חוק לישראל - פרשת וילך, יום שני

תורה

שלישי - במחוברות חמישי (ז) וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לִיהוֹשֻׁעַ וַיֹּאמֶר אֵלָיו לְעֵינֵי כָל יִשְׂרָאֵל חֲזַק וֶאֱמָץ כִּי אַתָּה תָּבוֹא אֶת הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָה לַאֲבֹתָם לָתֵת לָהֶם וְאַתָּה תַּנְחִילֶנָּה אוֹתָם: וּקְרָא מֹשֶׁה לִיהוֹשֻׁעַ וַאֲמַר לֵהּ לְעֵינֵי כָל יִשְׂרָאֵל תְּקַף וְאַלִים אֲרֵי אַתְּ תֵּעוּל עִם עַמָא הָדֵין לְאַרְעָא דִי קַיִים יְיָ לַאֲבְהָתְהוֹן לְמִתַּן לְהוֹן וְאַתְּ תַּחְסְנִנַהּ יָתְהוֹן:
(ח) וַיהוָה הוּא הַהֹלֵךְ לְפָנֶיךָ הוּא יִהְיֶה עִמָּךְ לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַעַזְבֶךָּ לֹא תִירָא וְלֹא תֵחָת: וַיְיָ הוּא דִמְדַבַּר קֳדָמָךְ מֵימְרֵהּ יְהֵי בְסַעְדָךְ לָא יִשְׁבְּקִנָךְ וְלָא יַרְחֵקִנָךְ לָא תִדְחַל וְלָא תִתְּבַר:
(ט) וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת וַיִּתְּנָהּ אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי הַנֹּשְׂאִים אֶת אֲרוֹן בְּרִית יְהוָה וְאֶל כָּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל: וּכְתַב מֹשֶׁה יָת אוֹרַיְתָא הָדָא וִיהָבַהּ לְכָהֲנַיָא בְּנֵי לְוֵי דְנָטְלִין יָת אֲרוֹן קְיָמָא דַיְיָ וּלְכָל סָבֵי יִשְׂרָאֵל:
רביעי (י) וַיְצַו מֹשֶׁה אוֹתָם לֵאמֹר מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים בְּמֹעֵד שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה בְּחַג הַסֻּכּוֹת: וּפַקִיד מֹשֶׁה יָתְהוֹן לְמֵימָר מִסוֹף שְׁבַע שְׁנִין בִּזְמַן שַׁתָּא דִשְׁמִטְתָא בְּחַגָא דְמְטַלַיָא:

נביאים - הושע - פרק יד

(ז) יֵלְכוּ יֹנְקוֹתָיו וִיהִי כַזַּיִת הוֹדוֹ וְרֵיחַ לוֹ כַּלְּבָנוֹן: יִסְגוּן בְּנִין וּבְנָן וִיהֵי כְזִיו מְגָרַת קוּדְשָׁא זִיוְהוֹן וְרִיחֲהוֹן כְּרֵיחַ קְטוֹרֶת בּוּסְמַיָּא:
(ח) יָשֻׁבוּ יֹשְׁבֵי בְצִלּוֹ יְחַיּוּ דָגָן וְיִפְרְחוּ כַגָּפֶן זִכְרוֹ כְּיֵין לְבָנוֹן: יִתְכַּנְשׁוּן מִבֵּינֵי גָלוּתְהוֹן יֵתְבוּן בִּטְלַל מְשִׁיחֲהוֹן וְיֵחוּן מֵתַיָּא וְיִסְגֵי טוּבָא בְּאַרְעָא יְהֵי דָכְרָן טַבְוָתְהוֹן עָלֵיל וְלָא פָסֵק כְּדֻכְרָן יַבְּבוֹת חֲצוֹצַרְתָּא עַל חֲמַר עַתִּיק דְּמִתְנַסֵּךְ בְּבֵית מַקְדְּשָׁא:
(ט) אֶפְרַיִם מַה לִּי עוֹד לָעֲצַבִּים אֲנִי עָנִיתִי וַאֲשׁוּרֶנּוּ אֲנִי כִּבְרוֹשׁ רַעֲנָן מִמֶּנִּי פֶּרְיְךָ נִמְצָא: יֵימְרוּן דְּבֵית יִשְּׂרָאֵל מַה לָנָא עוֹד לְמִפְלַח לְטַעֲוָתָא אֲנָא בְּמֵימְרִי אֲקַבֵּיל צְלוֹתְהוֹן דְּיִשְּׂרָאֵל וְאֶרְחַם עֲלוֹהִי אֲנָא בְּמֵימְרִי אַעְבְּדִינֵיהּ כְּבִידְוָן שַׁפִּירָן דְּמִן קֳדָמַי סְלִיחַ לִתְיוּבְתְּהוֹן מִשְׁתַּכְּחָא:
(י) מִי חָכָם וְיָבֵן אֵלֶּה נָבוֹן וְיֵדָעֵם כִּי יְשָׁרִים דַּרְכֵי יְהוָה וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם: מִן חַכִּים דְּיִסְבַּר אִלֵּין סוּכְלָתָן וְיַדְעִינוּן אֲרֵי תִּקְנָן אוֹרְחָתָא דַייָ וְצַדִּיקַיָּא דְּהַלִיכוּ בָּהּ יחֵוּן בְהוֹן בְּחַיֵּי עָלְמָא וְרַשִּׁיעַיָּא יִתְמַסְּרוּן לְגֵיהִנָּם עַל דְּלָא הַלִיכוּ בְהוֹן:

כתובים - תהילים - פרק מו

(ג) עַל כֵּן לֹא נִירָא בְּהָמִיר אָרֶץ וּבְמוֹט הָרִים בְּלֵב יַמִּים: מְטוּל הֵיכְנָא לָא נִדְחַל בְּעִדָן דְאִשְׁתַּלְחִיפוּ אֲבָהָן מִן אַרְעָא כַּד מִתְמוֹטְטִין טוּרַיָא בְּפַלְגוּת דְיַמָא רַבָּא:
(ד) יֶהֱמוּ יֶחְמְרוּ מֵימָיו יִרְעֲשׁוּ הָרִים בְּגַאֲוָתוֹ סֶלָה: מִתְרַגְשִׁין מִטַשְׁטְשִׁין מוֹהִי מִן עֲפַרְהוֹן מִתְרַגְפִין טוּרַיָא בֵּגֵיוְתָנוּתָךְ לְעַלְמִין:
(ה) נָהָר פְּלָגָיו יְשַׂמְּחוּ עִיר אֱלֹהִים קְדֹשׁ מִשְׁכְּנֵי עֶלְיוֹן: עַמִין הֵיךְ נַהֲרִין וּמַבּוּעֵיהוֹן אָתְיָן וּמַחְדְיָן קַרְתָּא דַיְיָ וּמְצַלְיָן בְּבֵית מִקְדְשֵׁיהּ דַיְיָ מַשְׁכְּנֵיהּ דְעִלָאָה:
(ו) אֱלֹהִים בְּקִרְבָּהּ בַּל תִּמּוֹט יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר: שְׁכִנְתָּא דַיְיָ בְּגַוָהּ לָא תָזוּעַ יְסַיְעִנָהּ יְיָ בִּזְכוּתֵיהּ דְאַבְרָהָם דְצַלֵי עֲלָה לְעִדָנֵי צַפְרָא:

משנה ביצה פרק ה

א. מַשִׁילִין פֵּרוֹת דֶּרֶךְ אֲרֻבָּה בְּיוֹם טוֹב, אֲבָל לֹא בַשַּׁבָּת, וּמְכַסִים פֵּרוֹת בַּכֵּלִים מִפְּנֵי הַדֶּלֶף, וְכֵן כַּדֵּי יַיִן וְכַדֵּי שֶׁמֶן. וְנוֹתְנִין כְּלִי תַּחַת הַדֶּלֶף בַּשַּׁבָּת:

ברטנורה (א) משילין פירות דרך ארובה. מי שיש לו פירות או תבואה שטוח על גגו להתיבש, וראה גשמים ממשמשים ובאים, התירו לו לטרוח ולהשליך דרך ארוכה שבגג והם נופלים לארץ דליכא טרחא יתירא. ודוקא ארובה, דכל ארובה מלמעלה למטה [בתקרת] הגג, אבל חלון כגון גג שמוקף מחיצות וחלון בכותל וצריך להגביהו עד לחלון ולהשליכו, כולי האי לא שרו רבנן למטרח: ומכסים את הפירות. ולא אמרינן טורח שלא לצורך יום טוב הוא, דמשום הפסד ממון שרו ליה רבנן: דלף. גשמים הנוטפים מן הגג: וכן כדי יין וכדי שמן. מכסין אותן מפני הדלף: תחת הדלף. לקבל את המים שלא יטנפו הבית. ואם נתמלא הכלי שופך ושונה ואינו נמנע:

ב. כֹּל שֶׁחַיָּבִין עָלָיו מִשּׁוּם שְׁבוּת, מִשּׁוּם רְשׁוּת, מִשּׁוּם מִצְוָה בַּשַּׁבָּת, חַיָּבִין עָלָיו בְּיוֹם טוֹב. וְאֵלּוּ הֵן מִשּׁוּם שְׁבוּת, לֹא עוֹלִין בָּאִילָן, וְלֹא רוֹכְבִין עַל גַּבֵּי בְּהֵמָה, וְלֹא שָׁטִין עַל פְּנֵי הַמַּיִם, וְלֹא מְטַפְּחִין, וְלֹא מְסַפְּקִין, וְלֹא מְרַקְּדִין. וְאֵלּוּ הֵן מִשּׁוּם רְשׁוּת, לֹא דָנִין, וְלֹא מְקַדְּשִׁין, וְלֹא חוֹלְצִין, וְלֹא מְיַבְּמִין. וְאֵלּוּ הֵן מִשּׁוּם מִצְוָה, לֹא מַקְדִּישִׁין, וְלֹא מַעֲרִיכִין, וְלֹא מַחֲרִימִין, וְלֹא מַגְבִּיהִין תְּרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת. כָּל אֵלּוּ בְּיוֹם טוֹב אָמְרוּ, קַל וָחֹמֶר בַּשַּׁבָּת. אֵין בֵּין יוֹם טוֹב לַשַּׁבָּת, אֶלָּא אֹכֶל נֶפֶשׁ בִּלְבָד:

ברטנורה (ב) כל שחייבין עליו. שאסרו חכמים לעשותו בשבת משום שבות: או משום רשות. שיש בו קצת מצוה, אבל לא מצוה גדולה, וקרוב הוא להיות דבר הרשות, ויש בו איסור מדברי סופרים: או משום מצוה. או שיש בו מצוה ממש, ואסרו חכמים לעשותו בשבת: חייבין עליו. שלא לעשותו ביום טוב: ואלו הן משום שבות. שהטילו עליו חכמים לשבות מהן ואין בעשייתן שום מצוה: לא עולין באילן. גזירה שמא יתלוש: ולא רוכבין על גבי בהמה. גזירה שמא יחתוך זמורה להנהיגה: ולא שטין על פני המים. גזירה שמא יעשה חבית של שייטין: ולא מטפחין. כף על כף: ולא מספקין. כף על ירך: ולא מרקדין. ברגל. וכולהו גזירה שמא יתקן כלי שיר: ואלו הן משום רשות. משום דהנך דסיפא הוו מצוה גמורה, לגביהן קרי להני רשות: לא דנין. דין. וזמנין דהוי רשות כגון שיש בעיר גדול ממנו, שאין מוטל עליו לדון: ולא מקדשין. קידושי אשה. וזמנין דלא הוי מצוה גמורה אלא רשות כגון דאית ליה אשה ובנים: ולא חולצין ולא מיבמין. נמי בזמן שיש אחיו הגדול ממנו הוי רשות, דמצוה בגדול ליבם. טעמא דכולהו גזירה שמא יכתוב: ולא מעריכין. ערך פלוני עלי. ונותן כפי השנים כמו שכתוב בפרשת ערכין: ולא מחרימין. הרי בהמה זו חרם. וסתם חרמים לבדק הבית. וכולהו אסרינהו רבנן משום דדמו למקח וממכר שמוציא מרשותו לרשות הקדש: ולא מגביהין תרומות ומעשרות. ואפילו כדי ליתנם לכהן בו ביום דמחזי דמשום שמחת יום טוב דכהן שהוא צריך להן הוא מפרישן, אפילו הכי אסור דהוי ליה מתקן. והני מילי, פירות דטבילי מאתמול, אבל פירות דטבילי האידנא כגון עיסה לאפרושי מינה חלה מפרישינן לה ביו''ט ויהבינן לכהן: אין בין יום טוב לשבת אלא אוכל נפש בלבד. הך סתמא כבית שמאי דאמרי אין מוציאין לא את הקטן ולא את הלולב ולא את ספר התורה לרשות הרבים, דלא הותרה הוצאה אלא לצורך אוכל נפש. אבל אנן קיימא לן כבית הלל דאמרי מתוך שהותרה הוצאה לצורך אוכל נפש הותרה נמי שלא לצורך. ואיכא נמי משילין פירות דרך ארובה דריש פרקין, דבשבת אסור וביום טוב מותר:

ג. הַבְּהֵמָה וְהַכֵּלִים כְּרַגְלֵי הַבְּעָלִים. הַמּוֹסֵר בְּהֶמְתּוֹ לִבְנוֹ אוֹ לָרוֹעֶה, הֲרֵי אֵלּוּ כְרַגְלֵי הַבְּעָלִים. כֵּלִים הַמְיֵחדִין לְאֶחָד מִן הָאַחִין שֶׁבַּבַּיִת, הֲרֵי אֵלּוּ כְרַגְלָיו. וְשֶׁאֵין מְיֵחדִין, הֲרֵי אֵלּוּ כַּמָּקוֹם שֶׁהוֹלְכִין:

ברטנורה (ג) כרגלי הבעלים. אין אדם יכול להוליכם ביום טוב אלא במקום שבעליה יכולים לילך: או לרועה הרי אלו כרגלי הבעלים. מתניתין כשיש בעיר שני רועים, דלא ידעין להי מינייהו הויא לה דעת בעלים, הלכך הרי הן כרגלי הבעלים אם אינה אצל הרועה מבעוד יום. אבל כשאין בעיר אלא רועה אחד, כל בני העיר מעמידין בהמתן ברשותו ובקניית שביתתו, והויא לה כרגלי הרועה: ושאינן מיוחדים. לאחד מהן, אלא לכולן: הרי אלו כמקום שהולכין. למקום שכולן יכולין לילך מותר להוליך את הכלים. אבל אם עירב אחד מהן לסוף אלפים לצפון והשאר לא עירבו, הוא מעכב על ידם מלהוליכם לדרום אפילו פסיעה אחת מפני חלקו, והן מעכבין על ידו מלהוליכם לצפון אלא אלפים אמה שהן מותרין בהן:

ד. הַשּׁוֹאֵל כְּלִי מֵחֲבֵרוֹ מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב, כְּרַגְלֵי הַשּׁוֹאֵל. בְּיוֹם טוֹב, כְּרַגְלֵי הַמַּשְׁאִיל. הָאִשָּׁה שֶׁשָּׁאֲלָה מֵחֲבֶרְתָּהּ תַּבְלִין וּמַיִם וּמֶלַח לְעִסָתָהּ, הֲרֵי אֵלּוּ כְרַגְלֵי שְׁתֵּיהֶן. רַבִּי יְהוּדָה פּוֹטֵר בַּמַּיִם, מִפְּנֵי שֶׁאֵין בָּהֶן מַמָּשׁ:

ברטנורה (ד) כרגלי השואל. שהרי קנה שביתתו אצלו בין השמשות, דבין השמשות שהוא כניסת היום קונה שביתה. ואפילו לא בא ליד השואל אלא ביום טוב דלאו ברשותיה קיימא בין השמשות, הרי אלו כרגליו של שואל. ואם שאלו ביום טוב משחשיכה, הרי הן כרגלי המשאיל, לפי שקנה שביתה אצל בעליו. ואפילו היה רגיל להשאיל בכל יום טוב: האשה ששאלה מחברתה תבלין. לקדירתה: ומים ומלח. לעיסתה: הרי אלו. הקדירה והעיסה: כרגלי שתיהן. אין מוליכין אותן אלא במקום ששתיהן יכולות ללכת, דכיון דביום טוב שאלה, קנו התבלין או המים והמלח שביתה אצל בעליהן: שאין בהם ממש. אין ניכרות לא בקדירה ולא בעיסה, כגון שתבשיל עבה ואין המים ניכרים בה, הלכך אין מעכבות הולכתן. ובמלח לא פליג רבי יהודה, דמיירי בעיסה שנלושה במלח שהיא גסה ועבה, שהיתה ניכרת ויש בה ממש. ואין הלכה כר' יהודה:

ה. הַגַּחֶלֶת כְּרַגְלֵי הַבְּעָלִים, וְשַׁלְהֶבֶת בְּכָל מָקוֹם. גַּחֶלֶת שֶׁל הֶקְדֵּשׁ מוֹעֲלִין בָּהּ, וְשַׁלְהֶבֶת לֹא נֶהֱנִין וְלֹא מוֹעֲלִין. (הַמּוֹצִיא גַחֶלֶת לִרְשׁוּת הָרַבִּים, חַיָּב. וְשַׁלְהֶבֶת, פָּטוּר). בּוֹר שֶׁל יָחִיד, כְּרַגְלֵי הַיָּחִיד. וְשֶׁל אַנְשֵׁי אוֹתָהּ הָעִיר, כְּרַגְלֵי אַנְשֵׁי אוֹתָהּ הָעִיר. וְשֶׁל עוֹלֵי בָבֶל, כְּרַגְלֵי הַמְמַלֵּא:

ברטנורה (ה) ושלהבת. כגון הדליק נרו בשלהבת חברו, אינו מעכב באיסור תחומין: מועלין בה. הנהנה ממנה מביא אשם מעילות: ושלהבת לא נהנין. לכתחלה מדרבנן. ואם נהנו לא מועלין, אין חייבין קרבן מעילה, דלית לה ממשא. וכן המוציא גחלת בשבת לרשות הרבים חייב, ושלהבת שדחפה בידו מרשות היחיד לרשות הרבים פטור: כרגלי היחיד. אין מוליכין המים אלא כרגלי בעל הבור: כרגלי אנשי אותה העיר. אלפים אמה לכל רוח חוץ לעיבורה: ושל עולי בבל. העשוי לעוברי דרכים באמצע הדרך ועשאום בני הגולה לשתותם בעלותם: כרגלי הממלא. מפני שהוא הפקר, והפקר נקנה בהגבהה, ואם בא אחד ושאל לו מימיו אינו מוליכן אלא כרגליו, דקסבר האי תנא יש ברירה להחמיר, ומאתמול הוברר הדבר דלהאי גברא חזו וברשותיה קיימי, ודלא כרבי יוחנן בן נורי דאמר חפצי הפקר קונין שביתה לעצמן במקומן:

ו. מִי שֶׁהָיוּ פֵרוֹתָיו בְּעִיר אַחֶרֶת, וְעֵרְבוּ בְנֵי אוֹתָהּ הָעִיר לְהָבִיא אֶצְלוֹ מִפֵּרוֹתָיו, לֹא יָבִיאוּ לוֹ. וְאִם עֵרֵב הוּא, פֵּרוֹתָיו כָּמוֹהוּ:

ברטנורה (ו) לא יביאו לו. מפירותיו, הואיל ולא עירב לשם, דפירותיו כמוהו:

ז. מִי שֶׁזִּמֵּן אֶצְלוֹ אוֹרְחִים, לֹא יוֹלִיכוּ בְיָדָם מָנוֹת, אֶלָּא אִם כֵּן זִכָּה לָהֶם מָנוֹתֵיהֶם מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב. אֵין מַשְׁקִין וְשׁוֹחֲטִין אֶת הַמִּדְבָּרִיּוֹת, אֲבָל מַשְׁקִין וְשׁוֹחֲטִין אֶת הַבַּיְתוֹת. אֵלּוּ הֵן בַּיְתוֹת, הַלָּנוֹת בָּעִיר. מִדְבָּרִיּוֹת, הַלָּנוֹת בָּאֲפָר:

ברטנורה (ז) מי שזימן אצלו אורחים. מעיר אחרת ויבואו אצלו על ידי עירוב: לא יוליכו. לאחר סעודה מנות בידם לביתם: אלא אם כן זיכה להם. על ידי אחר [מנותיהם מערב יום טוב. שמסרם] בעל הבית זה לאדם אחר במשיכה מערב יום טוב, ואמר לו זכה במנות הללו לפלוני ולפלוני, דזכין לאדם שלא בפניו:

גמרא ביצה דף לו ע''ב

לֹא עוֹלִין בְּאִילָן גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִתְלשׁ וְלֹא רוֹכְבִין עַל גַּבֵּי בְּהֵמָה גְּזֵרָה שֶׁמָּא יֵצֵא חוּץ לַתְּחוּם שְׁמַע מִינָהּ תְּחוּמִין דְּאוֹרָיְתָא אֶלָּא גְּזֵרָה שֶׁמָּא יַחְתּוֹךְ זְמוֹרָה וְלֹא שָׁטִין עַל פְּנֵי הַמַּיִם גְּזֵרָה שֶׁמָּא יַעֲשֶׂה חָבִית שֶׁל שַׁיְיטִין וְלֹא מְטַפְּחִין וְלֹא מְסַפְּקִין וְלֹא מְרַקְּדִין גְּזֵרָה שֶׁמָּא יְתַקֵּן כְּלֵי שִׁיר. וְאֵלּוּ הֵן מִשּׁוּם רְשׁוּת לֹא דָּנִין. וְהָא מִצְוָה קָא עָבִיד לֹא צְרִיכָא דְּאִיכָּא דְּעָדִיף מִינֵהּ. וְלֹא מְקַדְּשִׁין וְהָא מִצְוָה קָא עָבִיד לֹא צְרִיכָא דְּאִית לֵהּ אִשָּׁה וּבָנִים לֹא חוֹלְצִין וְלֹא מְיַבְּמִין. וְהָא מִצְוָה קָא עָבִיד לֹא צְרִיכָא דְּאִיכָּא גָּדוֹל וּמִצְוָה בְּגָדוֹל לְיַבֵּם וְכֻלְּהוּ טַעֲמָא מַאי גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִכְתֹּב. וְאֵלּוּ הֵן מִשּׁוּם מִצְוָה לֹא מַקְדִּישִׁין וְלֹא מַעֲרִיכִין וְלֹא מַחֲרִימִין גְּזֵרָה מִשּׁוּם מִקָּח וּמִמְכָּר. וְלֹא מַגְבִּיהִין תְּרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת פְּשִׁיטָא. תָּנֵי רַב יוֹסֵף: לֹא נִצְרְכָה אֶלָּא לִתְּנָם לַכֹּהֵן בּוֹ בַּיּוֹם. וְהָנֵי מִילֵי פֵּירֵי דִּטְבִילֵי מֵאֶתְמוֹל אֲבָל פֵּירֵי דִּטְבִילֵי הָאִידְנָא כְּגוֹן עִסָּה לְאַפְרוּשֵׁי מִינָּה חַלָּה מַפְרְשִׁינָן וְיַהֲבִינָן לַכֹּהֵן. וְהָנֵי מִשּׁוּם רְשׁוּת אִיכָּא מִשּׁוּם שְׁבוּת לִיכָּא וְהָנֵי מִשּׁוּם מִצְוָה אִיכָּא מִשּׁוּם שְׁבוּת לִיכָּא. אָמַר רִבִּי יִצְחָק לֹא מְבָּעְיָא שְׁבוּת גְּרִידְתָּא דְּאָסוּר אֶלָּא אֲפִלּוּ שְׁבוּת דִּרְשׁוּת נָמֵי אָסוּר וְלֹא מְבָּעְיָא שְׁבוּת דִּרְשׁוּת דְּאָסוּר אֶלָּא אֲפִלּוּ שְׁבוּת דְּמִצְוָה נָמֵי אָסוּר:

רש''י שמא יעלה ויתלוש. דהוי איסור' מדאוריית' דהיינו קוצר שתולש מן המחובר: שמא יצא חוץ לתחום. מתוך שאינו מהלך ברגליו אינו רואה סימני התחומין: ש''מ תחומין מדאורייתא. מדגזור רכיבה אטו תחומין דאי מדרבנן לא הוו אסרי מלתא אחריתי משום דידיה: שמא יחתוך זמורה. להכותה והוי קוצר מן המחובר: חבית של שייטין. כלי של גימ''ה שאורגין אותו ועושין כמין חבית ארוכה ולמדין בו לשוט: הא מצוה קא עביד. ואמאי קרי ליה רשות: ולא מקדשין הא מצוה קא עביד. שנושא אשה לפרות ולרבות ואמאי קא קרי ליה רשות: דאית ליה אשה ובנים. שני זכרים לב''ש או זכר ונקבה לב''ה ותו לא מפקיד כולי האי כדאמרי' ביבמות ומיהו קצת מצוה איכא כדאמרי' בבקר זרע זרעך ולערב אל תנח ידך: מצוה בגדול. האחים ליבם ונפקא לן מוהיה הבכור: שמא יכתוב. פסק דין לדינין ושטר ארוסין לקדושין ושטר חליצה לחולצת וכתובה ליבמה: משום מקח וממכר. דלמקח וממכר דמי שהוציא מרשותו לרשות הקדש ומקח וממכר אסור מן המקרא דכתיב ממצ' חפצך ודבר דבר אי נמי מקח וממכר אתי לידי כתיבת שטרי מכירה וא''ת הויא לה גזרה לגזרה כולה חדא גזרה היא: תני רב יוסף אפילו ליתנם לכהן בו ביום. דאיכא למימר לאו מוכחא מילתא היא דלתקוני טבלא מכוון דאין ידוע שיהא הוא צריך לשיריין ורואים שמוליך תרומה לכהן ומחזי דכולה מילתא משום שמחת י''ט דכהן שצריך לה היא אפ''ה אסור: והני משום רשות איכא משום שבות ליכא. אאמצעיתא קאי דקאמר אלו הן משום רשות וכי אין בהן משום שבות והלא אסרום כדאמרינן כל שחייבין עליו אלמא כלהו לאיסורא והני בתראי משום מצוה איכא בעשייתן ומשום שבות ליכא לאוסרם בשבת בתמיה והלא אסרום והיכי פלגינהו תנא דמתניתין דבקמאי אדכר שבות ובאמצעי ובתראי לא אדכר שבות: ה''ק לא מיבעיא וכו'. כלומר כולם משום שבות יש בהם והראשונים איסור יש בהן ואין בהן לתלות מצוה ואמצעיים יש בהם שבות ואע''פ שיש בהן קצת מצוה והאחרונים מצוה גמורה הן ואע''פ כן גזרו עליהם שבות ולא זו אף זו קתני ל''ת קמאי הוא דאסורה דהוה ליה שבות גרידתא כלו' שעבר על השבות דאין עם עבירה זו שמץ מצוה אלא אפי' אמצעי דהוי ליה שבות דאיכא רשות קרבות מצוה גבה נמי אסור:

זוהר אמור דף קא ע''ב

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי תְּנָן (ויקרא ט''ז) וְנָתַן אַהֲרֹן עַל שְׁנֵי הַשְּׂעִירִים גֹּרָלוֹת אִי הָכִי יְקָרָא הִיא דַּעֲזָאזֵל חֲמִיתּוּן עַבְדָּא דְּשָׁדֵי עַדְבִין בְּמָארֵיהּ אָרְחֵיהּ דְּעָלְמָא דְּעַבְדָּא לָא נָטַל אֶלָּא מַה דְּיָהִיב לֵיהּ מָארֵיהּ. אֲבָל בְּגִין דְּסַמָּאֵל זַמִּין הַאי יוֹמָא בְּדִילָטוֹרָא וּבְגִין דְּלָא יְהֵא לֵיהּ פִּטְרָא יָהֲבִין לֵיהּ חוּלָקָא בְּהַאי וְהַאי עַדְבָא מִגַּרְמֵיהּ הוּא דְּסָלִיק בֵּיהּ דְּאָמַר רַבִּי יְהוּדָה אָמַר רַבִּי יִצְחָק מִלָּה עִלָּאָה אַשְׁכַּחְנָא בְּעַדְבָא עַדְבָא דִּיהוֹשֻׁעַ כְּתִיב בֵּיהּ (במדבר כ''ו) עַל פִּי הַגּוֹרָל. עַל פִּי הַגּוֹרָל וַדַּאי דְּאִיהוּ אָמַר דָּא חוּלָקָא דִּיהוּדָה דָּא דְּבִנְיָמִין וְכוּ' וְכֵן כֻּלְּהוּ אוֹף הָכָא כֵּיוָן דְּכַהֲנָא שַׁוִּי יְדוֹי אִנּוּן עַדְּבִין מְדַלְּגֵי וְסָלְקִין בִּידָא דְּכַהֲנָא (נ''א דְּסָלְקִין עַדְבִין בִּידָא דְּכַהֲנָא אִנּוּן מְדַלְּגֵי מִן יְדוֹי) וְשָׁארָן בְּאַתְרַיְהוּ הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (שם) וְהַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל עָלָה עָלָיו וַדַּאי. וְלָא דָּא בִּלְחוֹדוֹי אֶלָּא בְּכָל זִמְנָא דְּדִלָּטוֹרָא זַמִּין וְאִתְיְהִיב לֵיהּ רְשׁוּתָא בָּעְינָן לְשַׁוָּאָה לְקִבְלֵיהּ בַּמֶּה דְּיִתְעַסַק וְיִשְׁבּוֹק לוֹן לְיִשְׂרָאֵל. בְּהַאי יוֹמָא דְּלָטוֹרָא זַמִּין לְאַלְלָא אַרְעָא הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (איוב א') וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל הַשָּׂטָן מֵאַיִן תָּבֹא וְהָא תָּנֵינָן מִשּׁוּט בָּאָרֶץ מַאי הוּא אֶלָּא הַאי הוּא דְּלָטוֹרָא רַבָּא מְקַטְּרְגָא דְּיִשְׂרָאֵל וְהָא אִתְעָרוּ חֲבְרַיָּא (דְּוַדַּאי) בְּהַהִיא שַׁעְתָּא דַּהֲווּ זַמִּינִין יִשְׂרָאֵל לְמֶעֱבָר יַמָּא וּלְאִתְפָּרְעָא מִמִּצְרָאֵי אָמַר אֲנָא אַעֲבַרְנָא בְּאַרְעָא קַדִּישָׁא וְחֲמֵינָא דְּלָא אִתְחֲזוּן אִלֵּין לְמֵיעָל בְּגַוָּהּ אִי אַנְתְּ דָּאִין דִּינָא דִּינַיְהוּ הָכָא מִמִּצְרָאֵי מַה שַּׁנְיָן אִלֵּין מֵאִלֵּין אוֹ יְמוּתוּן כֻּלְּהוּ כַּחֲדָא אוֹ יְהַדְּרוּן כֻּלְּהוּ לְמִצְרַיִם וְלָאו אַנְתְּ הוּא דַּאֲמָרַת (בראשית ט''ו) וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אוֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה וְהָא לָא סַלִּיקוּ מֵחוּשְׁבְּנָא אֶלָּא רְד''וּ וְלָא יַתִּיר אָמַר קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מַאי אַעֲבִיד אִשְׁתַּדְּלוּתָא בַּעְיָא הָכָא לְאַיְתָא קָרְבָּנָא לְקִבְלֵיהּ יָהִיבְנָא לֵיהּ בַּמֶּה דְּיִתְעַסַק וְיִשְׁבּוֹק בְּהוּ לְבָנַי וְהָא אִשְׁתַּכַּח בְּמַאן דְּיִתְעַסַק מִיָּד אָמַר לֵיהּ הַשַּׂמְתָּ לִבְּךָ אֶל עַבְדִּי אִיּוֹב כִּי אֵין כָּמוֹהוּ בָּאָרֶץ מִיָּד פְּלָג לֵיהּ דְּלָטוֹרָא בְּמִלִּין וַיַּעַן הַשָּׂטָן אֶת יְיָ וַיֹּאמַר הַחִנָּם יָרֵא אִיּוֹב אֱלֹהִים:

תרגום הזוהר
אָמַר רַבִּי יוֹסֵי לָמַדְנוּ, וְנָתַן אַהֲרֹן עַל שְׁנֵי הַשְּׂעִירִים גּוֹרָלוֹת. אִם כֵּן, הוּא כָּבוֹד בִּשְׁבִיל הָעֲזָאזֵל, כִּי הָרְאִיתֶם, אֲשֶׁר עֶבֶד יַפִּיל גּוֹרָלוֹת עִם אֲדוֹנוֹ, כִּי מִדֶּרֶךְ הָעוֹלָם הוּא, שֶׁעֶבֶד אֵינוֹ מְקַבֵּל אֶלָּא מַה שֶּׁאֲדוֹנָיו נוֹתֵן לוֹ. אֲבָל מִשּׁוּם שֶׁסַּמָּאֵל מוּכָן בַּיּוֹם הַהוּא לִרְכִילוּת עַל יִשְׂרָאֵל, וּכְדֵי שֶׁלֹּא יִהְיֶה לוֹ פִּתְחוֹן פֶּה, נוֹתְנִים לוֹ חֵלֶק בָּזֶה. וְגוֹרָל הַזֶּה עוֹלֶה עָלָיו מֵאֵלָיו. דְּאָמַר רַבִּי יְהוּדָה אָמַר רַבִּי יִצְחָק, דָּבָר עֶלְיוֹן מָצָאתִי בַּגּוֹרָל. בַּגּוֹרָל שֶׁל יְהוֹשֻׁעַ כָּתוּב בּוֹ, עַל פִּי הַגּוֹרָל. עַל פִּי הַגּוֹרָל וַדַּאי, שֶׁהַגּוֹרָל אָמַר, זֶהוּ חֵלֶק שֶׁל יְהוּדָה זֶהוּ חֵלֶק שֶׁל בִּנְיָמִין וְכוּ' וְכֵן כֻּלָּם. אַף כָּאן, כֵּיוָן שֶׁהַכֹּהֵן נָתַן יָדָיו, הָיוּ הַגּוֹרָלוֹת מְדַלְּגִים וְעוֹלִים בְּיַד הַכֹּהֵן וּבָאִים בִּמְקוֹמָם. זֶה שֶׁנֶּאֱמַר וְהַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל, עָלָה עָלָיו וַדַּאי. דְּהַיְנוּ שֶׁעָלָה מֵעַצְמוֹ. וְלֹא זֶה בִּלְבָד, אֶלָּא בְּכָל זְמָן שֶׁהַמְּקַטְרֵג מוּכָן וְנִתְּנָה לוֹ רְשׁוּת, צְרִיכִים לָשִׂים לְפָנָיו בַּמֶּה שֶׁיִּתְעַסֵּק, וְיַעֲזֹב אֶת יִשְׂרָאֵל. בַּיּוֹם הַזֶּה, בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, מוּכָן הַמְּקַטְרֵג לְרַגֵּל אֶת הָאָרֶץ. זֶה שֶׁנֶּאֱמַר וַיֹּאמֶר ה' אֶל הַשָּׂטָן מֵאַיִן תָּבֹא. וַהֲרֵי לָמַדְנוּ, מַהוּ, מִשּׁוּט בָּאָרֶץ. אֶלָּא זֶה קָטֵגוֹר הַגָּדוֹל הַמְּקַטְרֵג שֶׁל יִשְׂרָאֵל. וַהֲרֵי הֵעִירוּ הַחֲבֵרִים, בַּשָּׁעָה הַהִיא שֶׁיִּשְׂרָאֵל הָיוּ מוּכָנִים לַעֲבֹר אֶת הַיָּם וּלְהִפָּרַע מִמִּצְרַיִם. אָמַר הַמְּקַטְרֵג, אֲנִי עָבַרְתִּי בָּאָרֶץ הַקְּדוֹשָׁה, וַאֲנִי רוֹאֶה, שֶׁאֵין אֵלּוּ רְאוּיִם לִכְנֹס בְּתוֹכָהּ, אִם אַתָּה דָּן דִּין, הֲרֵי דִּינֵיהֶם כָּאן כְּמוֹ הַמִּצְרִים, מַה נִּשְׁתַּנּוּ אֵלּוּ מֵאֵלּוּ, אוֹ יָמוּתוּ כֻּלָּם יַחַד, אוֹ יַחְזְּרוּ כֻּלָּם לְמִצְרַיִם. וְלֹא אַתָּה הוּא שֶׁאָמַרְתָּ, וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אוֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה, וַהֲרֵי לֹא עָבְרוּ מֵהַחֶשְׁבּוֹן אֶלָּא ר''י שָׁנִים, וְלֹא יוֹתֵר. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מָה אֶעֱשֶׂה, הִתְעַסְּקוּת צְרִיכִים לְהָבִיא כָּאן, וּלְקָרֵב לְפָנָיו. אֶתֵּן לוֹ בַּמֶּה שֶׁיִּתְעַסֵּק, וְיַעֲזֹב אֶת בָּנַי. וְהִנֵּה נִמְצָא בְּמִי שֶׁיִּתְעַסֵּק. מִיָּד אָמַר לוֹ, הַשַּׂמְתָּ לִבְּךְ אֶל עַבְדִּי אִיּוֹב כִּי אֵין כָּמֹהוּ בָּאָרֶץ, וּמִיָּד הִפְסִיק בִּדְבָרִים אֶת הַקָּטֵגוֹר. וַיַּעַן הַשָּׂטָן אֶת ה' וַיֹּאמַר הֲחִנָּם יָרֵא אִיּוֹב אֱלֹהִים.

הלכה פסוקה
הרמב''ם הלכות ברכות פרק ו

א. כָּל הַצָרִיךְ נְטִילַת יָדַיִם וְהִטְבִּיל יָדָיו בְּמֵי מִקְוֶה אֵינוֹ צָרִיךְ דָּבָר אַחֵר. וְאִם הִטְבִּילָן בְּמַיִם שֶׁאֵין בָּהֶם שִׁעוּר מִקְוֶה אוֹ בְּמַיִם שְׁאוּבִין שֶׁבְּקַרְקַע לֹא עָשָׂה כְּלוּם שֶׁאֵין הַמַּיִם שְׁאוּבִים מְטַהֲרִין אֶת הַיָּדַיִם אֶלָּא בִּנְטִילָה: ב. כָּל הַנּוֹטֵל יָדָיו צָרִיךְ לְהִזָּהֵר בְּאַרְבָּעָה דְּבָרִים. בַּמַּיִם עַצְמָן שֶׁלֹּא יְהוּ פְּסוּלִין לִנְטִילַת יָדַיִם. וּבְשִׁעוּר שֶׁיִּהְיֶה בָּהֶן רְבִיעִית לְכָל שְׁתֵּי יָדַיִם. וּבַכְּלִי שֶׁיִּהְיוּ הַמַּיִם שֶׁנוֹטְלִין בָהֵן בְּכְלִי. וּבְנוֹטֵל שֶׁיִּהְיוּ הַמַּיִם בָּאִין מִכֹּחַ נוֹתֵן: ג. אַרְבָּעָה דְּבָרִים פּוֹסְלִין אֶת הַמַּיִם. שִׁנּוּי מַרְאֶה וְגִלּוּי וַעֲשִׂיַּת מְלָאכָה בָּהֶן. וְהֶפְסֵד שֶׁמּוֹנֵעַ אֶת הַבְּהֵמָה מִלִּשְׁתּוֹת מֵהֶן. כֵּיצַד מַיִם שֶׁנִּשְׁתַּנּוּ מַרְאִיתָן בֵּין בְּכֵלִים בֵּין בְּקַרְקָעוֹת בֵּין מֵחֲמַת דָּבָר שֶׁנָּפַל לְתוֹכָן בֵּין מֵחֲמַת מְקוֹמָן הֲרֵי אֵלּוּ פְּסוּלִין. וְכֵן אִם נִתְגַּלּוּ גִּלּוּי הָאוֹסֵר אוֹתָן מִשְּׁתִיָּה נִפְסְלוּ בִּנְטִילַת יָדַיִם:

מוסר
שערי תשובה דף ל עב

מִי שֶׁמַּתְעֶה אֶת חֲבֵרוֹ לֵאמֹר כִּי עָשָׂה עִמּוֹ טוֹבָה אוֹ דִּבֵּר טוֹב עָלָיו וְלֹא עָשָׂה אָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה אָסוּר לִגְנֹב דַּעַת הַבְּרִיּוֹת וַאֲפִלּוּ דַּעַת גּוֹי וְהִנֵּה הַחֵטְא הַזֶּה חָמוּר אֵצֶל חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל יוֹתֵר מִגֶּזֶל הַגּוֹי יַעַן וּבְיַעַן כִּי שְׂפַת שֶׁקֶר אַשְׁמָה רַבָּה וְנִתְחַיַּבְנוּ עַל גִּדְרֵי הָאֱמֶת כִּי הוּא מִיסוֹדֵי הַנֶּפֶשׁ. מִי שֶׁמִּשְׁתַּבֵּחַ בְּמַעֲלוֹת שֶׁאֵינָם נִמְצָאוֹת בּוֹ אָמַר שְׁלֹמֹה עָלָיו הַשָּׁלוֹם (משלי יז) לֹא נָאוָה לְנָבָל שְׂפַת יֶתֶר אַף כִּי לְנָדִיב שְׂפַת שָׁקֶר. פֵּרוּשׁ אֵין לְנָבָל לְהִתְגָּאוֹת וּלְהִתְנַשֵּׂא בְּמַעֲלַת אֲבוֹתָיו כִּי אָמְרוּ בְּמִקְרָא שֶׁל מַעְלָה מִזֶּה (שם) וְתִפְאֶרֶת בָּנִים אֲבוֹתָם אַף כִּי אֵין לְנָדִיב לְהִתְכַּבֵּד בַּשֶּׁקֶר וְלֵאמֹר כֹּה עָשִׂיתִי וּפִזַּרְתִּי וְנָתַתִּי וְלֹא כֵן עָשָׂה. וְזֶה גְּנַאי לְכָל אָדָם כָּל שֶׁכֵּן לְנָדִיב יְגַנֶּה נִדְבוֹתָיו אֲשֶׁר עָשָׂה כִּי הִלֵּל עַל נַפְשׁוֹ עַל מַה שֶּׁלֹּא עָשָׂה כִּי זֹאת תִּהְיֶה לְעֵדָה כִּי לִבּוֹ בְּכָל צִדְקוֹתָיו אֲשֶׁר עָשָׂה לְשֵׁם וְלִתְהִלָּה: