חוק לישראל - פרשת האזינו, יום ראשון

תורה

לב (א) הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי: אַצִיתוּ שְׁמַיָא וֶאֱמַלֵל וְתִשְׁמַע אַרְעָא מֵימְרֵי פֻמִי:
(ב) יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי כִּשְׂעִירִם עֲלֵי דֶשֶׁא וְכִרְבִיבִים עֲלֵי עֵשֶׂב: יְבַסַם כְּמִטְרָא אוּלְפָּנִי יִתְקַבַּל כְּטַלָא מֵימְרִי כְּרוּחֵי מִטְרָא דְנָשְׁבִין עַל דִתְאָה וְכִרְסִיסֵי מַלְקוֹשָׁא דִי עַל עִשְׂבָּא:
(ג) כִּי שֵׁם יְהוָה אֶקְרָא הָבוּ גֹדֶל לֵאלֹהֵינוּ: אֲרֵי בִּשְׁמָא דַיְיָ אֲנָא מְצַלֵי הָבוּ רְבוּתָא קֳדָם אֱלָהָנָא:
(ד) הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא: תַּקִיפָא דְשָׁלְמִין עוֹבָדוֹהִי אֲרֵי כָּל אֹרְחָתֵהּ דִינָא אֱלָהָא מְהֵימְנָא דְמִן קֳדָמוֹהִי עַוְלָה לָא נָפֵק מִן קֳדָם דְזַכַּי וְקַשִׁיט הוּא:
(ה) שִׁחֵת לוֹ לֹא בָּנָיו מוּמָם דּוֹר עִקֵּשׁ וּפְתַלְתֹּל: חַבִּילוּ לְהוֹן לָא לֵהּ בְּנַיָא דִי פְלָחוּ לְטַעֲוָתָא דָרָא דְאַשְׁנִיוּ עוֹבָדוֹהִי וְאִשְׁתַּנִיוּ:
(ו) הֲלַיְהוָה תִּגְמְלוּ זֹאת עַם נָבָל וְלֹא חָכָם הֲלוֹא הוּא אָבִיךָ קָּנֶךָ הוּא עָשְׂךָ וַיְכֹנְנֶךָ: הָא קֳדָם יְיָ אַתּוּן גָמְלִין דָא עַמָא דְקַבִּילוּ אוֹרַיְתָא וְלָא חַכִּימוּ הֲלָא הוּא אֲבוּךְ וְאַתְּ דִי לֵהּ הוּא עָבְדָךְ וְאַתְקְנָךְ:

נביאים - שמואל ב - פרק כב

כב (א) וַיְדַבֵּר דָּוִד לַיהוָה אֶת דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאת בְּיוֹם הִצִּיל יְהוָה אֹתוֹ מִכַּף כָּל אֹיְבָיו וּמִכַּף שָׁאוּל: וְשַׁבַּח דָּוִד בִּנְבוּאָה קֳדָם יְיָ יַת פִּתְגְּמֵי תּוּשְׁבַּחְתָּא הֲדָא עַל כָּל יוֹמַיָּא דְשֵיזִיב יְיָ יַת יִשְּׂרָאֵל מִיַּד כָּל בַּעֲלֵי דְבָבֵיהוֹן וְאַף לְדָוִד שֵׁיזְבֵיהּ מֵחַרְבָּא דְּשָׁאוּל:
(ב) וַיֹּאמַר יְהוָה סַלְעִי וּמְצֻדָתִי וּמְפַלְטִי לִי: וַאֲמַר יְיָ תּוּקְפִי וְרוּחְצָנִי וּמְשֵׁיזִיב יָתִי:
(ג) אֱלֹהֵי צוּרִי אֶחֱסֶה בּוֹ מָגִנִּי וְקֶרֶן יִשְׁעִי מִשְׂגַּבִּי וּמְנוּסִי מֹשִׁעִי מֵחָמָס תֹּשִׁעֵנִי: אֱלָהִי דְאִתְרְעֵי בִי קָרִבְנִי לִדְחַלְתֵּיהּ תּוּקְפִי דְּמִן קֳדָמוֹהִי מִתְיְהַב לִי תְּקוֹף וּפוּרְקָן לְאִתְגַּבָּרָא עַל בַּעֲלֵי דְּבָבִי רוֹחֲצַנִי דְעַל מֵימְרֵיהּ אֲנָא רָחִיץ בְּעִדָּן עָקָא מֵגִין עָלַי מִבַּעֲלֵי דְּבָבִי וַאֲמַר לַאֲרָמָא קַרְנִי בְּפוּרְקָנֵהּ סוּמְכָנִי דַּהֲוָא מֵימְרֵהּ סְמַךְ לִי כַּד הֲוֵיתִי עָרִיק מִן קֳדָם רָדְפַי פּוּרְקָנִי מִבַּעֲלֵי דְבָבִי וְאַף מִיַּד כָּל חֲטוֹפִין שֵׁיזִיב יָתִי:
(ד) מְהֻלָּל אֶקְרָא יְהוָה וּמֵאֹיְבַי אִוָּשֵׁעַ: אֲמַר דָּוִד בְּתוּשְׁבְּחָא אֲנָא מְצַלֵי קֳדָם יְיָ דִּבְכָל עִדָּן מִבַּעֲלֵי דְּבָבִי פָּרִיק יָתִי:
(ה) כִּי אֲפָפֻנִי מִשְׁבְּרֵי מָוֶת נַחֲלֵי בְלִיַּעַל יְבַעֲתֻנִי: אֲרֵי אַקֵיפַתְנִי עָקָא כְּאִתָּא דְּיָתְבָא עַל מַתְבְּרָא וְחֵילָא לֵית לָהּ לְמֵילַד וְהִיא מְסַכְּנָא לִמְמָת סִיעַת חַיָּבִין בַּעֲתַת יָתִי:
(ו) חֶבְלֵי שְׁאוֹל סַבֻּנִי קִדְּמֻנִי מֹקְשֵׁי מָוֶת: מַשִׁרְיַת רַשִּׁיעִין אַקְפוּנִי קַדְמוּנִי דִמְזִיְנִין בְּמָנֵי קְטוֹל:

כתובים - תהילים - פרק ט

(טו) לְמַעַן אֲסַפְּרָה כָּל תְּהִלָּתֶיךָ בְּשַׁעֲרֵי בַת צִיּוֹן אָגִילָה בִּישׁוּעָתֶךָ: מִן בִּגְלַל דְאִשְׁתָּעֵי לְכֻלְּהוֹן שִׁבְחָתָךְ בְּמַעֶלָנֵי תַּרְעֵי כְנִישַׁת צִיּוֹן אֵדוּץ בְּפוּרְקָנָךְ:
(טז) טָבְעוּ גוֹיִם בְּשַׁחַת עָשׂוּ בְּרֶשֶׁת זוּ טָמָנוּ נִלְכְּדָה רַגְלָם: טְבָעוּ עַמְמַיָּא בְּשׁוּחֲתָא דַעֲבָדוּ בִּמְצַדְתָּא דְנָא כְמַנוּ אִתְאֲחַדַת רַגְלֵיהוֹן:
(יז) נוֹדַע יְהוָה מִשְׁפָּט עָשָׂה בְּפֹעַל כַּפָּיו נוֹקֵשׁ רָשָׁע הִגָּיוֹן סֶלָה: גְּלֵי קֳדָם יְיָ דִּין דַּעֶבַד בְּעוֹבָדֵי אַיְדוֹי אִתְּקַל רַשִּׁיעָא יְרַנְּנוּן צַדִּיקַיָּא לְעָלְמִין:
(יח) יָשׁוּבוּ רְשָׁעִים לִשְׁאוֹלָה כָּל גּוֹיִם שְׁכֵחֵי אֱלֹהִים: יְתוּבוּן רַשִּׁיעֵי לִשְׁיוֹל כֻּלְּהוֹן עַמְמַיָּא דְאַשְׁלִיוּ דְּחַלְתָּא דַיְיָ:(יט) כִּי לֹא לָנֶצַח יִשָּׁכַח אֶבְיוֹן תִּקְוַת (ענוים) עֲנִיִּים תֹּאבַד לָעַד: מְטוּל דְּלָא לְעָלְמַיָּא מִשְׁתְּלֵי חֲשׁוֹכָא סוֹבָרָא דְעִנְוְתָנִי לָא תְהוֹבֵד לְעָלְמָא:
(כ) קוּמָה יְהוָה אַל יָעֹז אֱנוֹשׁ יִשָּׁפְטוּ גוֹיִם עַל פָּנֶיךָ: קוּם יְיָ לָא יִתְעַשַּׁן בַּר נָשָׁא רַשִּׁיעָא יִתְדָנוּן עַמְמַיָּא קֳדָמָךְ:

משנה תרומות פרק י

א. בָּצָל שֶׁנְּתָנוֹ בְתוֹךְ עֲדָשִׁים, אִם שָׁלֵם, מֻתָּר. וְאִם חֲתָכוֹ, בְּנוֹתֵן טָעַם. וּשְׁאָר כָּל הַתַּבְשִׁיל, בֵּין שָׁלֵם בֵּין מְחֻתָּךְ, בְּנוֹתֵן טָעַם. רַבִּי יְהוּדָה מַתִּיר בַּצַחֲנָה, שֶׁאֵינָהּ אֶלָּא לִטּוֹל אֶת הַזֻּהְמָא:

ברטנורה (א) בצל שנתנו לתוך עדשים. [של חולין] וה''ה בצל של תרומה שנתנו לתוך עדשים: (בצל שנתנו לתוך עדשים. בצל של תרומה שנתנו לתוך עדשים [של חולין]. והוא הדין לבצל של חולין שנתנו לתוך עדשים של תרומה. ומיירי כגון שנתנו בעדשים אחר בישולו) ויצאו ממנו מימיו, שאז אין הבצל כשהוא שלם פולט בעדשים ולא בולע מהם. אבל אם נתבשל הבצל בעדשים פשיטא דיהיב ובלע טעמא אף כשהוא שלם: בנותן טעם. דטעים להו כהן, שמותר בחולין ובתרומה, אי אית בהו טעמא דתרומה הכל אסור לזרים, ואי לא, הכל חולין כשהיה: ושאר כל תבשיל. כגון שום וקפלוט וכיוצא בהן: מתיר בצחנה. אם נתן בצל של תרומה בצחנה, שהם דגים קטנים הכבושות בציר, נוטל את הבצל והצחנה מותר, ובלבד שיהיה הבצל שלם שלא נימוח ולא נתערב עם הצחנה. שאין הבצל ניתן לתוכו אלא להעביר זוהמת הדגים ולא כדי ליתן בו טעם. ואין הלכה כר' יהודה:

ב. תַּפוּחַ שֶׁרִסְקוֹ וּנְתָנוֹ לְתוֹךְ עִסָה וְחִמְּצָהּ, הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה. שְׂעוֹרִים שֶׁנָּפְלוּ לְתוֹךְ הַבּוֹר שֶׁל מַיִם, אַף עַל פִּי שֶׁהִבְאִישׁוּ [מֵימָיו], מֵימָיו מֻתָּרִין:

ברטנורה (ב) תפוח. של תרומה, שרסקו ונתנו כשהוא מרוסק וכתוש לתוך העיסה, וחמצה, הואיל וחולין מחמת התרומה נתחמצה, העיסה אסורה לזרים: אף על פי שהבאישו. מחמת השעורים של תרומה, מימיו מותרים:

ג. הָרוֹדֶה פַּת חַמָּה וּנְתָנָהּ עַל פִּי חָבִית שֶׁל יַיִן שֶׁל תְּרוּמָה, רַבִּי מֵאִיר אוֹסֵר, וְרַבִּי יְהוּדָה מַתִּיר. רַבִּי יוֹסֵי, מַתִּיר בְּשֶׁל חִטִּים, וְאוֹסֵר בְּשֶׁל שְׂעוֹרִים, מִפְּנֵי שֶׁהַשְּׂעוֹרִים שׁוֹאֲבוֹת:

ברטנורה (ג) הרודה. הוצאת הפת מן התנור נקראת רדייה: ונתנה על פי חבית של יין של תרומה. דהשתא הפת קולטת ושואבת מריח היין: ר' מאיר אוסר. דסבר ריחא מילתא היא: ר' יהודה מתיר. דסבר ריחא לאו מילתא היא: מפני שהשעורים שואבות. מושכות מלחלוחית יין של תרומה. והלכה כר' יוסי:

ד. תַּנּוּר שֶׁהִסִיקוֹ בְכַמּוֹן שֶׁל תְּרוּמָה וְאָפָה בוֹ, הַפַּת מֻתֶּרֶת, שֶׁאֵין טַעַם כַּמּוֹן, אֶלָּא רֵיחַ כַּמּוֹן:

ברטנורה (ד) אלא ריח כמון. דדוקא ריח של (פטום) [כמון] נכנס לתוך הפת, וריחא לאו מלתא היא בין בתרומה בין בכל איסורין שבתורה, ואי משום דהוסק התנור בתרומה אין איסורה איסור הנאה:

ה. תִּלְתָּן שֶׁנָּפְלָה לְתוֹךְ הַבּוֹר שֶׁל יַיִן, בַּתְּרוּמָה וּבְמַעֲשֵׂר שֵׁנִי, אִם יֵשׁ בַּזְּרַע כְּדֵי לִתֵּן טַעַם, אֲבָל לֹא בָעֵץ. בַּשְּׁבִיעִית וּבְכִלְאֵי הַכֶּרֶם וְהֶקְדֵּשׁ, אִם יֵשׁ בַּזְּרַע וּבָעֵץ כְּדֵי לִתֵּן טָעַם:

ברטנורה (ה) תלתן. בערבי חילבא, ובלע''ז פינגרי''גו: אבל לא בעץ. אף על פי שטעם עצו ופריו שוה, אין העץ מצטרף עם הפרי לאסור יין של חולין, לפי שאין העץ קדוש בתרומה. אבל שביעית וכלאים והקדש אף העץ אסור. והעץ של תלתן ביין, נותן טעם לשבח הוא:

ו. מִי שֶׁהָיוּ לוֹ חֲבִילֵי תִלְתָּן בְּכִלְאֵי הַכֶּרֶם, יִדָּלֵקוּ. הָיוּ לוֹ חֲבִילֵי תִלְתָּן שֶׁל טֶבֶל, כּוֹתֵשׁ וּמְחַשֵּׁב כַּמָּה זְרַע יֶשׁ בָּהֶם, וּמַפְרִיש אֶת הַזְּרַע, וְאֵינוֹ צָרִיך לְהַפְרִישׁ אֶת הָעֵץ. אִם הִפְרִישׁ, לֹא יֹאמַר אֶכְתּוֹשׁ וְאֶטּוֹל אֶת הָעֵץ וְאֶתֵּן אֶת הַזְּרַע, אֶלָּא נוֹתֵן הָעֵץ עִם הַזָּרַע:

ברטנורה (ו) ידלקו. שאף העץ נאסר וכלאי הכרם טעונים שריפה דכתיב (דברים כב) פן תקדש המלאה, פן תוקד אש: ומחשב כמה זרע יש בהן. דתרומה ניטלת במחשבה ובאומד הדעת: ואינו צריך להפריש את העץ. ואף על פי שטעם עצו ופריו שוין: ואם הפריש. קודם כתישה, אינו יכול לכתוש ולהפריש מן הזרע וישאר העץ לעצמו, דכיון שקרא עליו שם תרומה צריך ליתנו לכהן:

ז. זֵיתֵי חֻלִּין שֶׁכְּבָשָׁן עִם זֵיתֵי תְרוּמָה, פְּצוּעֵי חֻלִּין עִם פְּצוּעֵי תְרוּמָה, פְּצוּעֵי חֻלִּין עִם שְׁלֵמֵי תְרוּמָה, אוֹ בְמֵי תְרוּמָה, אָסוּר. אֲבָל שְׁלֵמֵי חֻלִּין עִם פְּצוּעֵי תְרוּמָה, מֻתָּר:

ברטנורה (ז) שכבשן עם זיתי תרומה. דרך זיתים לכבשן במים ובמלח, וכשזיתי חולין פצועין דהיינו כתושים או מרוסקים בולעים מזיתי תרומה אף אם זיתי תרומה הם שלימים. ואף אם כבשן במים שנכבשו בהן זיתי תרומה אסור: אבל שלימי חולין. כשזיתי חולין שלימים אף אם כבשן עם זיתי [תרומה] פצועין אין בולעין מהם:

ח. דָּג טָמֵא שֶׁכְּבָשׁוֹ עִם דָּג טָהוֹר, כָּל גָּרָב שֶׁהוּא מַחֲזִיק סָאתַיִם, אִם יֶשׁ בּוֹ מִשְׁקַל עֲשָׂרָה זוּז בִּיהוּדָה שֶׁהֵם חֲמִשָּׁה סְלָעִים בַּגָּלִיל דָּג טָמֵא, צִירוֹ אָסוּר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, רְבִיעִית בְּסָאתַיִם. וְרַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אֶחָד מִשִּׁשָּׁה עָשָׂר בּוֹ:

ברטנורה (ח) גרב. חבית: כל גרב שהוא מחזיק סאתים. אם נכבש דג טמא עם הרבה דגים טהורים בתוך חבית, והחבית מחזיק סאתים, ויש מציר דג טמא משקל עשרה זוזים של יהודה, שהם חמשה סלעים של גליל, וכל השאר ציר דג טהור, שנמצא ציר של דג טמא אחד מתשע מאות וששים של דג טהור, אסור. ואם היה הציר של דג טמא פחות מכן מותר: ר' יהודה אומר רביעית לסאתים. כשיהיה רביעית לוג של ציר טמא בתוך סאתים של טהור אסור הכל. פחות מכן מותר. ושיעור זה הוא קרוב למאתים. ואף על גב דר' יהודה סבר מין במינו לא בטיל, שאני ציר דזיעה בעלמא הוא ואין איסורו אלא מדרבנן לכך אמר ר' יהודה דבטל בקרוב למאתים: ורבי יוסי אומר. דבטל בששה עשר. והלכתא דציר בטל ביותר מאלף, אם יש יותר מאלף מדג טהור ואחד מדג טמא הכל מותר, ואם לאו הכל אסור:

ט. חֲגָבִים טְמֵאִים שֶׁנִּכְבְּשׁוּ עִם חֲגָבִים טְהוֹרִים, לֹא פָסְלוּ אֶת צִירָם. הֵעִיד רַבִּי צָדוֹק עַל צִיר חֲגָבִים טְמֵאִים, שֶׁהוּא טָהוֹר:

ברטנורה (ט) לא פסלו את צירן. דהקילו בציר של חגבים טמאים שאינו אוסר, מפני שאין להם דם ואינו אלא לחלוחית בעלמא: שהוא טהור. לא מבעיא דאינו אסור את תערובתו אלא הוא עצמו טהור. והלכה כעדותו של ר' צדוק:

י. כָּל הַנִּכְבָּשִׁים זֶה עִם זֶה, מֻתָּרִים, אֶלָּא עִם הַחֲסִית. חֲסִית שֶׁל חֻלִּין עִם חֲסִית שֶׁל תְּרוּמָה, יָרָק שֶׁל חֻלִּין עִם חֲסִית שֶׁל תְּרוּמָה, אָסוּר. אֲבָל חֲסִית שֶׁל חֻלִּין עִם יָרָק שֶׁל תְּרוּמָה, מֻתָּר:

ברטנורה (י) כל הנכבשים זה עם זה. ירקות חולין שנכבשו עם ירקות של תרומה אין התרומה אוסרת את החולין: חוץ מן החסית. שום ולוף ובצל וכרתי קרויים חסית. דאגב חורפייהו יהבי טעמא בכל מידי דנכבשין עמהן, וכשהן של תרומה אוסרים בין ירק בין חסית של חולין, ושאר ירקות של תרומה אינן אוסרים כשהן נכבשים, אבל מבושלים או נשלקים אוסרים:

יא. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, כָּל הַנִּשְׁלָקִים עִם הַתְּרָדִים, אֲסוּרִים, מִפְּנֵי שֶׁהֵם נוֹתְנִין אֶת הַטָּעַם. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, כְּרוּב שֶׁל שִׁקְיָא עִם כְּרוּב שֶׁל בַּעַל, אָסוּר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא בוֹלֵעַ. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, כָּל הַמִּתְבַּשְּׁלִין זֶה עִם זֶה, מֻתָּרִים, אֶלָּא עִם הַבָּשָׂר. רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹמֵר, הַכָּבֵד אוֹסֶרֶת וְאֵינָהּ נֶאֱסֶרֶת, מִפְּנֵי שֶׁהִיא פוֹלֶטֶת וְאֵינָהּ בּוֹלַעַת:

ברטנורה (יא) ר' יוסי אומר כל הנשלקים עם התרדים אסורים. רבי יוסי פליג אתנא קמא וסבר דכל שאר ירקות אינן אוסרים אפילו נשלקים, חוץ מן התרדים של איסור כגון של תרומה ושל כלאי הכרם שהן נותנים טעם בשליקתן: כרוב של שקיא. הגדל בארץ יבשה שצריך להשקותה, אם [שלקו] עם כרוב של תרומה הגדל בארץ לחה שאין צריך להשקותה, אסור, דשל שקיא מחמת יבשותו הוא בולע: רבי עקיבא אומר. כל איסור והיתר המתבשלים זה עם זה והם מין אחד מותרים, שאין נותנים טעם זה בזה, חוץ מבשר איסור והיתר שנתבשלו יחד דאסור. ולית הלכתא כחד מהנך תנאי אלא כתנא קמא בלבד, דאמר כל הנכבשים מותרים חוץ מן החסיות, אבל מבושלים או שלוקים כולן אוסרים: הכבד אוסרת. כבד של טריפה שבישלה עם היתר, אוסרת כל המתבשל עמה: ואינה נאסרת. אם נתבשלה עם דבר איסור, דמתוך שהיא טרודה לפלוט תדיר ריבוי דם שבה, לא בלעה. והלכתא, כבד שנתבשלה אפילו היא של היתר אסור לאכלה, ואוסרת כל מה שנתבשל עמה לפי שהיא מלאה דם ופולטת וחוזרת ובולעת מהדם שפלטה ואין לה תקנה בבישול, אלא אם כן הבהבה באור תחילה יפה, וכן נהגו העם:

יב. בֵּיצָה שֶׁנִּתְבַּשְּׁלָה בְּתַבְלִין אֲסוּרִין, אֲפִלּוּ חֶלְמוֹן שֶׁלָּהּ, אָסוּר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא בוֹלֵעַ. מֵי שְׁלָקוֹת וּמֵי כְבָשִׁים שֶׁל תְּרוּמָה, אֲסוּרִים לַזָּרִים:

ברטנורה (יב) בתבלים אסורים. כגון תבלין של תרומה או של ערלה וכלאי הכרם: אפילו חלמון. האודם של ביצה שהוא מבפנים, וכל שכן החלבון שהוא מבחוץ: מי כבשים ומי שלקות. שנכבשו או נשלקו בהן תרומה, אסורים לזרים:

גמרא ברכות דף סג ע''ב

וְעוֹד פָּתַח רִבִּי יְהוּדָה בִּכְבוֹד תּוֹרָה וְדָרַשׁ. (דברים כז) הַסְכֵּת וּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם. וְכִי אוֹתוֹ הַיּוֹם נִתְּנָה תּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל וַהֲלֹא אוֹתוֹ יוֹם סוֹף אַרְבָּעִים שָׁנָה הָיָה. אֶלָּא לְלַמֶּדְךָ שֶׁחֲבִיבָה תּוֹרָה עַל לוֹמְדֶיהָ בְּכָל יוֹם וָיוֹם כַּיּוֹם שֶׁנִּתְּנָה מֵהַר סִינַי. אָמַר רִבִּי תַּנְחוּם בְּרֵיהּ דְּרִבִּי חִיָּיא. אִישׁ כְּפַר עַכּוֹ: תֵּדַע שֶׁהֲרֵי אָדָם קוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע שַׁחֲרִית וְעַרְבִית וְעֶרֶב אֶחָד אֵינוֹ קוֹרֵא דּוֹמֶה כְּמִי שֶׁלֹּא קָרָא קְרִיאַת שְׁמַע מֵעוֹלָם. הַסְכֵּת עֲשׂוּ כִּתּוֹת כִּתּוֹת וְעִסְקוּ בַּתּוֹרָה לְפִי שֶׁאֵין הַתּוֹרָה נִקְנֵית אֶלָּא בַּחֲבוּרָה. כִּדְרִבִּי יוֹסֵי בְּרִבִּי חֲנִינָא דְּאָמַר רִבִּי יוֹסֵי בְּרִבִּי חֲנִינָא: מַאי כְּתִיב (ירמיה ג) חֶרֶב אֶל הַבַּדִּים וְנוֹאֲלוּ חֶרֶב עַל שׂוֹנְאֵיהֶם שֶׁל תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁיּוֹשְׁבִים בַּד בְּבַד וְעוֹסְקִים בַּתּוֹרָה. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁמְּטַפְּשִׁים. כְּתִיב הָכָא וְנוֹאֲלוּ וּכְתִיב הָתָם (במדבר יב) אֲשֶׁר נוֹאַלְנוּ. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁחוֹטְאִים שֶׁנֶּאֱמַר וַאֲשֶׁר חָטָאנוּ וְאִי בָּעִית אִימָא מֵהָכָא (ישעיה יט) נוּאֲלוּ שָׂרֵי צוֹעַן. דָּבָר אַחֵר: הַסְכֵּת וּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל, כַּתְּתוּ עַצְמְכֶם עַל דִּבְרֵי תּוֹרָה כִּדְאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ דְּאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ מִנַּיִן שֶׁאֵין דִּבְרֵי תּוֹרָה מִתְקַיְּמִין אֶלָּא בְּמִי שֶׁמֵּמִית עַצְמוֹ עֲלֵיהֶם. שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יט) זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל:

רש''י הסכת עשו כתות כתות. דריש הם כמו עשו: כתתו עצמכם. ודרשו נמי הס כמו עשה עשו עצמכם ככתותים להצטער על דברי תורה: זאת התורה. היכן מצויה באדם שימות באהלי תורה:

זוהר וילך דף רפד ע''א

רַבִּי שִׁמְעוֹן פָּתַח (ישעיה כד) מִכְּנַף הָאָרֶץ זְמִירוֹת שָׁמַעְנוּ צְבִי לַצַדִּיק וְגוֹמֵר. וַוי לוֹן לִבְנֵי נְשָׁא לְאִנּוּן דְּלָא מַשְׁגִּיחִין וְלָא מִשְׁתַּדְּלִין בִּיקָרָא דְּמָארֵיהוֹן וְלָא מִסְתַּכְּלִין בִּקְדֻשָּׁה עִלָּאָה לְאִתְקַדָּשָׁא בְּהַאי עָלְמָא לְמֶהֱוֵי קַדִּישִׁין בְּעָלְמָא דְּאָתֵי. מִכְּנַף הָאָרֶץ. דָּא כְּסוּתָא עִלָּאָה קַדִּישָׁא. זְמִירוֹת שָׁמַעְנוּ כְּמָה דְּאָמַר (איוב לה) נוֹתֵן זְמִירוֹת בַּלָּיְלָה זְמִירוֹת תֻּשְׁבְּחָן דִּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל קַמֵּי קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בַּלַּיְלָה בְּזִמְנָא דְּאִיהִי אִזְדַּמְּנָא וְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא (ס''א אִזְדַוָּגָא דִּשְׁכִיחָא) וּשְׁכִיחָא לְשַׁבְּחָא לֵיהּ לְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא (כַּלַּיְלָה כְּזִמְנָא דְּאִיהִי אִזְדַוָּגָא) מִשְׁתַּעְשַׁע עִם צַדִּיקַיָּא בְּגִנְּתָא דְּעֵדֶן וְאֵימָתַי מִפַּלְגוּת לֵילְיָא וָאֵילָךְ וּכְדֵין זְמִירוֹת שָׁמַעְנוּ (כַּלַּיְלָה) תֻּשְׁבְּחָן וּזְמִירוֹת כְּמָה דְּאָמַר (ויקרא כה) לֹא תִזְמוֹר וּכְתִיב (ישעיה כה) זָמִיר עָרִיצִים יַעֲנֶה אַעֲקְרוּתָא מֵאַתְרַיְהוּ כָּל אִנּוּן תַּקִּיפִין דְּהָא כַּד עַיִּל לֵילְיָא כַּמָּה עָרִיצִים גַּרְדִינֵי נִמּוּסִין שְׁכִיחִין בְּעָלְמָא אָזְלִין וְשַׁטְיָן בְּעָלְמָא לְקַטְּרְגָא מִפַּלְגוּת לֵילְיָא וָאֵילָךְ אִתְעָר רוּחָא חָדָא וְאַעֲקַר לְכֻלְּהוּ מֵאַתְרַיְהוּ וְאַעֲבַר לוֹן דְּלָא יִשְׁלְטוּן זְמִירוֹת שָׁמַעְנוּ תֻּשְׁבְּחָן דִּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל בַּלַּיְלָה וְכָל דָּא לָמָּה צְבִי לַצַדִּיק לְאִזְדַוָּגָא בְּזִוּוּגָא חָדָא לִקְדֻשָּׁה דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּלְאִתְקַדְּשָׁא בִּקְדֻשָּׁה חָדָא וְאוֹמֵר רָזִי לִי רָזִי לִי דָּא הוּא רָזָא עִלָּאָה דָּא הוּא רָזָא קַדִּישָׁא אֲבָל אוֹי לִי עַל דָּרָא וְעַל עָלְמָא בּוֹגְדִים בָּגְדוּ דְּכֻלְּהוּ מְשַׁקְּרָן בֵּיהּ. מְשַׁקְּרָן בְּהוּ בְּגַרְמַיְהוּ וְלָא דִּי דִּמְשַׁקְּרָן בְּגַרְמַיְהוּ (מַמָשׁ) אֶלָּא אִנּוּן בְּנִין דְּאוֹלִידוּ מִתְשַׁקְּרָן בְּהַהוּא שִׁקְרָא דִּלְהוֹן וְאִשְׁתַּכָּחוּ פְּגִימִין לְעֵילָא וְתַתָּא כֵּיוָן דְּאִסְתַּכַּל יְשַׁעְיָהוּ בְּהַאי כָּנִישׁ לְאִנּוּן דָּחֲלִין חַטָּאָה וְאוֹלִיף לוֹן אוֹרַח קַדִּישָׁא לְאִתְקַדָּשָׁא בִּקְדֻשָּׁה דְּמַלְכָּא וּלְאִשְׁתַּכָּחָא בָּנַיְהוּ קַדִּישִׁין כֵּיוָן דְּאִתְקַדְּשׁוּ אִלֵּין אִנּוּן בְּנִין דְּאוֹלִידוּ אִקְּרוּן עַל שְׁמֵיהּ. הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (ישעיה ח) הִנֵּה אָנֹכִי וְהַיְלָדִים אֲשֶׁר נָתַן לִי ה' לְאוֹתוֹת וּלְמוֹפְתִים בְּיִשְׂרָאֵל דִּפְרִישָׁן מִשְּׁאָר עַמִּין:

תרגום הזוהר
רַבִּי שִׁמְעוֹן פָּתַח. מִכְּנַף הָאָרֶץ זְמִירוֹת שָׁמַעְנוּ צְבִי לַצַדִּיק וְאָמַר רָזִי לִי רָזִי לִי אוֹי לִי בּוֹגְדִים בָּגָדוּ וְגוֹ'. אוֹי לָהֶם לִבְנֵי אָדָם שֶׁהֵם אֵינָם מַשְׁגִּיחִים וְאֵינָם עוֹסְקִים בִּכְבוֹד אֲדוֹנָם, וְאֵינָם מִסְתַּכְּלִים בַּקְּדֻשָּׁה הָעֶלְיוֹנָה, לְהִתְקַדֵּשׁ בָּעוֹלָם הַזֶּה, לִהְיוֹת קְדוֹשִׁים בָּעוֹלָם הַבָּא. מִכְּנַף הָאָרֶץ, זֶהוּ כְּסוּת עֶלְיוֹנָה הַקְּדוֹשָׁה, זְמִירוֹת שָׁמַעְנוּ, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר נוֹתֵן זְמִירוֹת בַּלָּיְלָה, דְּהַיְנוּ הַזְּמִירוֹת וְהַתִּשְׁבָּחוֹת שֶׁל כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בַּלַּיְלָה. בַּלַּיְלָה, פֵּרוּשׁוֹ, בַּזְּמָן שֶׁהִיא מוּכֶנֶת וְנִמְצֵאת לְשַׁבֵּחַ אֶת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וּמִשְׁתַּעְשַׁעַת עִם הַצַדִּיקִים בְּגַן עֵדֶן. וּמָתַי, הִיא מוּכֶנֶת לְשַׁבֵּחַ אֶת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. הוּא מֵחֲצוֹת לַיְלָה וָהָלְאָה. וְאָז זְמִירוֹת שָׁמַעְנוּ. דְּהַיְנוּ תִּשְׁבָּחוֹת. וּזְמִירוֹת, פֵּרוּשׁוֹ, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר, לֹא תִזְמוֹר. וְכֵן כָּתוּב, זָמִיר עָרִיצִים יַעֲנֶה. שֶׁפֵּרוּשׁוֹ, עֲקִירַת כָּל אֵלּוּ הֶעָרִיצִים מִמְּקוֹמָם. כִּי כְּשֶׁהַלַּיְלָה נִכְנָס כַּמָּה עָרִיצִים חוֹקְרֵי דִּין שְׁכִיחִים בָּעוֹלָם, הוֹלְכִים וּמְשׁוֹטְטִים בָּעוֹלָם לְקַטְרֵג. מֵחֲצוֹת לַיְלָה וָהָלְאָה, נִתְעוֹרֵר רוּחַ אֶחָד וְעוֹקֵר אֶת כֻּלָּם מִמְּקוֹמָם וּמַעֲבִירָם שֶׁלֹּא יִשְׁלְטוּ. זְמִירוֹת שָׁמַעְנוּ, הַיְנוּ תִּשְׁבָּחוֹת שֶׁל כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בַּלַּיְלָה. וְכָל זֶה לָמָּה, צְבִי לַצַדִּיק, לְהִזְדַוֵּג בְּזִוּוּג אֶחָד עִם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וּלְהִתְקַדֵּשׁ עִמּוֹ בִּקְדֻשָּׁה אַחַת. וְאוֹמֵר רָזִי לִי רָזִי לִי זֶה הוּא סוֹד עֶלְיוֹן, כִּי רָז פֵּרוּשׁוֹ סוֹד. רָזִי לִי הַב', זֶהוּ לְהַמְּשִׁיךְ רוּחַ קָדוֹשׁ. אֲבָל אוֹי לִי עַל הַדּוֹר וְעַל הָעוֹלָם בּוֹגְדִים בָּגָדוּ. שֶׁכֻּלָּם מְשַׁקְּרִים בּוֹ דְּהַיְנוּ שֶׁמַּכְּחִישִׁים הַשְׁגָּחָה הָעֶלְיוֹנָה מְשַׁקְּרִים בְּעַצְמָם, שֶׁאֵינָם מִתְקַדְּשִׁים בִּשְׁעַת הַזִּוּוּג, וְלֹא דַּי שֶׁמְּשַׁקְּרִים בְּעַצְמָם, אֶלָּא הַבָּנִים שֶׁמּוֹלִידִים יִהְיוּ מְשַׁקְּרִים מֵחֲמַת הַשֶּׁקֶר שֶׁלָּהֶם שֶׁבְּעֵת הַזִּוּוּג, שֶׁהָיָה בְּלִי קְדֻשָּׁה עֶלְיוֹנָה, וְנִמְצָאִים פְּגוּמִים לְמַעְלָה וּלְמַטָּה. כֵּיוָן שֶׁנִּסְתַּכֵּל יְשַׁעְיָהוּ בָּזֶה, קִבֵּץ כָּל יְרֵאֵי חֵטְא, וְלִמֵּד אוֹתָם דֶּרֶךְ הַקָּדוֹשׁ אֵיךְ לְהִתְקַדֵּשׁ בִּקְדֻשַּׁת הַמֶּלֶךְ, בִּשְׁעַת הַזִּוּוּג, כְּדֵי שֶׁבְּנֵיהֶם יִהְיוּ קְדוֹשִׁים. כֵּיוָן שֶׁאֵלּוּ נִתְקַדְּשׁוּ, נִקְרְאוּ הַבָּנִים שֶׁהוֹלִידוּ עַל שְׁמוֹ. זֶה שֶׁאָמַר, הִנֵּה אָנֹכִי וְהַיְלָדִים אֲשֶׁר נָתַן לִי ה' לְאוֹתוֹת וּלְמוֹפְתִים בְּיִשְׂרָאֵל. דְּהַיְנוּ שֶׁנִּבְדָּלִים מִשְּׁאָר הָעַמִּים.

הלכה פסוקה
הרמב''ם הלכות ברכות פרק ו

א. מַיִם שֶׁנִּסְתַּפֵּק לוֹ אִם נַעֲשָׂה מֵהֶן מְלָאכָה אוֹ לֹא נַעֲשָׂה אִם יֵשׁ בָּהֶן כְּשִׁעוּר אוֹ שֶׁאֵין בָּהֶן אִם הֵן טְהוֹרִין אוֹ טְמֵאִים סָפֵק נָטַל יָדָיו סָפֵק לֹא נָטַל יָדָיו סְפֵקוֹ טָהוֹר שֶׁכָּל סָפֵק שֶׁבְּטָהֳרַת יָדַיִם טָהוֹר: ב. מַיִם הָרִאשׁוֹנִים צָרִיךְ שֶׁיַּגְבִּיהַּ יָדָיו לְמַעְלָה עַד שֶׁלֹּא יֵצְאוּ מַיִם חוּץ לַפֶּרֶק וְיַחְזְרוּ וִיטַמְּאוּ אֶת הַיָּדַיִם. וְאַחֲרוֹנִים צָרִיךְ שֶׁיַּשְׁפִּיל יָדָיו לְמַטָּה כְּדֵי שֶׁיֵּצֵא כָּל כֹּחַ הַמֶּלַח מֵעַל יָדָיו. מַיִם רִאשׁוֹנִים נוֹטְלִים בֵּין עַל גַּבֵּי כְּלִי בֵּין עַל גַּבֵּי קַרְקַע. וְאַחֲרוֹנִים אֵינָן נִטָּלִין אֶלָּא עַל גַּבֵּי כְּלִי. מַיִם רִאשׁוֹנִים נִטְּלִין בֵּין בְּחַמֵּי הָאוֹר בֵּין בְּצוֹנֵן. אַחֲרוֹנִים אֵין נִטָּלִין בְּחַמִּין. וְהוּא שֶׁהָיוּ חַמִּין שֶׁהַיָּד סוֹלֶדֶת בָּהֶן מִפְּנֵי שֶׁאֵין מַעֲבִירִין אֶת הַזֻּהֲמָא שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְשַׁפְשֵׁף בָּהֶן, אֲבָל הָיוּ פּוֹשְׁרִין נוֹטְלִין מֵהֶן בָּאַחֲרוֹנָה:

מוסר
שערי תשובה דף לא עב

הַמִּתְחַבֵּר לָרָשָׁע וְלֹא דַּיּוֹ אֲשֶׁר לֹא יוֹכִיחֵהוּ בְּשֵׁבֶט פִּיו וְהַרְחֵק לֹא יַרְחִיקֵהוּ, אֲבָל כְּמוֹ חָבֵר יַקְרִיבֵהוּ וְנֶאֱמַר (דה''ב ב) בְּהִתְחַבֶּרְךָ לָרָשָׁע פָּרַץ ה' אֶת מַעֲשֶׂיךָ. וְהַצַדִּיקִים מָאוֹס יִמְאֲסוּ אֶת הָרָשָׁע, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים טו) נִבְזֶה בְעֵינָיו נִמְאָס. וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: לֹא לְחִנָּם הָלַךְ זַרְזִיר אֵצֶל עוֹרֵב, אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁהוּא מִינוֹ. וְאָמַר: כָּל עוֹף לְמִינוֹ יִשְׁכֹּן וּבֶן אָדָם לְדוֹמֶה לוֹ. וְאָמְרוּ: אָסוּר לְהִסְתַּכֵּל בִּדְמוּת אָדָם רָשָׁע, שֶׁנֶּאֱמַר (מ''ב ג) לוּלֵא פְּנֵי יְהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ יְהוּדָה אֲנִי נוֹשֶׂא אִם אַבִּיט אֵלֶיךָ וְאִם אֶרְאֶךָּ. וְאָמְרוּ: כָּל הַמִּסְתַּכֵּל בִּדְמוּת אָדָם רָשָׁע עֵינָיו כֵּהוֹת לְעֵת זִקְנָתוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית כז) וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו מֵרְאוֹת. מִפְּנֵי שֶׁהִסְתַּכֵּל בִּדְמוּת עֵשָׂו אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הָיָה מַכִּיר מֵעֲבָדָיו כִּי הָיָה עֵשָׂו מַסְתִּיר מַעֲשָׂיו כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה כט) וְהָיָה בְּמַחְשָׁךְ מַעֲשֵׂיהֶם. וּכְבָר הִקְדַּמְנוּ לְהוֹדִיעֲךָ בָּאֵר הֵיטֵב כִּי רַבּוּ דַרְכֵי מָוֶת הַנִּמְצָאִים אֶל הַמִּתְחַבֵּר לָרָשָׁע, ה' יַצִילֵנוּ: