרך בני אדם לכנוס מעות לצורך הרגל קודם לרגל שלשים יום מכי שמע שדורשים בהלכות הרגל, ושמא יתן המעות שכנס לצורך הרגל לספדן, וימנע משמחת הרגל. ואית דאמרי, שאין המת משתכח מן הלב אלא לאחר שלשים יום אחר הספדו:

ו. אֵין חוֹפְרִין כּוּכִין וּקְבָרוֹת בַּמּוֹעֵד, אֲבָל מְחַנְּכִים אֶת הַכּוּכִין בַּמּוֹעֵד. וְעוֹשִׂין נִבְרֶכֶת בַּמּוֹעֵד, וְאָרוֹן עִם הַמֵּת בֶּחָצֵר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹסֵר, אֶלָּא אִם כֵּן יֵשׁ עִמּוֹ נְסָרִים:

ברטנורה (ו) אין חופרין כוכין וקברות במועד. להקבר בו מת שימות לאחר המועד. כוכין, במערה שתחת הקרקע. וקברות, בבנין: אבל מחנכין. שאם היה ארוך, מקצרו. ואם היה קצר, מאריך ומרחיב בו: נברכת. של כובסין מקום מתוקן לכבס בו הבגדים, ולית ביה טרחא כולי האי: וארון עם המת בחצר. שמת שם, מותר לנסר הנסרים ולעשות לו ארון. אבל בחצר אחרת לא, שלא יאמרו מלאכה אחרת הוא עושה. ולא שנו אלא באדם שאינו מפורסם, אבל אדם מפורסם עושין לו ארון ואפילו בשוק. ולדידן שאנו מתי מספר, כל אדם הוי מפורסם: רבי יהודה אוסר. להביא עצים לעשות נסרים בתחלה לצורך הארון אלא אם כן מונסרות קודם יום טוב. ואין הלכה כר' יהודה:

ז. אֵין נוֹשְׂאִין נָשִׁים בַּמּוֹעֵד, לֹא בְּתוּלוֹת, וְלֹא אַלְמָנוֹת, וְלֹא מְיַבְּמִין, מִפְּנֵי שֶׁשִּׂמְחָה הִיא לוֹ. אֲבָל מַחֲזִיר הוּא אֶת גְּרוּשָׁתוֹ. וְעוֹשָׂה אִשָּׁה תַּכְשִׁיטֶיהָ בַּמּוֹעֵד. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, לֹא תָּסוּד מִפְּנֵי שֶׁנִּוּוּל הוּא לָהּ:

ברטנורה (ז) מפני ששמחה היא לו. ואין מערבים שמחה אחרת בשמחת הרגל, דכתיב (דברים טז) ושמחת בחגך, בחגך ולא באשתך: אבל מחזיר הוא את גרושתו. דאינה שמחה כל כך אלא באשה חדשה שלא היתה לו מעולם: ועושה אשה תכשיטיה. כגון לתת כחול בעיניה, ולהשוות שער ראשה שלא יתפזר, ומעברת צבע אדום על פניה, ומעברת סכין על פני מטה, וכן כלי כיוצא בזה: שניוול הוא לה. צער הוא לה. ואין הלכה כר' יהודה:

ח. הַהֶדְיוֹט תּוֹפֵר כְּדַרְכּוֹ, וְהָאֻמָּן מַכְלִיב. וּמְסָרְגִין אֶת הַמִּטּוֹת. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, (אַף) מְמַתְּחִין:

ברטנורה (ח) ההדיוט תופר כדרכו. הדיוט מקרי כל שאינו יודע לכוין שפה לבגד שתהא שוה ומכוונת בו, אלא מעקם לכאן ולכאן ועושהו רחב במקום זה וקצר במקום אחר: מכליב. עושה תפירות כעין שיני הכלב, שאינן שוין זו כנגד זו, אלא אחת למעלה ואחת למטה: ומסרגין את המטות. אורגין אותן בחבלים שתי וערב: ממתחין. אם היה ארוג זה ימים רבים ורפו החבלים, ממתחין. אבל לא מסרגין. ואין הלכה כר' דּוסי:

ט. מַעֲמִידִין תַּנּוּר וְכִירַיִם (וְרֵחַיִם) בַּמּוֹעֵד. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֵין מְכַבְּשִׁין אֶת הָרֵחַיִם בַּתְּחִלָּה:

ברטנורה (ט) מעמידין. בונין ומושיבין ומתקנים תנור שצריך לו במועד. ולפי שתנורים שלהם מיטלטלין היו ממקום למקום להכי תני מעמידין: אין מכבשין. מנקרין ומכין בפטיש על הרחים כשהן חלקים יותר מדאי ואין טוחנות יפה. ואין הלכה כר' יהודה:

י. עוֹשִׂין מַעֲקֶה לַגַּג וְלַמִּרְפֶּסֶת מַעֲשֵׂה הֶדְיוֹט, אֲבָל לֹא מַעֲשֵׂה אֻמָּן. שָׁפִין אֶת הַסְדָקִין וּמַעְגִּילִין אוֹתָן בַּמַּעְגִּילָה בַּיָּד וּבָרֶגֶל, אֲבָל לֹא בַּמַּחְלְצַיִם. הַצִיר וְהַצִנּוֹר וְהַקּוֹרָה וְהַמַּנְעוּל וְהַמַּפְתֵּחַ שֶׁנִּשְׁבְּרוּ, מְתַקְּנָן בַּמּוֹעֵד, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְכַוֵּן מְלַאכְתּוֹ בַּמּוֹעֵד, וְכָל כְּבָשִׁין שֶׁהוּא יָכוֹל לֶאֱכוֹל מֵהֶן בַּמּוֹעֵד, כּוֹבְשָׁן:

ברטנורה (י) ולמרפסת. הילוך שלפני עליה שבני העליה הולכין בו ויורדים דרך סולם לחצר: ושפין את הסדקין. גגות שאינן משופעין טוחין אותן בטיט. וכשיש סדקים בטחיית הטיט הדלף יורד בבית ואיכא פסידא. שפין, טחין: מעגילה. עץ עגול שבו מחליקין הגגות: במחלצים. כלי אומנות של ברזל רחבה כעין כף ולה בית יד: הציר. רגל הדלת הסובבת בתוך חור האסקופה התחתונה של פתח: צינור. החור שבאסקופה: והקורה. קורת הבית ממש, שנשברה אפילו קודם יום טוב: ובלבד שלא יכוין מלאכתו במועד. שלא יאמר אמתין עד המועד שאין לי מלאכה אחרת ואעשה את זאת: כבשים. כגון דגים וירקות וכיוצא בהן שכובשין במלח וחומץ: שיכול לאכלן במועד. שיהו נכבשין מהר וראויין לאכול מיד:

גמרא מועד קטן דף ו ע''ב

צָדִין אֶת הָאִישׁוֹת. מַאי אִישׁוֹת. אָמַר רַב יְהוּדָה: בִּרְיָה שֶׁאֵין לָהּ עֵינַיִם. אָמַר רָבָא בַּר יִשְׁמָעֵאל וְאִיתֵימָא רַב יֵימַר בַּר שְׁלֵמְיָא מַאי קְרָא (תהילים נח) כְּמוֹ שַׁבְּלוּל תֶּמֶס יַהֲלֹךְ נֵפֶל אֵשֶׁת בַּל חָזוּ שָׁמֶשׁ. תָּנוּ רַבָּנָן: צָדִין אֶת הָאִישׁוֹת וְאֶת הָעַכְבָּרִים מִשְּׂדֵה הַלָּבָן וּמִשְּׂדֵה הָאִילָן כְּדַרְכּוֹ וּמַחֲרִיבִין חוֹרֵי נְמָלִים. כֵּיצַד מַחֲרִיבִין. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: מֵבִיא עָפָר מֵחוֹר זֶה וְנוֹתֵן לְתוֹךְ חוֹר זֶה וְהֵן חוֹנְקִין זֶה אֶת זֶה. אָמַר רִבִּי יֵימָר בַּר שְׁלֶמְיָא מִשְּׁמֵיהּ דְּאַבַּיֵי וְהוּא דְּקָאִי בִּתְרֵי עֶבְרֵי נַהֲרָא וְהוּא דְּלֵיכָּא גִּשְׁרָא וְהוּא דְּלִיכָּא גַּמְלָא וְהוּא דְּלִיכָּא מַצְרָא עַד כַּמָּה עַד פַּרְסָה. רִבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מִשְּׂדֵה הָאִילָן כְּדַרְכּוֹ וּמִשְּׂדֵה הַלָּבָן שֶׁלֹּא כְּדַרְכּוֹ. תָּנוּ רַבָּנָן: כֵּיצַד כְּדַרְכּוֹ. חוֹפֵר גּוּמֶא וְתוֹלֶה בָּהּ מְצוּדָה. כֵּיצַד שֶׁלֹּא כְּדַרְכּוֹ. נוֹעֵץ שְׁפוּד וּמַכֶּה בְּקוֹרְדוֹם וּמְרַדֶּה הָאֲדָמָה מִתַּחְתֶּיהָ. תַּנְיָא רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: כְּשֶׁאָמְרוּ מִשְּׂדֵה לָבָן שֶׁלֹּא כְּדַרְכּוֹ לֹא אָמְרוּ אֶלָּא בִּשְׂדֵה לָבָן הַסְּמוּכָה לָעִיר, אֲבָל בִּשְׂדֵה לָבָן הַסְּמוּכָה לִשְׂדֵה הָאִילָן אֲפִלּוּ כְּדַרְכּוֹ. שֶׁמָּא יֵצְאוּ מִשְּׂדֵה הַלָּבָן וְיַחֲרִיבוּ אֶת הָאִילָנוֹת:

רש''י בריה שאין לה עינים. וחופר בקרקע: מאי קרא. דאישות בריה שאין לה עינים דכתיב כמו שבלול תמס יהלך. שבלול שקורין לימצין תמס יהלוך. כלומר כשיוצא חוץ מנרתיקו רירות נופלות ממנו עד שהוא נימוח ומת תמס כמו ונמס: נפל אשת בל חזו שמש. כלומר כך אישות נופלות פתאום לארץ ומתים דלא חזו: וחונקים זו את זו. מפני שמריחין את העפר ואין מכירין באותו עפר: והוא דקאי בתרי עברי נהרא. דכיון דאיכא הפסק מים בין הני תרתי חורי נמלים אין מכירין הני בעפר דהני: גושרא. גשר: גמלא. שאין לו גשר אלא מנסר אחד: ומצרא. עדיין קטן מגמל' אין יכול להלך עליו אלא כשקושרים חבל אחד משני עברי הנהר בשני יתידות ואוחזין בו והולכין על אותו גשר צר אבל אי איכא חד מהן מכירין הני בחורי דהני: ועד כמה. מרוחקין הני תרי חורי נמלים דכי איכא נהרא בינייהו וליכא גישרא דאין מכירין הני בחורי דהני: עד פרסה. אי ליכא פרסה בינייהו אף על גב דאיכא נהרא וליכא מעבר מכירין הני בחורי דהני: נועץ שפוד. במקום שהן מצויין ומרדה האדמה וממעך אותן:

זוהר וילך דף רפה ע''א

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה וּבוֹזַי יֵקָלוּ מַאן דְּלָא יָדַע לְאוֹקִיר לְמָארֵיהּ וְלָא אִתְכַּוַּן בְּאָמֵן דְּתָנֵינָן גָּדוֹל הָעוֹנֶה אָמֵן יוֹתֵר מִן הַמְּבָרֵךְ וְהָא אוֹקִימְנָא קַמֵּיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן דְּאָמֵן מָשִׁיךְ בִּרְכָאָן מִמַּבּוּעָא לְמַלְכָּא וּמִמַּלְכָּא לְמַטְרוֹנִיתָא (דָּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל) וּבְאַתְוָן גַּלִּיפָן דְּרַבִּי אֶלְעָזָר מֵאָלֶ''ף לְמֵ''ם וּמִמֵּ''ם לְנוּ''ן כֵּיוָן דְּמָטוּ בִּרְכָאָן לְנוּ''ן מִתַּמָּן נָגְדִין וְנָפְקִין בִּרְכָאן לְעִלָּאֵי וְתַתָּאֵי וּמִתְפַּשְּׁטֵי בְּכֹלָּא וְקָלָא נָפִיק אִתְשַׁקְּיוּ מִשַּׁקְּיוּתָא דְּבִרְכָן דְּאַפִּיק פְּלַנְיָא עַבְדָּא דְּמַלְכָּא קַדִּישָׁא וְכַד יִשְׂרָאֵל לְתַתָּא מְשַׁמְּרִין לַאֲתָבָא אָמֵן וּלְכַוְּנָא לִבַּיְהוּ כְּמָה דְּאִצְטְרִיךְ כַּמָּה פִּתְחִין דְּבִרְכָאן פְּתִיחָן לֵיהּ לְעֵילָא כַּמָּה טָבָאן מִשְׁתַּכְּחִין בְּכֻלְּהוּ עָלְמִין כַּמָּה חִידוּ בְּכֹלָּא מַאי אֲגַר לְהוּ לְיִשְׂרָאֵל דְּגָרְמִין הַאי אֲגַר לְהוּ בְּעָלְמָא דֵּין וּבְעָלְמָא דְּאָתֵי. בְּעָלְמָא דֵּין בְּשַׁעְתָּא דְּעָאקִין לְהוּ (לְיִשְׂרָאֵל) וּמַצְלָן צְלוֹתָא קַמֵּי מָארֵיהוֹן קָלָא מַכְרְזָא בְּכֻלְּהוּ עָלְמִין (ישעיה כ''ז) פִּתְחוּ שְׁעָרִים וְיָבוֹא גּוֹי צַדִּיק שׁוֹמֵר אֱמוּנִים אַל תִּקְרֵי אֱמוּנִים אֶלָּא אָמֵנִים פִּתְחוּ שְׁעָרִים כְּמָה דְּיִשְׂרָאֵל פָּתְחִין לְהוּ תַּרְעִין דְּבִרְכָאן כָּךְ הַשְׁתָּא פִּתְחוּ שְׁעָרִים וְתִתְקַבַּל צְלוֹתְהוֹן מֵאִנּוּן דְּעָאקִין לְהוּ. הַאי בְּעָלְמָא דֵּין. בְּעָלְמָא דְּאָתֵי מַאי אֲגְרַיְהוּ דְּכַד יִפּוֹק בַּר נַשׁ מֵהַאי עָלְמָא דַּהֲוָה שׁוֹמֵר לַאֲתָבָא אָמֵן מַאי שׁוֹמֵר כְּלוֹמָר נוֹטֵר הַהִיא בְּרָכָה דְּאָמַר הַהוּא דִּמְבָרֵךְ וּמְחַכֶּה לֵיהּ לַאֲתָבָא אָמֵן כְּמָה דְּאִצְטְרִיךְ נִשְׁמָתָא סָלְקָא וּמַכְרְזֵי קַמֵּיהּ פִּתְחוּ שְׁעָרִים קַמֵּיהּ כְּמָה דְּאִיהוּ הֲוָה פָּתַח תַּרְעִין כָּל יוֹמָא כַּד הֲוָה שׁוֹמֵר אֱמוּנִים. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי אָמַר רַבִּי יְהוּדָה מַאי אָמֵן אָמַר רַבִּי אַבָּא הָא אוֹקְמוּהָ כֹּלָּא אָמֵן אִקְּרֵי מַבּוּעָא דְּהַהוּא נַחֲלָא דְּנָגִיד אָמֵן אִקְּרֵי דִּכְתִיב (משלי ג') וָאֶהְיֶה אֶצְלוֹ אָמוּן אַל תִּקְרֵי אָמוּן אֶלָּא אָמֵן קִיּוּמָא דְּכֻלְּהוּ הַהוּא נַחֲלָא (ס''א טַלָּא) דְּנָגִיד וְנָפִיק אָמֵן אִקְּרֵי. דְּתַנְיָא (תהלים מ''א) מִן הָעוֹלָם וְעַד הָעוֹלָם עוֹלָם דִּלְעֵילָא עוֹלָם דִּלְתַתָּא אוֹף הָכָא אָמֵן וְאָמֵן אָמֵן דִּלְעֵילָא אָמֵן דִּלְתַתָּא אָמֵן קִיּוּמָא דְּכֻלְּהוּ וְהָא אוֹקִימְנָא אָמֵן בְּאִנּוּן אַתְוָן:

תרגום הזוהר
אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, וּבוֹזַי יֵקַלּוּ, הַיְנוּ מִי שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לְכַבֵּד אֶת אֲדוֹנוֹ, וְלֹא נִתְכַּוֵּן בְּאָמֵן, שֶׁלָּמַדְנוּ, גָּדוֹל הָעוֹנֶה אָמֵן יוֹתֵר מִן הַמְּבָרֵךְ. וְהִנֵּה הֶעֱמַדְנוּ לִפְנֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן שֶׁאָמַר, שֶׁהָעוֹנֶה אָמֵן, מוֹשֵׁךְ בְּרָכוֹת מִמַּבּוּעַ, שֶׁהוּא בִּינָה, אֶל הַמֶּלֶךְ, וּמִמֶּלֶךְ אֶל הַמַּלְכָּה. וּבָאוֹתִיּוֹת חֲקוּקוֹת שֶׁל רַבִּי אֶלְעָזָר, אוֹמֵר, מִן אָלֶף, דְּאָמֵן, אֶל הַמּ' דְּאָמֵן וּמִמ' דְּאָמֵן לְן', כֵּיוָן שֶׁמַּגִּיעוֹת הַבְּרָכוֹת לְן' נִמְשָׁכוֹת וְיוֹצְאוֹת מִשָּׁם בְּרָכוֹת לָעֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים, וּמִתְפַּשְּׁטוֹת בַּכֹּל. וְהַקּוֹל יוֹצֵא, שְׁתוּ מִשִּׁקּוּי הַבְּרָכוֹת שֶׁהוֹצִיא פְּלוֹנִי, עֶבֶד מֶלֶךְ הַקָּדוֹשׁ. וּכְשֶׁיִּשְׂרָאֵל לְמַטָּה שׁוֹמְרִים עַצְמָם לַעֲנוֹת אָמֵן וּלְכַוֵּן לִבָּם כְּמוֹ שֶׁצָרִיךְ, כַּמָּה פִּתְחֵי בְּרָכוֹת פְּתוּחִים לְמַעְלָה, כַּמָּה טוֹב נִמְצָא בְּכָל הָעוֹלָמוֹת, כַּמָּה שִׂמְחָה הִיא בַּכֹּל. וּמַהוּ שְׂכָרָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל שֶׁגָּרְמוּ לָזֶה. שְׂכָרָם הוּא בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא. בָּעוֹלָם הַזֶּה בְּשָׁעָה שֶׁמֵּצִירִים לָהֶם, וּמִתְפַּלְּלִים תְּפִלָּתָם לִפְנֵי אֲדוֹנָם, הַקּוֹל מַכְרִיז בְּכָל הָעוֹלָמוֹת, פִּתְחוּ שְׁעָרִים וְיָבֹא גּוֹי צַדִּיק שׁוֹמֵר אֱמוּנִים. אַל תִּקְרֵי אֱמוּנִים אֶלָּא אָמֵנִים. דְּהַיְנוּ שֶׁשּׁוֹמְרִים לַעֲנוֹת אָמֵן. פִּתְחוּ שְׁעָרִים, כְּמוֹ שֶׁיִּשְׂרָאֵל פָּתְחוּ לָהֶם שַׁעֲרֵי הַבְּרָכוֹת, כָּךְ עַתָּה פִּתְחוּ שְׁעָרִים, וְתִתְקַבֵּל תְּפִלָּתָם עַל אֵלּוּ שֶׁמְּצִירִים לָהֶם. זֶה שְׂכָרָם בָּעוֹלָם הַזֶּה. בָּעוֹלָם הַבָּא מַהוּ שְׂכָרָם. כִּי כְּשֶׁיֵּצֶא הָאָדָם מֵעוֹלָם הַזֶּה, שֶׁהָיָה שׁוֹמֵר לַעֲנוֹת אָמֵן. מַהוּ שׁוֹמֵר, כְּלוֹמָר, שֶׁשּׁוֹמֵר אוֹתָהּ הַבְּרָכָה שֶׁאוֹמֵר הַמְּבָרֵךְ וּמְחַכֶּה לוֹ לַעֲנוֹת אַחֲרֶיהָ אָמֵן, כְּמוֹ שֶׁצָרִיךְ. אָז נִשְׁמָתוֹ עוֹלָה וּמַכְרִיזִין לְפָנָיו פִּתְחוּ שְׁעָרִים לְפָנָיו, כְּמוֹ שֶׁהוּא הָיָה פּוֹתֵחַ שְׁעָרִים כָּל יוֹם, כְּשֶׁהָיָה שׁוֹמֵר אֱמוּנִים, דְּהַיְנוּ אָמֵנִים. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, מַהוּ אָמֵן. אָמַר רַבִּי אַבָּא, הֲרֵי הֶעֱמִידוּ הַכֹּל. אָמֵן נִקְרָא, הַמַּבּוּעַ שֶׁל נַחַל הַהוּא הַנִּמְשָׁךְ, שֶׁהוּא בִּינָה, וְנִקְרָא אָמֵן, כִּי כָּתוּב, וָאֶהֱיֶה אֶצְלוֹ אָמוֹן, אַל תִּקְרֵי אָמוֹן אֶלָּא אָמֵן. קִיּוּם כָּל הַמַּדְרֵגוֹת, דְּהַיְנוּ אוֹתוֹ נַחַל הַנִּמְשָׁךְ וְיוֹצֵא נִקְרָא אָמֵן. שֶׁלָּמַדְנוּ, מִן הָעוֹלָם עַד הָעוֹלָם פֵּרוּשׁוֹ מֵעוֹלָם שֶׁלְּמַעְלָה לְעוֹלָם שֶׁלְּמַטָּה, אַף כָּאן, אָמֵן וְאָמֵן, אָמֵן שֶׁל מַעְלָה אָמֵן שֶׁל מַטָּה אָמֵן, פֵּרוּשׁוֹ קִיּוּם שֶׁל כֻּלָּם. וּכְבָר הֶעֱמַדְנוּ אָמֵן בְּאֵלּוּ הָאוֹתִיּוֹת שֶׁבּוֹ.

הלכה פסוקה
הרמב''ם הלכות ברכות פרק ו

א. נוֹטֵל אָדָם יָדָיו שַׁחֲרִית וּמַתְנֶה עֲלֵיהֶן כָּל הַיּוֹם וְאֵינוֹ צָרִיךְ לִטֹּל אֶת יָדָיו לְכָל אֲכִילָה וַאֲכִילָה וְהוּא שֶׁלֹּא יַסִּיחַ דַּעְתּוֹ מֵהֶן. אֲבָל אִם הִסִּיחַ דַּעְתּוֹ מֵהֶן צָרִיךְ לִטֹּל יָדָיו בְּכֶל עֵת שֶׁצָרִיךְ נְטִילָה: ב. לָט אָדָם אֶת יָדָיו בְּמַפָּה וְאוֹכֵל בָּהֶן פַּת אוֹ דָּבָר שֶׁטִּבּוּלוֹ בְּמַשְׁקֶה אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נָטַל יָדָיו. הַמַּאֲכִיל לַאֲחֵרִים אֵינוֹ צָרִיךְ נְטִילַת יָדַיִם וְהָאוֹכֵל צָרִיךְ נְטִילַת יָדַיִם אַף עַל פִּי שֶׁאַחַר נוֹתֵן לְתוֹךְ פִּיו וְאֵינוֹ נוֹגֵעַ בְּמַאֲכָל וְהוּא הַדִּין לְאוֹכֵל בְּמַגְרֵפָה שֶׁצָרִיךְ נְטִילַת יָדַיִם:

מוסר
שערי תשובה דף לא עג

אִישׁ כִּי יַאֲמִינוּ בְּנֵי אָדָם בִּדְבָרָיו וְסָמְכוּ כָּל הַשּׁוֹמְעִים עַל מַאֲמָרָיו וְיִתְכַּוֵּן לְנַשֵּׂא אַחַד הָעָם אוֹ גּוֹאֲלוֹ הַקָּרוֹב אֵלָיו בְּאַהֲבָתוֹ אוֹתוֹ וְיֹאמַר עָלָיו כִּי הוּא אִישׁ חָכָם וְהוּא בֵּן לֹא חָכָם וְהָיָה לְפוּקָה וְצוּר מִכְשׁוֹל כִּי יִסְמְכוּ עַל הוֹרָאוֹתָיו וְעַל פִּיו יִהְיֶה כָּל רִיב וִיעַוֵּת מִשְׁפָּט וְאֶת הָעוֹלָם יַחֲרִיב. וְכֵן כִּי יֹאמַר עַל אִישׁ כִּי הוּא נֶאֱמַן רוּחַ וְלֹא הִכִּירוֹ אִם הוּא אִישׁ אֱמוּנִים אוֹ בֵּן לֹא אֵמוּן בּוֹ. וְאוּלַי יִשְׁמַע הַשּׁוֹמֵעַ וְיַפְקִידֵהוּ עַל בֵּיתוֹ וְכָל יֵשׁ לוֹ יִתֵּן בְּיָדוֹ וְכִחֵשׁ בּוֹ לֹא רְאִיתִיךָ. וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ: כָּל הַמַּעֲמִיד דַּיָּן שֶׁאֵינוֹ הָגוּן כְּאִלּוּ נָטַע אֲשֵׁרָה וּבִמְקוֹם תַּלְמִיד חָכָם כְּאִלּוּ נְטָעוֹ אֵצֶל מִזְבֵּחַ וְהָיָה מִי שֶׁהֵקִים לְרֹאשׁ בַּיָּמִים הָרִאשׁוֹנִים מִי שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לְהוֹרוֹת וְקָרְאוּ עָלָיו מִקְרָא שֶׁכָּתוּב (חבקוק ב) הוֹי אוֹמֵר לָעֵץ הָקִיצָה עוּרִי לְאֶבֶן דּוּמָם הוּא יוֹרֶה הִנֵּה הוּא תָּפוּשׂ זָהָב וָכֶסֶף וְכָל רוּחַ אֵין בְּקִרְבּוֹ וְעָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ לְהִפָּרַע מִמַּעֲמָדָיו, שֶׁנֶּאֱמַר (שם) וַה' בְּהֵיכַל קָדְשׁוֹ הַס מִפָּנָיו כָּל הָאָרֶץ: