כך נזכה לרחמים בראש השנה: מסר מפרשת ניצבים

עוד מעט נעמוד לדין. בראש השנה, כשספרי החיים נפתחים, יש שאלה שמקדימה את כל שאר השאלות: באיזו עמדה אנחנו ניצבים לפני הבורא - כבנים או כעבדים?

הפער בין השתיים הוא עולם ומלואו. הפיוט המוכר "אבינו מלכנו" טומן בתוכו את השאלה הזו במבנה שלו: קודם "אבינו" ורק אחר כך "מלכנו". כלפי בן, גם כשהוא טועה וסוטה מהדרך, פועלת מידת הרחמים "כרחם אב על בנים". כלפי עבד שמפר את הכללים, מופעלת מידת הדין במלוא חומרתה, בלי הנחות.

אז איך קובעים לאיזו קטגוריה אנחנו שייכים?

התשובה נמצאת בפרשת ראה: "בנים אתם לה' אלוקיכם לא תתגודדו". חז"ל דרשו מהמילה "תתגודדו" איסור להתפצל לכיתות וסיעות - "לא תעשו אגודות אגודות".

השאלה המתבקשת היא: למה דווקא כאן, לפני איסור הפילוג, מקדימה התורה ומזכירה "בנים אתם לה' אלוקיכם"? התשובה היא היסוד של החברה הישראלית: ריבונו של עולם חפץ באחדות בין בניו. מריבת אחים סותרת את עצם ההגדרה של "בן". במילים אחרות, אחת מאבני הבוחן להיחשב "בן" ולזכות ביחס הרחום שנלווה למעמד הזה, היא היכולת לעמוד באגודה אחת, בלי מחלוקת.

"אתם נצבים היום כולכם"

פרשת נצבים נפתחת בתמונה מרשימה שבה כל שכבות העם, מראשי השבטים ועד חוטבי העצים ושואבי המים, ניצבים יחד לפני ה' בברית. החסידות קוראת בפסוק הזה רמז לא רק לרגע ההיסטורי במעמד ההוא, אלא ליום ראש השנה עצמו - יום שבו כולנו, על כל דרגותינו השונות, ניצבים מחדש לפני מקור החיים ויונקים ממנו חיוּת לשנה הבאה.

התנאי לכך הוא בדיוק אותו תנאי: שוויון ואחדות בין כל עשר הדרגות המנויות בפסוק - "ראשיכם שבטיכם זקניכם ושוטריכם כל איש ישראל. טפכם נשיכם וגרך אשר בקרב מחניך מחוטב עציך עד שואב מימיך". כשזה קורה, מאיר עלינו האור האבהי, ואנחנו זוכים מחדש לתואר "בנים אתם לה' אלוקיכם".

חשוב להבהיר, זו לא קריאה למחוק היררכיה או ייחוד. יש מעמד לתלמידי חכמים, יש מדרגות שונות בעם, "יש שבטים, יש חטיבות" - אבל כולם יחד. בדיוק מה שנרמז בפסוק "ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל". דווקא ההתכנסות המשותפת של השבטים השונים היא שמולידה את המלכת ה'.

עיקרון האחדות לא נעצר בראש השנה, אלא ממשיך ומלווה את חודש תשרי. בערב יום כיפור נהוג שכולם מבקשים ומעניקים מחילה זה לזה, ומסלקים את כל מחיצות; בתפילת כל נדרי, כולם רשאים להתפלל, גם "העבריינים"; ובסוכות, ארבעת המינים נלקחים באגודה אחת. ועם זאת, האתרוג עצמו נשאר נפרד, רק מוצמד לאחרים כדי שישפיע מקרבתו עליהם מבלי להתמזג איתם לגמרי.

אולי לא במקרה תשרי הוא החודש השביעי, והמספר שבע מסמל ביהדות נקודת איחוד - שש הקצוות שבמרחב, שמתאחדות סביב נקודת מרכז אחת.

גם לאחדות יש גבולות

עם כל הדגש על אחדות, יש כאן איזון חשוב שאסור לפספס. הפסוק "אתם נצבים היום כולכם לפני ה' אלוקיכם" מתייחס למי שמעמיד את עצמו כחלק מהעם ומהאמונה. מי שמוציא את עצמו באופן מוחלט מהמסגרת הזו, אין חובה לצרפו בכפייה, ולעיתים אף נדרש ריחוק רגשי מסוים.

בעל התניא, בפרק ל"ב, מבחין הבחנה עדינה. כלפי מי שהוא "חברנו" בתורה ובמצוות וטעה, יש מקום גם לתוכחה וגם, לפי הצורך, למידה מסוימת של ריחוק. אך כלפי מי שרחוק מעולם התורה - הדרך היא זו של הלל הזקן: "אוהב את הבריות ומקרבן לתורה", למשוך בחבלי אהבה, ואפילו אם לא תמיד מצליחים לקרב, עצם המאמץ כבר שכרו איתו.

בסופו של דבר, גם התוכחה וגם האהבה, כשהן מגיעות ממקום נכון, שתיהן ביטוי לאותה שאיפה: לראות בכל יהודי בן, ולא זר.

אם כן, השאלה שעל הפרק בימים הקרובים היא לא רק "מה נעשה טוב יותר השנה", אלא גם "האם נעמוד יחד?". האחדות, לפי המקורות, היא תנאי של ממש להיכלל בקטגוריית ה"בנים" ולזכות ביחס הרחום שנלווה אליה.