חוק לישראל - פרשת ניצבים, יום רביעי

תורה

(כד) וְאָמְרוּ עַל אֲשֶׁר עָזְבוּ אֶת בְּרִית יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתָם אֲשֶׁר כָּרַת עִמָּם בְּהוֹצִיאוֹ אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: וְיֵימְרוּן עַל דִשְׁבָקוּ יָת קְיָמָא דַיְיָ אֱלָהָא דַאֲבָהָתְהוֹן דִי גְזַר עִמְהוֹן בְּאַפָּקוּתֵהּ יָתְהוֹן מֵאַרְעָא דְמִצְרָיִם:
(כה) וַיֵּלְכוּ וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַיִּשְׁתַּחֲוּוּ לָהֶם אֱלֹהִים אֲשֶׁר לֹא יְדָעוּם וְלֹא חָלַק לָהֶם: וַאֲזָלוּ וּפְלָחוּ לְטַעֲוַת עַמְמַיָא וּסְגִידוּ לְהוֹן דַחֲלָן דִי לָא יְדָעֻנוּן וְלָא אוֹטִיבָא לְהוֹן:
(כו) וַיִּחַר אַף יְהוָה בָּאָרֶץ הַהִוא לְהָבִיא עָלֶיהָ אֶת כָּל הַקְּלָלָה הַכְּתוּבָה בַּסֵּפֶר הַזֶּה: וּתְקֵף רָגְזָא דַיְיָ בְּאַרְעָא הַהִיא לְאַיְתָאָה עֲלַהּ יָת כָּל לְוָטַיָא דִכְתִיבִין בְּסִפְרָא הָדֵין:
(כז) וַיִּתְּשֵׁם יְהוָה מֵעַל אַדְמָתָם בְּאַף וּבְחֵמָה וּבְקֶצֶף גָּדוֹל וַיַּשְׁלִכֵם אֶל אֶרֶץ אַחֶרֶת כַּיּוֹם הַזֶּה: וְטַּלְטְּלִנוּן יְיָ מֵעַל אַרְעֲהוֹן בִּרְגַז וּבְחֵמְתָא וּבִתְקוֹף רְגַז וְאַגְלִנוּן לְאַרְעָא אָחֳרִי כְּיוֹמָא הָדֵין:
(כח) הַנִּסְתָּרֹת לַיהוָה אֱלֹהֵינוּ וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת: דְמִטַמְרָן קֳדָם יְיָ אֱלָהָנָא וּדְמִגַלְיָן לָנָא וְלִבְנָנָא עַד עֳלָם לְמֶעְבַּד יָת כָּל פִּתְגָמֵי אוֹרַיְתָא הָדָא:
רביעי - במחוברות שני ל (א) וְהָיָה כִי יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לְפָנֶיךָ וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ בְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִדִּיחֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה: וִיהֵי אֲרֵי יֵיתוּן עֲלָךְ כָּל פִּתְגָמַיָא הָאִלֵין בִּרְכָן וּלְוָטִין דִי יְהָבִית קֳדָמָךְ וּתְתוּב לְלִבָּךְ בְּכָל עַמְמַיָא דִי אַגְלָךְ יְיָ אֱלָהָךְ לְתַמָן:

נביאים - ישעיה - פרק סג

(ב) מַדּוּעַ אָדֹם לִלְבוּשֶׁךָ וּבְגָדֶיךָ כְּדֹרֵךְ בְּגַת: מָא דֵין יִסְמְקוּן טוּרִין מִדַם קְטִילִין וּמֵישְׁרִין יִפְקוּן כַּחֲמַר בְּמַעְצְרָא:
(ג) פּוּרָה דָּרַכְתִּי לְבַדִּי וּמֵעַמִּים אֵין אִישׁ אִתִּי וְאֶדְרְכֵם בְּאַפִּי וְאֶרְמְסֵם בַּחֲמָתִי וְיֵז נִצְחָם עַל בְּגָדַי וְכָל מַלְבּוּשַׁי אֶגְאָלְתִּי: הָא כְּבִיעוּט דְּמִתְבָּעֵיט בְּמַעְצְרָא כֵּן יִסְגֵי קְטוֹל בְמַשִׁרְיַת עַמְמַיָּא וְלָא יְהֵי לְהוֹן תְּקוֹף קֳדָמַי וְאֶקְטְלִינוּן בְּרוּגְזִי וַאֲדוּשִׁינוּן בְּחֵמְתִי וְאֶתְבַּר תְּקוֹף תַּקִּיפֵיהוֹן קֳדָמַי וְכָל חַכִּימֵיהוֹן אֱסַלְעֵים:
(ד) כִּי יוֹם נָקָם בְּלִבִּי וּשְׁנַת גְּאוּלַי בָּאָה: אֲרֵי יוֹם פּוּרְעֲנוּתָא קֳדָמַי וּשְׁנַת פּוּרְקַן עַמִּי מְטָת:
(ה) וְאַבִּיט וְאֵין עֹזֵר וְאֶשְׁתּוֹמֵם וְאֵין סוֹמֵךְ וַתּוֹשַׁע לִי זְרֹעִי וַחֲמָתִי הִיא סְמָכָתְנִי: וּגְלֵי קֳדָמַי וְלֵית גְּבַר דְּלֵהּ עוֹבָדִין טָבִין וִידִיעַ קֳדָמַי וְלֵית אֱנָשׁ דִּיקוּם וְיִבְעֵי עֲלֵיהוֹן וּפְרַקְתִּינוּן בִּדְרַע תּוּקְפִי וּבְמֵימַר רְעוּתִי סְעַדְתִּינוּן:
(ו) וְאָבוּס עַמִּים בְּאַפִּי וַאֲשַׁכְּרֵם בַּחֲמָתִי וְאוֹרִיד לָאָרֶץ נִצְחָם: וַאֲקַטֵיל עַמְמַיָּא בְּרוּגְזִי וַאֲדוֹשְׁשִׁינוּן בְּחֵימְתִי וְאֶרְמֵי לַאֲרַע אַרְעִיתָא קְטִילֵי גִּבָרֵיהוֹן:
(ז) חַסְדֵי יְהוָה אַזְכִּיר תְּהִלֹּת יְהוָה כְּעַל כֹּל אֲשֶׁר גְּמָלָנוּ יְהוָה וְרַב טוּב לְבֵית יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר גְּמָלָם כְּרַחֲמָיו וּכְרֹב חֲסָדָיו: אֲמַר נְבִיָּא טִיבוּתָא דַיְיָ אֲנָא מִדְכַּר תּוּשְׁבַּחְתָּא דַיְיָ אֲנָא מִדְכַּר תּוּשְׁבַּחְתָּא דַיְיָ כְּעַל כָּל דְּגַמְלָנָא יְיָ וְסַגִי טוּבֵהּ לְבֵית יִשְּׂרָאֵל דְּגַמְלִינוּן כְּרַחֲמוֹהִי וּכְסַגְיוּת טוּבֵהּ:

כתובים - תהילים - פרק צו

(ג) סַפְּרוּ בַגּוֹיִם כְּבוֹדוֹ בְּכָל הָעַמִּים נִפְלְאוֹתָיו: אִשְׁתְּעָיוּ בְעַמְמַיָא אַיְקָרֵיהּ בְּכָל עַמַיָא פְּרִישְׁוָתֵיהּ:
(ד) כִּי גָדוֹל יְהוָה וּמְהֻלָּל מְאֹד נוֹרָא הוּא עַל כָּל אֱלֹהִים: אֲרוּם רַב יְיָ וּמְשַׁבַּח לַחֲדָא דִדְחִיל הוּא עַל כָּל אֱלָהַיָא:
(ה) כִּי כָּל אֱלֹהֵי הָעַמִּים אֱלִילִים וַיהוָה שָׁמַיִם עָשָׂה: אֲרוּם כָּל דַחֲלַת עַמְמַיָא טַעֲוָתָא וַיָי שְׁמַיָא עֲבָד:
(ו) הוֹד וְהָדָר לְפָנָיו עֹז וְתִפְאֶרֶת בְּמִקְדָּשׁוֹ: שְׁבָחָא וְשִׁבְהוֹרָא קֳדָמוֹי עוּשְׁנָא וְתוּשְׁבְּחָא בְּבֵית מַקְדְשֵׁיהּ:
(ז) הָבוּ לַיהוָה מִשְׁפְּחוֹת עַמִּים הָבוּ לַיהוָה כָּבוֹד וָעֹז: הֲבוּ זְמָר קֳדָם יְיָ יְחוּסֵי עַמַיָא הֲבוּ קֳדָם יְיָ אַיְקַר וְעוּשְׁנָא:
(ח) הָבוּ לַיהוָה כְּבוֹד שְׁמוֹ שְׂאוּ מִנְחָה וּבֹאוּ לְחַצְרוֹתָיו: הֲבוּ קָדָם יְיָ אַיְקַר וְרוֹמְמוּ שְׁמֵיהּ אוֹבִילוּ וְסוֹבְרוּ תִקְרוּבְתָּא וְעוּלוּ לִקְדָמוֹי לְדַרְתּוֹי:

משנה שבועות פרק ז

א. כָּל הַנִּשְׁבָּעִין שֶׁבַּתּוֹרָה, נִשְׁבָּעִין וְלֹא מְשַׁלְּמִין. וְאֵלּוּ נִשְׁבָּעִים וְנוֹטְלִין, הַשָּׂכִיר, וְהַנִּגְזָל, וְהַנֶּחְבָּל, וְשֶׁכְּנֶגְדּוֹ חָשׁוּד עַל הַשְּׁבוּעָה, וְהַחֶנְוָנִי עַל פִּנְקָסוֹ. הַשָּׂכִיר כֵּיצַד, אָמַר לוֹ תֶּן לִי שְׂכָרִי שֶׁיֶּשׁ לִי בְיָדֶךָ, הוּא אוֹמֵר נָתַתִּי וְהַלָּה אוֹמֵר לֹא נָטַלְתִּי, הוּא נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, עַד שֶׁתְּהֵא שָׁם מִקְצָת הוֹדָאָה. כֵּיצַד, אָמַר לוֹ תֶּן לִי שְׂכָרִי חֲמִשִּׁים דִּינָר שֶׁיֶּשׁ לִי בְיָדֶךָ, וְהוּא אוֹמֵר הִתְקַבַּלְתָּ דִּינַר זָהָב:

ברטנורה (א) כל הנשבעין. נשבעין ולא משלמין. לא תקנה תורה לתובע לישבע וליטול. אלא לנתבע שישבע ולא ישלם דכתיב (שמות כב) ולקח בעליו ולא ישלם מי שעליו לשלם הוא נשבע: ואלו נשבעין ונוטלין. שתקנו להם חכמים לישבע וליטול. וכלהו מפרש להו לקמן במתני': השכיר. תקנו לו חכמים לישבע וליטול מפני שבעל הבית טרוד בפועליו ואינו נזכר. והני מילי כשתובעו בזמנו. שכיר יום זמנו כל הלילה שלאחריו. ושכיר לילה זמנו כל היום שלאחריו אבל תבעו לאחר זמנו בעה''ב נשבע היסת שפרעו ונפטר ואם שכרו שלא בעדים נמי איך השכיר נשבע ונבטל שמתוך שיכול לומר לו לא שכרתיך מעולם יכול לומר לו נמי שכרתיך ונתתי לך שכרך: הוא אומר נתתי. אבל אמר לו שנים קצצת לי. והוא אומר לא קצצתי לך אלא אחד נשבע בעה''ב שבועת התורה שהוא כדבריו. ואינו נותן לו אלא א': ר''י אומר. ואין הלכה כר''י לא בשכיר. ולא בנגזל. ולא בנחבל:

ב. הַנִּגְזָל כֵּיצַד, הָיוּ מְעִידִין אוֹתוֹ שֶׁנִּכְנַס לְבֵיתוֹ לְמַשְׁכְּנוֹ שֶׁלֹּא בִרְשׁוּת, הוּא אוֹמֵר כֵּלַי נָטַלְתָּ. וְהוּא אוֹמֵר לֹא נָטַלְתִּי, הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, עַד שֶׁתְּהֵא שָׁם מִקְצָת הוֹדָאָה. כֵּיצַד, אָמַר לוֹ שְׁנֵי כֵלִים נָטַלְתָּ, וְהוּא אוֹמֵר לֹא נָטַלְתִּי אֶלָּא אֶחָד:

ברטנורה (ב) למשכנו שלא ברשות. וכגון שראוהו עדים שנכנס לבית חברו. ואין בידו כלום. ויצא משם וכלים תחובים לו תחת כנפיו: הרי זה נשבע ונוטל. שהרי הדברים מוכיחים שהעדים מעידים שמשכנו שלא ברשות. והוא דטעין ליה האיך במידי דאמיד ביה. אבל אם טען ליה בכסא דכספא וכי האי גונא במידי דלא אמיד ביה. לאו כל כמיניה לישבע וליטול. אלא ישבע הנתבע. ויפטר:

ג. הַנֶּחְבָּל כֵּיצַד, הָיָה מְעִידִים אוֹתוֹ שֶׁנִּכְנַס תַּחַת יָדוֹ שָׁלֵם וְיָצָא חָבוּל וְאָמַר לוֹ חָבַלְתָּ בִי וְהוּא אוֹמֵר לֹא חָבַלְתִּי, הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, עַד שֶׁתְּהֵא שָׁם מִקְצָת הוֹדָאָה. כֵּיצַד, אָמַר לוֹ חָבַלְתָּ בִי שְׁתַּיִם, וְהַלָּה אוֹמֵר לֹא חָבַלְתִּי בְךָ אֶלָּא אֶחָת:

ברטנורה (ג) הרי זה נשבע ונוטל. ודוקא שהחבלה במקום שאפשר שחבל בעצמו. משום הכי צריך שבועה. אבל במקום שאינו יכול לחבול בעצמו. וניכר שאחרים עשו לו כגון שעלתה לו נשיכה בגבו ואין שם אחר שיוכל לומר שמא אחר עשה נוטל בלא שבועה:

ד. וְשֶׁכְּנֶגֶדּוֹ חָשׁוּד עַל הַשְּׁבוּעָה כֵּיצַד, אַחַת שְׁבוּעַת הָעֵדוּת וְאַחַת שְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן וַאֲפִלּוּ שְׁבוּעַת שָׁוְא. הָיָה (אֶחָד מֵהֶן) מְשַׂחֵק בַּקֵּבְיָא, וּמַלְוֶה בָרְבִּית, וּמַפְרִיחֵי יוֹנִים, וְסוֹחֲרֵי שְׁבִיעִית, שֶׁכְּנֶגְדּוֹ נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל. הָיוּ שְׁנֵיהֶן חֲשׁוּדִין, חָזְרָה הַשְּׁבוּעָה לִמְקוֹמָהּ, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר יַחֲלוֹקוּ:

ברטנורה (ד) ואפילו שבועת שוא. לא מבעיא שבועת עדות ושבועת הפקדון. דאית בהו כפירת ממון דהוי רע לשמים ולבריות. אלא אפילו שבועת שוא. דאינו אלא רע לשמים שכנגדו נשבע ונוטל. ושבועת בטוי לא קתני. דשבועת בטוי דלהבא כגון אוכל ולא אוכל. איכא למימר. כי אישתבע. בקושטא אישתבע. שבדעתו היה לקיימו. ואף על פי שכפאו יצרו ועבר עליה אינו חשוד בכך על השבועה אבל ביטוי דלשעבר אכלתי ולא אכלתי דמי לשבועת שוא. שהרי הוציא שבועת שקר מפיו: היה אחד מהן משחק בקוביא. תנא פסולא דאורייתא וקתני פסולא דרבנן: מפריחי יונים. אית דמפרשי אם תקדים יונתך ליונתי אתן לך כך וכך והיינו שחוק ואית דמפרשי שמגדל יונה מלומדת להביא יונים לבית בעליה. ויש בהן גזל מפני דרכי שלום: וסוחרי שביעית. עושים סחורה מפירות שביעית. והתורה אמרה לאכלה. ולא לסחורה: חזרה שבועה למקומה. אית דמפרשי בגמרא חזרה לסיני. לשבועת הר סיני שהשביע הקדוש ברוך הוא את ישראל לא תגזול. והוא יפרע מן הכופר ממון לחברו. אבל בית דין אין נזקקין לא לשבועה ולא לפרעון. ואית דמפרשי חזרה שבועה למחוייב לה על זה שהודה במקצת וכיון שאינו יכול לשבע שהרי חשוד הוא ישלם:

ה. וְהַחֶנְוָנִי עַל פִּנְקָסוֹ כֵּיצַד, לֹא שֶׁיֹּאמַר לוֹ כָּתוּב עַל פִּנְקָסִי שֶׁאַתָּה חַיָּב לִי מָאתַיִם זוּז, אֶלָּא אָמַר לוֹ תֵּן לִבְנִי סָאתַיִם חִטִּין, תֵּן לְפוֹעֲלֵי בְּסֶלַע מָעוֹת, הוּא אוֹמֵר נָתַתִּי וְהֵן אוֹמְרִים לֹא נָטַלְנוּ, (שְנֵיהֶן נִשְׁבָּעִים), הוּא נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל וְהֵן נִשְׁבָּעִין וְנוֹטְלִין. אָמַר בֶּן נַנָּס, כֵּיצַד אֵלּוּ (בָאִין לִידֵי שְׁבוּעַת שָׁוְא) וָאֵלּוּ בָאִין לִידֵי שְׁבוּעַת שָׁוְא, אֶלָּא הוּא נוֹטֵל שֶׁלֹּא בִשְׁבוּעָה וְהֵן נוֹטְלִין שֶׁלֹּא בִשְׁבוּעָה:

ברטנורה (ה) [שניהן נשבעין ונוטלין. מבעל הבית. דא''ל חנוני. פועלים לא מהימנו לי בשבועה] את האמנתינהו. דלא אמרת לי בסהדי הב להו. וכן פועלים אמרי ליה חנוני לא מהימן לן בשבועה. וכששניהם נשבעין ונוטלים מבעל הבית נשבעים זה בפני זה כי היכי דניכסוף חנוני מפועלים. או פועלים מחנוני: אלו ואלו באין לידי שבועת שוא. שהרי על כרחך אחד מהן נשבע לשוא ונמצא שם שמים מתחלל. אלא אלו ואלו נוטלין בלא שבועה. ואין הלכה כבן ננס:

ו. אָמַר לַחֶנוָנִי תֶּן לִי בְדִינָר פֵּרוֹת וְנָתַן לוֹ, אָמַר לוֹ תֶּן לִי הַדִּינָר, אָמַר לוֹ נְתַתִּיו לְךָ וּנְתַתּוֹ בְאָנְפָּלִי, יִשָּׁבַע בַּעַל הַבָּיִת. נָתַן לוֹ אֶת הַדִּינָר, אָמַר לוֹ תֶּן לִי אֶת הַפֵּרוֹת, אָמַר לוֹ נְתַתִּים לְךָ וְהוֹלַכְתָּן לְתוֹךְ בֵּיתֶךָ, יִשָּׁבַע חֶנְוָנִי. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כֹּל שֶׁהַפֵּרוֹת בְּיָדוֹ, יָדוֹ עַל הָעֶלְיוֹנָה. אָמַר לַשֻּׁלְחָנִי תֶּן לִי בְדִינָר מָעוֹת וְנָתַן לוֹ, אָמַר לוֹ תֶּן לִי בְדִנָר מָעוֹת וְנָתַן לוֹ, אָמַר לוֹ תֶּן לִי אֶת הַדִּינָר, אָמַר לוֹ נְתַתִּיו לְךָ וּנְתַתּוֹ בְאָנְפָּלִי, יִשָּׁבַע בַּעַל הַבָּיִת. נָתַן לוֹ אֶת הַדִּינָר, אָמַר לוֹ תֶּן לִי אֶת הַמָּעוֹת, אָמַר לוֹ נְתַתִּים לְךָ וְהִשְׁלַכְתָּם לְתוֹךְ כִּיסֶךָ, יִשָּׁבַע שֻׁלְחָנִי. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֵין דֶּרֶךְ שֻׁלְחָנִי לִתֵּן אִסָר עַד שֶׁיִּטּוֹל דִּינָרוֹ:

ברטנורה (ו) ונתן לו. והפירות צבורין ומונחים ברשות הרבים ואין מוחזק בהן לא חנוני ולא בעה''ב: ונתתו באונפלי. תיק העשוי למעות: ישבע בע''ה. שבועה כעין של תורה ויטול. דכיון דחנוני מודה שמכר והפירות הם חוץ לחנותו. בעל הבית נשבע ונוטל: א''ל נתתים לך והולכתן לתוך ביתך. ואלו הפירות הצבורין ומונחים שלי הם. שנתתי כאן למוכרן. והלה טוען אלו הם הפירות שמכרת לי בדינר. הואיל והלוקח מודה במקח והחנוני כופר שלא מכר את אלו. ישבע החנוני שבועה כעין של תורה ויטול: ר' יהודה אומר וכו'. ר''י אסיפא פליג. ואמר דבין בזו בין בזו בע''ה נשבע ונוטל. דכיון שהפירות הם חוץ לחנות הוי כאלו הפירות הם ביד בעל הבית. וכל שהפירות בידו. ידו על העליונה. והוא נשבע ונוטל: אמר לשולחני וכו'. אשמועינן תנא פלוגתא דר' יהודה ורבנן בין במעות של שולחני. בין בפירות של חנוני דאי אשמועינן פלוגתייהו בחנוני ה''א בפירות אמרו רבנן דכי א''ל נתתים לך והולכתן לתוך ביתך ישבע החנוני ויטול. לפי שהחנוני עשוי ליתן פירות קודם שיקח הדינר. אבל בשולחני שאינו עשוי ליטול האיסרין קודם שיקח הדינר. אימא מודו ליה לר''י. דלעולם בעה''ב נשבע ונוטל. ואי איתמר בהא בהא קאמר ר' יהודה דלעולם בעה''ב נשבע ונוטל. מפני שאין השולחני עשוי ליתן האיסרים עד שיקח הדינר. אבל בחנוני שהוא עשוי ליתן הפירות קודם שיקח המעות. אימא מודה להו לרבנן. צריכא. ואין הלכה כר' יהודה:

ז. כְּשֵׁם שֶׁאָמְרוּ, הַפּוֹגֶמֶת כְּתֻבָּתָהּ לֹא תִפָּרַע אֶלָּא בִשְׁבוּעָה. וְעֵד אֶחָד מְעִידָהּ שֶׁהִיא פְרוּעָה, לֹא תִפָּרַע אֶלָּא בִשְׁבוּעָה. מִנְּכָסִים מְשֻׁעְבָּדִים וּמִנִּכְסֵי יְתוֹמִים, לֹא תִפָּרַע אֶלָּא בִשְׁבוּעָה. וְהַנִּפְרַעַת שֶׁלֹּא בְפָנָיו, לֹא תִפָּרַע אֶלָּא בִשְׁבוּעָה. וְכֵן הַיְתוֹמִים לֹא יִפָּרְעוּ אֶלָּא בִשְׁבוּעָה, שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא פִקְּדָנוּ אַבָּא, וְלֹא אָמַר לָנוּ אַבָּא, וְשֶׁלֹּא מָצִינוּ בֵּין שְׁטָרוֹתָיו שֶׁל אַבָּא שֶׁשְּׁטָר זֶה פָּרוּעַ. רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה אוֹמֵר, אֲפִלּוּ נוֹלַד הַבֵּן לְאַחַר מִיתַת הָאָב, הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל. אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, אִם יֵשׁ עֵדִים שֶׁאָמַר הָאָב בִּשְׁעַת מִיתָתוֹ שְׁטָר זֶה אֵינוֹ פָרוּעַ, הוּא נוֹטֵל שֶׁלֹּא בִשְׁבוּעָה:

ברטנורה (ז) הפוגמת כתובתה. שמוציאה שטר כתובתה ומודה שנתקבלה מקצתה: לא תפרע אלא בשבועה. אם טוען הבעל נתקבלה כולה: עד אחד אומר וכו' ומנכסים משועבדים ומנכסי יתומים וכו' ונפרעת שלא בפניו. כולהו אכשם קיימי. כשם שאין אחד מאלו נפרע אלא בשבועה כך היתומים אינם נפרעים אלא בשבועה: יתומים. הנפרעים מן היתומים לא יפרעו אלא בשבועה. ומיירי מתני' כגון שאלו היתומים שבאים להפרע מהן אומרים אין אנו יודעים אם פרע אבינו זה החוב. אם לא. אבל אם טענו אמר לנו אבינו שלא לוה המעות הללו ולא נתחייב בחוב זה מעולם. הרי היתומים שמוציאים שט''ח על היתומים הללו נפרעין מהן שלא בשבועה. שכל האומר לא לויתי. כאומר לא פרעתי דמי. והם אינם יכולים להכחיש העדים שמעידים שאביהם לוה המעות הללו ולא שנו דבשבועה מיהת שקלי יתומים מן היתומים אלא שמת מלוה בחיי לוה אבל מת לוה בחיי מלוה כבר נתחייב מלוה שבועה לבני לוה שלא נתקבל כלום שהנפרע מן היתומים אפילו בשטר צריך שבועה. ואין אדם מוריש ממון שהוא חייב עליו שבועה לבניו לפי שאין הבנים יכולים לישבע שבועה שנתחייב אביהם. ואף על פי שכן הדין אם דיין א' דן שישבעו היתומים שבועה שלא פקדנו אבא ויפרעו ממון היתומים האחרים בשבועה זו מה שעשו עשוי: שלא פקדנו אבא. בשעת מיתה ושלא אמר לנו קודם לכן ששטר זה פרוע: הרי זה נשבע. שלא מצא בין שטרותיו של אביו ששטר זה פרוע וכן הלכה: רבן שמעון בן גמליאל אומר. והלכה כרשב''ג:

ח. וְאֵלּוּ נִשְׁבָּעִים שֶׁלֹּא בְטַעֲנָה, הַשֻּׁתָּפִין, וְהָאֲרִיסִין, וְהָאַפּוֹטְרוֹפִּין, וְהָאִשָּׁה הַנּוֹשֵׂאת וְהַנּוֹתֶנֶת בְּתוֹךְ הַבַּיִת, וּבֶן הַבָּיִת. אָמַר לוֹ מָה אַתָּה טוֹעֲנֵנִי, רְצוֹנִי שֶׁתִּשָּׁבַע לִי, חַיָּב. חָלְקוּ הַשֻּׁתָּפִין וְהָאֲרִיסִין, אֵין יָכוֹל לְהַשְּׁבִּיעוֹ. נִתְגַּלְגְּלָה לוֹ שְׁבוּעָה מִמָּקוֹם אַחֵר, מְגַלְגְּלִין עָלָיו אֶת הַכֹּל. וְהַשְּׁבִיעִית מְשַּׁמֶּטֶת אֶת הַשְּׁבוּעָה:

ברטנורה (ח) שלא בטענה. שלא בטענת ברי אלא בטענת שמא (שטוענו) שמא עכבת משלי. ומשום דכל הני מורו היתר לעצמם לפי שטרחו בנכסים משום הכי כמו רבנן שבועה עלייהו: והאפוטרופסים. שנתעסקו בממון אדם להכניס ולהוציא ולישא וליתן אבל באפוטרופוס של יתומים אם מנוהו בית דין ישבע. ואם אבי יתומים מנהו לא ישבע: והאשה הנושאת ונותנת בתוך הבית. שהושיבה בעלה חנונית או אפטרופא על נכסיו: ובן הבית. אחד מן האחין שנתעסק בנכסים משמת אביהן: חלקו. ולא השביעוהו בשעת החלוקה: נתגלגלה לו שבועה. אצלם אחרי כן מגלגלין גם את זו עליו וכדרך שמגלגלין בשבועת התורה ובשבועה שהיא כעין של תורה כך מגלגלין בשבועת היסת: והשביעית משמטת את השבועה. לאו אהנך שבועות דשותפין קאי דהא אין שביעית משמטת שותפות ולא שבועתה אלא מלוה ושבועתה היא משמטת:

גמרא שבועות דף מה ע''א

כָּל הַנִּשְׁבָּעִין שֶׁבַּתּוֹרָה נִשְׁבָּעִין וְלֹא מְשַׁלְּמִין מְנָא לָן דְּאָמַר קְרָא (שמות כ) וְלָקַח בְּעָלָיו וְלֹא יְשַׁלֵּם מִי שֶׁעָלָיו לְשַׁלֵּם לוֹ שְׁבוּעָה. וְאֵלּוּ נִשְׁבָּעִין וְנוֹטְלִין וְכוּלִי מַאי שְׁנָא שָׂכִיר דְּתַקִּינוּ לֵהּ רַבָּנָן דְּמִשְׁתַּבַּע וְשָׁקִיל. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: הֲלָכוֹת גְּדוֹלוֹת שָׁנוּ כָּאן הֲלָכוֹת הָנֵי הִלְכְתָא נִינְהוּ אֶלָּא אֵימָא תַּקָּנוֹת גְּדוֹלוֹת שָׁנוּ כָּאן גְּדוֹלוֹת מִכְּלָל דְּאִיכָּא קְטַנּוֹת אֶלָּא אָמַר רַב נַחְמָן, אָמַר שְׁמוּאֵל: תַּקָּנוֹת קְבוּעוֹת שָׁנוּ כָּאן עַקְרוּהָ רַבָּנָן לִשְׁבוּעָה מִבַּעַל הַבַּיִת וְשַׁדְיוּהָ אֲשָׂכִיר מִשּׁוּם כְּדֵי חַיָּיו. וּמִשּׁוּם כְּדֵי חַיָּיו דְּשָׂכִיר קַנְסִינָן לֵהּ לְבַעַל הַבַּיִת בַּעַל הַבַּיִת גּוּפֵהּ נִיחָא לֵהּ דְלִשְׁתַּבַּע שָׂכִיר וְשָׁקִיל כִּי הֵיכִי דְּאִיתְגְּרוּן לֵהּ פּוֹעֲלִין, אַדְּרַבָּא שָׂכִיר נִיחָא לֵהּ דְּלִישְׁתַּבַּע בַּעַל הַבַּיִת וְנִפְטַר כִּי הֵיכִי דְּלִיגְרֵיהּ בַּעַל הַבַּיִת. בַּעַל הַבַּיִת עַל כָּרְחֵהּ אֲגַר. שָׂכִיר נָמֵי עַל כָּרְחֵהּ מִיתְגַר. אֶלָּא בַּעַל הַבַּיִת טָרוּד בְּפוֹעֲלָיו הוּא וְלִיתִיב לֵהּ בְּלֹא שְׁבוּעָה כְּדֵי לְהָפִיס דַּעְתּוֹ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת. וְלִיתִיב לֵהּ בְּעֵדִים טְרִיחָא לֵהּ מִלְּתָא. וְלִיתִיב לֵהּ מֵעִקָּרָא שְׁנֵיהֶן רוֹצִין בַּהֲקָפָה. אִי הָכִי אֲפִלּוּ קָצַץ נָמֵי אֲלָמָה תַּנְיָא אוּמָן אוֹמֵר שְׁתַּיִם קָצַצְתָּ לִי וַהֲלָה אוֹמֵר לֹא קָצַצְתִּי לָךְ אֶלָּא אַחַת הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו הָרְאָיָה. קְצִיצָה וַדַּאי מִדְכַּר דָּכִיר לֵהּ אִי הָכִי אֲפִלּוּ עָבַר זְמַן נָמֵי אֲלָמָה תַּנְיָא עָבַר זְמַנּוֹ וְלֹא נָתַן לוֹ הֲרֵי זֶה אֵינוֹ נִשְׁבַּע וְנוֹטֵל. חֲזָקָה אֵין בַּעַל הַבַּיִת עוֹבֵר בְּבַל תָּלִין. וְהַאֲמַרְתָּ בַּעַל הַבַּיִת טְרִיד בְּפוֹעֲלָיו הוּא הָנֵי מִילֵי מִקָּמֵי דְלִמְטֵי זְמַן חִיוּבָא הוּא כִּי מָטֵי זְמַן חִיוּבָא רָמֵי אֲנַפְשֵׁהּ וּמִדְכַּר:

רש''י ולקח בעליו. רישא דקרא שבועת ה' תהיה בין שניהם ולקח בעליו את השבוע' ולא ישלם הנתבע שום כלום: הני הילכתא נינהו. בתמיה וכי הלכה למשה מסיני הם: ומשום כדי חייו וכו'. בתמיה: כי היכי דליתגרו להו פועלים. שאם ישבע הוא ויפסידו פועלים לא ימצא עוד פועלים למלאכתו שיגורו ממנו שהוא כופר בשכר פועליו: כי היכי דליגריה בעה''ב. שלא יחשדוהו בתובע שכרו אחר שקבלו: בעה''ב על כרחי' אגר. פועלים כשהוא צריך להם: שכיר נמי על כרחיה מיתגר. שהוא צריך למזונות: טרוד בפועליו הוא. שנותן שכר לכמה פועלים וכסבור שנתן לזה: וליתיב ליה בעדים. יתקנו חכמים שלא יתן אדם שכר לפועליו אלא בעדים ולא יבא לידי שבועה: וליתיב ליה מעיקרא. ליתקון רבנן שיתן אדם לפועליו שכרו שחרי' עד שלא יתחילו במלאכה ואם תבע בערב לא יטול כלום ולא תהא שם שבועה: שניהם רוצים בהקפה. בעה''ב פעמים שאין מצויו' לו מעות שחרית ופועל שלא יוציא המעות עד הלילה לפרנסתו: אי הכי. דמשום טירדא דבעה''ב שקליה לשבועה מיניה: אפילו קצץ נמי. אפי' נחלקו על הקציצה ליהמנוה לשכור בשבועה: המוציא מחברו. היינו אומן: עליו הראיה. צריך להביא עדים ולא יהא נאמן בשבועה: אי הכי. דבעל הבית טרוד ושמא שכח אפילו תבעו שכיר לאחר שעבר זמן גבייתי המפורש בב''מ פרק המקבל שכיר יום גובה כל הלילה שכיר לילה גובה כל היום לישבע נמי שכיר ולישקול:

זוהר אמור דף צט ע''א

רַבִּי אַבָּא הֲוָה יָתִיב קַמֵּיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן. אָמַר לֵיהּ הָא זִמְנִין סַגִּיאִין שָׁאִילְנָא עַל הַאי שׁוֹפָר מַאי קָא מַיְרִי וְעַד כָּאן לָא אִתְיַשַּׁבְנָא בֵּיהּ. אָמַר לֵיהּ הַאי הוּא וַדַּאי בְּרִירָא דְּמִלָּה דְּיִשְׂרָאֵל בַּעְיָן בְּיוֹמָא דְּדִינָא (נ''א דָּא) שׁוֹפָר וְלָא קֶרֶן בְּגִין דְּקֶרֶן הָא אִתְיַדַּע בְּאָן אֲתַר אִיהוּ וּלְאִתְדַבָּקָא דִּינָא לָא בָּעֵינָן אֲבָל הָא תָּנֵינָן בְּמִלִּין וּבְעוֹבָדָא בָּעֵינָן לְאַחֲזָאָה וּלְאַתְעָרָא מִלִּין סְתִימִין. תָּא חֲזֵי כַּד הַהוּא שׁוֹפָר עִלָּאָה דִּנְהִירוּ דְּכֹלָּא בֵּיהּ אִסְתַּלַּק וְלָא נָהִיר לִבְנִין כְּדֵין דִּינָא אִתְעָר וְכָרְסְוָן אִתְתַּקָּנוּ לְבֵי דִּינָא וְדָא שׁוֹפָר אֵילוֹ דְּיִצְחָק אִקְּרֵי תֻּקְפֵּיהּ דְּיִצְחָק תֻּשְׁבַּחְתֵּיהּ דַּאֲבָהָן כַּד אִסְתַּלַּק הַהוּא שׁוֹפָר גָּדוֹל דְּלָא יַנְקָן לִבְנִין כְּדֵין יִצְחָק אִתְתַּקַּף וְאִתְתַּקַּן לְדִינָא בְּעָלְמָא. וְכַד אִתְעָר הַאי שׁוֹפָר וְכַד בְּנֵי נְשָׁא תַּיְּבִין מֵחַטָּאֵיהוֹן בָּעְיָן לְנַגְדָּא קוֹל שׁוֹפָר מִתַּתָּא וְהַהוּא קָלָא סָלִיק לְעֵילָא כְּדֵין אִתְעָר שׁוֹפָרָא אָחֳרָא עִלָּאָה וְאִתְעָר רַחֲמֵי וְאִסְתַּלַּק דִּינָא וּבָעֵינָן לְאַחֲזָאָה עוֹבָדָא. בַּשּׁוֹפָר לְאַתְעָרָא שׁוֹפָרָא אָחֳרָא וּלְאַפָּקָא בְּהַאי שׁוֹפָר לְתַתָּא אִנּוּן קָלֵי לְאַחֲזָאָה דְּכָל אִנּוּן קָלִין דִּלְעֵילָא דְּכַלִּילָן כֻּלְּהוּ בְּהַאי שׁוֹפָר עִלָּאָה יִתְעֲרוּן לְנַפְקָא וּבְהַנֵּי קָלִין דִּלְתַתָּא יָהֲבִין יִשְׂרָאֵל חֵילָא (לְרַחֲמֵי מִתַּתָּא וְאִתְעָר שׁוֹפָר גָּדוֹל) לְעֵילָא וְעַל דָּא בָּעֵינָן לְזַמְּנָא שׁוֹפָר בְּיוֹמָא דָּא וּלְסַדְּרָא קָלִין לְכַוְּנָא בֵּיהּ בְּגִין לַאֲתְעָרָא שׁוֹפָר אָחֳרָא דְּבֵיהּ כַּלִּילָן קָלֵי לְעֵילָא (וּלְסַדְּרָא קָלִין כְּשׁוֹפָר) סִדְרָא קַדְּמָאָה קָלָא נָפִיק וּמִתְעַטַּר לְעֵילָא סָלִיק רְקִיעִין וְאִתְבַּקַּע בֵּין טוּרֵי רָמָאֵי וּמָטֵי לְגַבֵּי דְּאַבְרָהָם וְשַׁרְיָא בְּרֵישֵׁיהּ וְאִתְעַטַּר וְאִתְעָר הוּא וְאַתְקַּן לְכֻרְסַיָּא. וּבְסִפְרָא דְּאַגְּדְתָּא תָּנֵינָן בְּשַׁעְתָּא דְּהַהוּא קָלָא קַדְּמָאָה אִתְעָר וְאִתְעַטַּר אַבְרָהָם וְאַתְקַּן לְכֻרְסַיָּא פָּקְדִין עֲלֵיהּ אַבָּא וְאִימָא אַדְהָכִי סָלְקָא תִּנְיָנָא תַּקִּיפָא לְתַבְרָא תֻּקְפֵּי רְגִיזִין וְדָא סִדְרָא תִּנְיָנָא הַהוּא קָלָא תְּבִירָא בְּתוּקְפּוֹי וּכְדֵין סַלְּקָא וְכָל דִּינִין דְּיִתְעֲרוּן (ס''א דְּאִתְעֲרָעָן) קַמֵּיהּ אִתָּבְרוּ עַד דְּסָלִיק לְאַתְרֵיהּ דְּיִצְחָק. כֵּיוָן דְּיִצְחָק אִתְעָר וְחָמֵי לְאַבְרָהָם מְתַקַּן לְכֻרְסַיָּא לְקַיָּמָא קַמֵּיהּ כְּדֵין אִתְכַּפְיָא וְתָבַר תֻּקְפָּא קַשְׁיָא וּבְהַאי בָּעֵי מַאן דְּתָקַע לְכַוְּנָא לִבָּא וּרְעוּתָא בְּגִין לְתַבְרָא חֵילָא וְתוּקְפָּא דְּדִינָא קַשְׁיָא הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (תהלים פ''ט) אַשְׁרֵי הָעָם יוֹדְעֵי תְרוּעָה יוֹדְעֵי תְּרוּעָה וַדַּאי:

תרגום הזוהר
רַבִּי אַבָּא הָיָה יוֹשֵׁב לִפְנֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן, אָמַר לוֹ, הֲרֵי הַרְבֵּה פְּעָמִים שָׁאַלְתִּי עַל שׁוֹפָר הַזֶּה, מַה הוּא עִנְיָנוֹ. וְעַד עַתָּה עוֹד לֹא נִתְיַשַּׁבְתִּי בּוֹ. אָמַר לוֹ וַדַּאי זֶה הוּא בֵּרוּרוֹ שֶׁל הַדָּבָר, כִּי יִשְׂרָאֵל צְרִיכִים בְּיוֹם הַדִּין, שׁוֹפָר וְלֹא קֶרֶן, כִּי קֶרֶן, הֲרֵי נוֹדָע בְּאֵיזֶה מָקוֹם הוּא, וְאֵין אָנוּ צְרִיכִים לְעוֹרֵר דִּין, אָמְנָם לָמַדְנוּ, אֲשֶׁר בְּדִבּוּר וּבְמַעֲשֶׂה צְרִיכִים לְהַרְאוֹת וּלְעוֹרֵר דְּבָרִים סְתוּמִים. דְּהַיְנוּ בִּתְקִיעַת שׁוֹפָר, וּבְבִרְכָּתָהּ. בֹּא וּרְאֵה, כְּשֶׁשּׁוֹפָר הַהוּא הָעֶלְיוֹן, שֶׁבּוֹ אוֹרוֹתֵיהֶם שֶׁל הַכֹּל, אִם הוּא מִסְתַּלֵּק וְאֵינוֹ מֵאִיר לַבָּנִים, אָז מִתְעוֹרֵר הַדִּין, וְהַכִּסָּאוֹת מִתְתַּקְּנִים לְבֵית הַדִּין. וְשׁוֹפָר זֶה, נִקְרָא אֵילוֹ שֶׁל יִצְחָק, תָּקְפּוֹ שֶׁל יִצְחָק, וְהוּא שִׁבְחָם שֶׁל הָאָבוֹת, וּכְשֶׁנִּסְתַּלֵּק שׁוֹפָר גָּדוֹל הַזֶּה וְאֵינוֹ מֵאִיר לַבָּנִים, וְאָז מִתְחַזֵּק יִצְחָק, דְּבִינָה, וּמִתְתַּקֵּן לַדִּין בָּעוֹלָם. וּכְשֶׁנִּתְעוֹרֵר שׁוֹפָר הַזֶּה, וּכְשֶׁבְּנֵי אָדָם שָׁבִים מֵעֲוֹנוֹתֵיהֶם, צְרִיכִים לִמְשֹׁךְ בְּקוֹל שׁוֹפָר מִלְּמַטָּה, וְקוֹל הַהוּא עוֹלֶה לְמַעְלָה, אָז מִתְעוֹרֵר שׁוֹפָר אַחֵר עֶלְיוֹן וּמִתְעוֹרְרִים הָרַחֲמִים, וְהַדִּין מִסְתַּלֵּק. וּצְרִיכִים לְהַרְאוֹת מַעֲשֶׂה עַל יְדֵי תְּקִיעַת שׁוֹפָר, כְּדֵי לְעוֹרֵר שׁוֹפָר אַחֵר, וּלְהוֹצִיא בַּשּׁוֹפָר הַזֶּה שֶׁלְּמַטָּה אֵלּוּ הַקּוֹלוֹת, תשׁר''ת וְכוּ', לְהַרְאוֹת שֶׁכָּל אֵלּוּ הַקּוֹלוֹת שֶׁלְּמַעְלָה הַכְּלוּלִים כֻּלָּם בַּשּׁוֹפָר הָעֶלְיוֹן, יִתְעוֹרְרוּ לָצֵאת. וּבְאֵלּוּ הַקּוֹלוֹת שֶׁלְּמַטָּה נוֹתְנִים יִשְׂרָאֵל כֹּחַ לְמַעְלָה. וְעַל כֵּן צְרִיכִים לְזַמֵּן שׁוֹפָר בַּיּוֹם הַזֶּה, וּלְסַדֵּר קוֹלוֹת, דְּהַיְנוּ סִדְרֵי תשׁר''ת וְכוּ', לְכַוֵּן בּוֹ כְּדֵי לְעוֹרֵר שׁוֹפָר אַחֵר, שֶׁבּוֹ כְּלוּלִים הַקּוֹלוֹת שֶׁלְּמַעְלָה. סֵדֶר הָא', שֶׁבְּג' סְדָרִים שֶׁבתשר''ת. קוֹל יוֹצֵא, וּמִתְעַטֵּר, לְמַעְלָה, עוֹלֶה רְקִיעִים וְנִבְקָע בֵּין הָרִים הָרָמִים, מַגִּיעַ לְאַבְרָהָם, וְשׁוֹרֶה בְּרֹאשׁוֹ, וּמִתְעַטֵּר, וְהוּא מִתְעוֹרֵר, וּמְתַקֵּן אֶת הַכִּסֵּא שֶׁתִּהְיֶה כִּסֵּא שֶׁל רַחֲמִים. וּבְסֵפֶר אַגָּדָה לָמַדְנוּ, שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁקּוֹל רִאשׁוֹן עוֹלֶה, מִתְעוֹרֵר וּמִתְעַטֵּר אַבְרָהָם וּמְתַקֵּן אֶת הַכִּסֵּא, וּפוֹקְדִים עָלָיו אַבָּא וְאִמָא. בְּתוֹךְ כָּךְ עוֹלֶה קוֹל הַשֵּׁנִי דְּהַיְנוּ תְּקִיעָה רִאשׁוֹנָה דְּסֵדֶר ב' דְּיָמִין, הַתַּקִּיף לִשְׁבֹּר דִּינִים קָשִׁים, וְזֶהוּ סֵדֶר הַשֵּׁנִי. דְּהַיְנוּ סֵדֶר ב' שֶׁל תשר''ת, הַהוּא קָלָא, דְּהַיְנוּ שְׁבָרִים, בְּתוֹקְפּוֹי, דְּהַיְנוּ תְּרוּעָה. וְאָז עוֹלֶה וְכָל הַדִּינִים הַנִּפְגָשִׁים שָׁמָּה לְפָנָיו נִשְׁבָּרִים, עַד שֶׁעוֹלִים לַמָּקוֹם שֶׁל יִצְחָק, כֵּיוָן שֶׁיִּצְחָק נִתְעוֹרֵר עַל יְדֵי תְּקִיעָה הַשְּׁנִיָּה דְּסֵדֶר זֶה וְרוֹאֶה אֶת אַבְרָהָם, מְתַקֵּן אֶת הַכִּסֵּא שֶׁל רַחֲמִים לַעֲמֹד לְפָנָיו, אָז נִכְנָע וּמְשַׁבֵּר דִּין הַקָּשֶׁה, וּבָזֶה, צָרִיךְ מִי שֶׁתּוֹקֵעַ, לְכַוֵּן לִבּוֹ וּרְצוֹנוֹ, כְּדֵי לִשְׁבֹּר הַכֹּחַ, וְתֹקֶף דִּין הַקָּשֶׁה, זֶה שֶׁאָמַר אַשְׁרֵי הָעָם יוֹדְעֵי תְרוּעָה. יוֹדְעֵי תְּרוּעָה וַדַּאי.

הלכה פסוקה
הרמב''ם הלכות ברכות פרק ה

א. שְׁנָיִם שֶׁאָכְלוּ כְּאֶחָד כָּל אֶחָד וְאֶחָד מְבָרֵךְ לְעַצְמוֹ. וְאִם הָיָה אֶחָד מֵהֶן יוֹדֵעַ וְאֶחָד אֵינוֹ יוֹדֵעַ זֶה שֶׁיּוֹדֵעַ מְבָרֵךְ בְּקוֹל רָם וְהַשֵּׁנִי עוֹנֶה אָמֵן אַחַר כָּל בְּרָכָה וּבְרָכָה וְיוֹצֵא יְדֵי חוֹבָתוֹ. וּבֵן מְבָרֵךְ לְאָבִיו וְעֶבֶד מְבָרֵךְ לְרַבּוֹ וְאִשָּׁה מְבָרֶכֶת לְבַעְלָהּ וְיוֹצְאִין יְדֵי חוֹבָתָן אֲבָל אָמְרוּ חֲכָמִים תָּבֹא מְאֵרָה לְמִי שֶׁאִשְׁתּוֹ וּבָנַיו מְבָרְכִין לוֹ: ב. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁיָּצְאוּ יְדֵי חוֹבָתָם בִּזְמַן שֶׁאָכְלוּ וְלֹא שָׂבְעוּ שֶׁהֵן חַיָּבִים לְבָרֵךְ מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים וּלְפִיכָךְ מוֹצִיאִין אוֹתָן קָטָן אוֹ עֶבֶד אוֹ אִשָּׁה מִידֵי חוֹבָתָן. אֲבָל אִם אָכַל וְשָׂבַע שֶׁהוּא חַיָּב בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן מִן הַתּוֹרָה בֵּין אִשָּׁה בֵּין קָטָן אוֹ עֶבֶד אֵין מוֹצִיאִין אוֹתָן שֶׁכָּל הַחַיָּב בְּדָבָר מִן הַתּוֹרָה אֵין מוֹצִיאִין אוֹתָן מִידֵי חוֹבָתָן אֶלָּא הַחַיָּב בְּאוֹתוֹ דָּבָר מִן הַתּוֹרָה כְּמוֹתוֹ: ג. הַנִּכְנָס אֵצֶל אֲחֵרִים וּמְצָאָן מְבָרְכִין בְּבִרְכַּת הַזִּמּוּן אִם מָצָא הַמְבָרֵךְ אוֹמֵר נְבָרֵךְ הוּא עוֹנֶה בָּרוּךְ הוּא וּמְבֹרָךְ וְאִם מָצָא הָאוֹכְלִין עוֹנִין בָּרוּךְ שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ הוּא עוֹנֶה אַחֲרֵיהֶן אָמֵן:

מוסר
שערי תשובה דף כט עג

הַמְשַׁקֵּר וְאֵין בְּעֶצֶם הַשֶּׁקֶר נֶזֶק וְהֶפְסֵד לַחֲבֵרוֹ, אַךְ יִתָּכֵן בּוֹ לַעֲשׂוֹתוֹ סִבָּה אֶל הַנֶּזֶק וְאֶל הָרָע כְּמוֹ הַמַּתְעֶה אֶת חֲבֵרוֹ שֶׁיַּאֲמִין בּוֹ כִּי הוּא אוֹהֵב וְרֵעַ נֶאֱמָן עִמּוֹ וּמִתְכַּוֵּן בָּזֶה כְּדֵי שֶׁיִּבְטַח בּוֹ וְלֹא יִשָּׁמֵר מִמֶּנוּ וְיוּכַל לְהַדִּיחַ עָלָיו רָעָה כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה ט) בְּפִיו שָׁלוֹם אֶת רֵעֵהוּ יְדַבֵּר וּבְקִרְבּוֹ יָשִׂים אָרְבּוֹ. וְנֶאֱמַר אַחֲרָיו: הַעַל אֵלֶּה אֶתְאַפַּק נְאֻם ה' אִם בְּגוֹי אֲשֶׁר כָּזֶה לֹא תִתְנַקֵּם נַפְשִׁי. וְאֵלֶּה שְׁנֵי הַחֲלָקִים עָנְשָׁם עַל שְׁנֵי דְּבָרִים עַל הַשֶּׁקֶר וְעַל הַנֶּזֶק הַצָרוּר בִּכְנָפָיו כִּי הַשֶּׁקֶר מִלְּבַד צַד הַנֶּזֶק הוּא תּוֹעֲבַת ה', שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ו) שֵׁשׁ הֵנָּה שָׂנֵא ה' לֵב חוֹרֵשׁ מַחֲשָׁבוֹת אָוֶן. עֵינַיִם רָמוֹת לְשׁוֹן שֶׁקֶר. וְנֶאֱמַר (שׁם ד) וּפִי תַּהֲפוּכוֹת שָׂנֵאתִי. וְנֶאֱמַר (איוב טו) אַף כִּי נִתְעָב וְנֶאֱלָח אִישׁ שׁוֹתֶה כַּמַּיִם עַוְלָה וְאַף בָּשָׂר וָדָם נִתְעָב הַשֶּׁקֶר לָהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי יב) תּוֹעֲבַת ה' שִׂפְתֵי שֶׁקֶר: