חוק לישראל - פרשת ניצבים, יום שלישי

תורה

(יט) לֹא יֹאבֶה יְהוָה סְלֹחַ לוֹ כִּי אָז יֶעְשַׁן אַף יְהוָה וְקִנְאָתוֹ בָּאִישׁ הַהוּא וְרָבְצָה בּוֹ כָּל הָאָלָה הַכְּתוּבָה בַּסֵּפֶר הַזֶּה וּמָחָה יְהוָה אֶת שְׁמוֹ מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם: לָא יֵיבֵי יְיָ לְמִשְׁבַּק לֵהּ אֲרֵי בְּכֵן יִתְקֵף רָגְזָא דַיְיָ וְחֶמְתֵהּ בְּגַבְרָא הַהוּא וְיִדְבְּקוּן בֵּהּ כָּל לְוָטַּיָא דִכְתִיבִין בְּסִפְרָא הָדֵין וְיִמְחֵי יְיָ יָת שְׁמֵהּ מִתְּחוֹת שְׁמַיָא:
(כ) וְהִבְדִּילוֹ יְהוָה לְרָעָה מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אָלוֹת הַבְּרִית הַכְּתוּבָה בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה: וְיַפְרְשִׁנֵהּ יְיָ לְבִישָׁא מִכֹּל שִׁבְטַיָא דְיִשְׂרָאֵל כְּכֹל לְוָטֵי קְיָמָא דִכְתִיבִין בְּסִפְרָא דְאוֹרַיְתָא הָדֵין:
(כא) וְאָמַר הַדּוֹר הָאַחֲרוֹן בְּנֵיכֶם אֲשֶׁר יָקוּמוּ מֵאַחֲרֵיכֶם וְהַנָּכְרִי אֲשֶׁר יָבֹא מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה וְרָאוּ אֶת מַכּוֹת הָאָרֶץ הַהִוא וְאֶת תַּחֲלֻאֶיהָ אֲשֶׁר חִלָּה יְהוָה בָּהּ: וְיֵימַר דָרָא בַתְרָאָה בְּנֵיכוֹן דִי יְקוּמוּן מִבַּתְרֵיכוֹן וּבַר עַמְמִין דִי יֵיתֵי מֵאַרְעָא רְחִיקָא וְיֶחֱזוּן יָת מְחָתָא דְאַרְעָא הַהִיא וְיָת מַרְעָהָא דִי אַמְרַע יְיָ בַּהּ:
(כב) גָּפְרִית וָמֶלַח שְׂרֵפָה כָל אַרְצָהּ לֹא תִזָּרַע וְלֹא תַצְמִחַ וְלֹא יַעֲלֶה בָהּ כָּל עֵשֶׂב כְּמַהְפֵּכַת סְדֹם וַעֲמֹרָה אַדְמָה (וצביים) וּצְבוֹיִם אֲשֶׁר הָפַךְ יְהוָה בְּאַפּוֹ וּבַחֲמָתוֹ: גָפְרֵתָא וּמִלְחָא יְקִידַת כָּל אַרְעַהּ לָא תִזְרַע וְלָא תַצְמַח וְלָא יִסַק בַּהּ כָּל עֶסְבָּא כְּמַהְפֶּכְתָּא דִסְדֹם וַעֲמֹרָה אַדְמָה וּצְבוֹיִם דִי הֲפַךְ יְיָ בְּרָגְזֵהּ וּבְחֶמְתֵהּ:
(כג) וְאָמְרוּ כָּל הַגּוֹיִם עַל מֶה עָשָׂה יְהוָה כָּכָה לָאָרֶץ הַזֹּאת מֶה חֳרִי הָאַף הַגָּדוֹל הַזֶּה: וְיֵימְרוּן כָּל עַמְמַיָא עַל מֶה עֲבַד יְיָ כְּדֵין לְאַרְעָא הָדָא מָא תְקוֹף רָגְזָא רַבָּא הָדֵין:

נביאים - ישעיה - פרק סב

(ט) כִּי מְאַסְפָיו יֹאכְלֻהוּ וְהִלְלוּ אֶת יְהוָה וּמְקַבְּצָיו יִשְׁתֻּהוּ בְּחַצְרוֹת קָדְשִׁי: אֲרֵי דְכַנְשׁוֹהִי לְעִבּוּרָא יֵיכְלוּנֵהּ וִישַׁבְּחוּן קֳדָם יְיָ וּדְעַצְרוֹהִי לְחַמְרָא יִשְׁתּוּנֵיהּ בְּדָרַת קוּדְשִׁי:
(י) עִבְרוּ עִבְרוּ בַּשְּׁעָרִים פַּנּוּ דֶּרֶךְ הָעָם סֹלּוּ סֹלּוּ הַמְסִלָּה סַקְּלוּ מֵאֶבֶן הָרִימוּ נֵס עַל הָעַמִּים: אֲמַר נְבִיָּא עֲבָרוּ וְתוּבוּ בְּתַרְעַיָּא אָפְנוּ לֵב עַמָּא לְאוֹרַח תַּקְנָא בַּסְרוּ בְּשּׂוּרָן טָבָן וְנֶחָמָן לְצַדִּיקַיָּא דְסַלִיקוּ הִירְהוּר יִצְרָא דְהוּא כְאֶבֶן תַּקְלָא אֲרִימוּ אָתָא עַל עַמְמַיָּא:
(יא) הִנֵּה יְהוָה הִשְׁמִיעַ אֶל קְצֵה הָאָרֶץ אִמְרוּ לְבַת צִיּוֹן הִנֵּה יִשְׁעֵךְ בָּא הִנֵּה שְׂכָרוֹ אִתּוֹ וּפְעֻלָּתוֹ לְפָנָיו: הָא יְיָ אַשְׁמַע לִסְיָפֵי אַרְעָא אֱמָרוּ לִכְנִשְׁתָּא דְצִיּוֹן דָא פָרְקִיךְ מִתְגְּלֵי הָא אֲגַר עָבְדֵי מֵימְרֵהּ עִמֵּהּ וְכָל עוֹבָדֵיהוֹן גְּלַן קֳדָמוֹהִי:
(יב) וְקָרְאוּ לָהֶם עַם הַקֹּדֶשׁ גְּאוּלֵי יְהוָה וְלָךְ יִקָּרֵא דְרוּשָׁה עִיר לֹא נֶעֱזָבָה: וְיִקְרוֹן לְהוֹן עַמָּא דְּקוּדְשָׁא פְּרִיקָא דַיְיָ וְלִיךְ יִתְקְרֵי תְבִיעֲתָא קַרְתָּא דְלָא אִתְרַחֲקַת:
סג (א) מִי זֶה בָּא מֵאֱדוֹם חֲמוּץ בְּגָדִים מִבָּצְרָה זֶה הָדוּר בִּלְבוּשׁוֹ צֹעֶה בְּרֹב כֹּחוֹ אֲנִי מְדַבֵּר בִּצְדָקָה רַב לְהוֹשִׁיעַ: מַן אֲמַר אִלֵּין עָתִיד לְאַיְתָאָה מָחָא עַל אֱדוֹם פּוּרְעָנָא תַקִּיפָא עַל בָּצְרָה לְמֶעְבַּד פּוּרְעֲנוּת דִּין עַמֵּיהּ כְּמָא דְקַיֵּם לְהוֹן בְּמֵימְרֵיהּ אֲמַר הָא אֲנָא מִתְגְּלֵי כְּמָא דְמַלְלֵית בְּזָכוּ סַגְיָא קֳדָמַי חֵיל לְמִפְרַק:

כתובים - תהילים - פרק עז

עז (א) לַמְנַצֵּחַ עַל (ידיתון) יְדוּתוּן לְאָסָף מִזְמוֹר: לְשַׁבָּחָא עַל יַד יְדוּתוּן לְאָסָף תּוּשְׁבְּחָא:
(ב) קוֹלִי אֶל אֱלֹהִים וְאֶצְעָקָה קוֹלִי אֶל אֱלֹהִים וְהַאֲזִין אֵלָי: קָלִי קֳדָם יְיָ וְאֶקְבַּל קָלִי קֳדָם אֱלָהָא וְאַצֵית מֵימְרִי:
(ג) בְּיוֹם צָרָתִי אֲדֹנָי דָּרָשְׁתִּי יָדִי לַיְלָה נִגְּרָה וְלֹא תָפוּג מֵאֲנָה הִנָּחֵם נַפְשִׁי: בְּיוֹם עָקְתִי אוּלְפָן מִן קֳדָם יְיָ תְּבַעֵית שְׁרַת עֲלַי נְבוּאָה בְּלֵילְיָא זִלְגַת עֵינִי דְמְעֲתָא וְלָא תָּפוּג סְרִיבַת לְאִתְנְחָמָא נַפְשִׁי:
(ד) אֶזְכְּרָה אֱלֹהִים וְאֶהֱמָיָה אָשִׂיחָה וְתִתְעַטֵּף רוּחִי סֶלָה: אֶדְכַּר אֱלָהָא וְאֵרְגוּשׁ קֳדָם יְיָ אֲמַלֵל וְתִשְׁתַּלְהֵי רוּחִי לְעַלְמִין:
(ה) אָחַזְתָּ שְׁמֻרוֹת עֵינָי נִפְעַמְתִּי וְלֹא אֲדַבֵּר: אֲחַדְתָּא תִּימוֹרָתָא דְעַיְנָי אִטָרְפֵית וְלָא אֲמַלֵל :

משנה סוטה פרק ט

א. עֶגְלָה עֲרוּפָה, בִּלְשׁוֹן הַקּדֶשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כא) כִּי יִמָּצֵא חָלָל בָּאֲדָמָה. וְיָצְאוּ זְקֵנֶיךָ וְשֹׁפְטֶיךָ, שְׁלשָׁה מִבֵּית דִּין הַגָּדוֹל שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם הָיוּ יוֹצְאִין. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר חֲמִשָּׁה, שֶׁנֶּאֱמַר זְקֵנֶיךָ, שְׁנַיִם, וְשֹׁפְטֶיךָ, שְׁנַיִם, וְאֵין בֵּית דִּין שָׁקוּל, מוֹסִיפִין עֲלֵיהֶן עוֹד אֶחָד:

ברטנורה (א) עגלה ערופה בלשון הקודש. מה שהזקנים אומרים ידינו לא שפכו את הדם הזה והכהנים אומרים כפר לעמך ישראל וגו', בלשון הקודש הוזקקו לאמרן: שנאמר כי ימצא כו'. ובאותו פרשה נאמר וענו ואמרו, ונאמר להלן (דברים כ''ז) וענו הלוים ואמרו, מה להלן בלשון הקודש אף כאן בלשון הקודש: היו יוצאין. ובאים שם ומודדים מן החלל לצד העיירות שסביבותיו לידע איזו קרובה: אין ב''ד שקול. אין ב''ד עשויין שיהא אפשר לחלוק שוה בשוה, אלא שיהא הרוב לצד אחד לקיים אחרי רבים להטות. (שמות כ''ג):

ב. נִמְצָא טָמוּן בַּגַּל, אוֹ תָלוּי בָּאִילָן, אוֹ צָף עַל פְּנֵי הַמַּיִם, לֹא הָיוּ עוֹרְפִין, שֶׁנֶּאֱמַר (שם) בָּאֲדָמָה, וְלֹא טָמוּן בַּגָּל. נוֹפֵל, וְלֹא תָלוּי בָּאִילָן. בַּשָּׂדֶה, וְלֹא צָף עַל פְּנֵי הַמָּיִם. נִמְצָא סָמוּךְ לַסְפָר, אוֹ לְעִיר שֶׁרֻבָּהּ נָכְרִים, אוֹ לְעִיר שֶׁאֵין בָּהּ בֵּית דִּין, לֹא הָיוּ עוֹרְפִין. אֵין מוֹדְדִין אֶלָּא מֵעִיר שֶׁיֶּשׁ בָּהּ בֵּית דִּין. נִמְצָא מְכֻוָּן בֵּין שְׁתֵּי עֲיָרוֹת, שְׁתֵּיהֶן מְבִיאוֹת שְׁתֵּי עֲגָלוֹת, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. וְאֵין יְרוּשָׁלַיִם מְבִיאָה עֶגְלָה עֲרוּפָה:

ברטנורה (ב) נמצא סמוך לספר. אצל גבול הגוים: לא היו מודדים. דכתיב כי ימצא חלל, פרט לממציא את עצמו, שסמוך לגבול הגוים כאילו המציא עצמו למיתה הוא: לעיר שאין בה ב''ד לא היו מודדין. אין מודדין אלא מעיר שיש בה ב''ד. ה''ק נמצא סמוך לעיר שאין בה ב''ד אין מודדין לה, אלא לעיר שיש בה ב''ד מודדין. איזו עיר שיש בה ב''ד קרובה לו. ואי לא הדר תנייה, הוה אמינא אין מודדין כלל, ת''ל ולקחו זקני העיר, מכל מקום, דהאי העיר קרא יתירא הוא, דמצי למכתב והיה העיר הקרובה אל החלל ויצאו זקניה: מכוון. מצומצם שאין זו קרובה לו מזו אפילו מלא חוט: שתיהן מביאות שתי עגלות דברי ר''א. ואין כן הלכה, אלא שתיהן מביאות עגלה אחת בשותפות. והכי אמרינן בגמרא בבכורות: אין ירושלים מביאה עגלה ערופה. דכתיב (דברים כ''א) באדמה אשר ה' אלהיך נותן לך נחלה לרשתה, פרט לירושלים שלא נתחלקה לשבטים:

ג. נִמְצָא רֹאשׁוֹ בְּמָקוֹם אֶחָד [וְגוּפוֹ בְּמָקוֹם אַחֵר], מוֹלִיכִין הָרֹאשׁ אֵצֶל הַגּוּף, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, הַגּוּף אֵצֶל הָרֹאשׁ:

ברטנורה (ג) נמצא ראשו במקום אחד. השתא לא מיירי תנא לענין מדידה. דמדקתני סיפא מאין היו מודדין, מכלל דרישא לאו במדידה עסקינן. אלא במת מצוה קנה מקומו עסקינן, דהיכא דנמצא ראשו במקום אחד וגופו במקום אחר, מוליכין ראשו אצל גופו וקוברין אותו במקום שנמצא הגוף, דגופיה בדוכתיה נפל ורישא הוא דנייד. דברי ר''א:רבי עקיבא אומר מוליכין הגוף אצל הראש. דרישא היכא דנפיל נפיל וגופיה רהיט ואזיל. והלכה כרבי עקיבא:

ד. מֵאֵיִן הָיוּ מוֹדְדִין, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, מִטִּבּוּרוֹ. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, מֵחָטְמוֹ. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר, מִמְּקוֹם שֶׁנַּעֲשָׂה חָלָל, מִצַוָּארוֹ:

ברטנורה (ד) ר''א אומר מטיבורו. קסבר עיקר חיותא בטיבוריה הוא: ר' עקיבא אומר מחוטמו. עיקר חיותא מחוטמו הוא, דכתיב (בראשית ז') כל אשר נשמת רוח חיים באפיו: ממקום שנעשה חלל מצוארו. דאין קרוי חלל אלא מן הצואר, כדכתיב (יחזקאל כ''א) על צוארי חללי רשעים, הלכך ממנו היו מודדים, כדכתיב אל החלל. והלכה כר''ע:

ה. נִפְטְרוּ זִקְנֵי יְרוּשָׁלַיִם וְהָלְכוּ לָהֶן. זִקְנֵי אוֹתָהּ הָעִיר מְבִיאִין עֶגְלַת בָּקָר אֲשֶׁר לֹא עֻבַּד בָּהּ אֲשֶׁר לֹא מָשְׁכָה בְּעֹל (שם), וְאֵין הַמּוּם פּוֹסֵל בָּהּ, וּמוֹרִידִין אוֹתָהּ לְנַחַל אֵיתָן. וְאֵיתָן כְּמִשְׁמָעוֹ, קָשֶׁה. אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ אֵיתָן, כָּשֵׁר. וְעוֹרְפִין אוֹתָהּ בַּקּוֹפִיץ מֵאֲחוֹרֶיהָ. וּמְקוֹמָהּ אָסוּר מִלִּזְרוֹעַ וּמִלַּעֲבוֹד, וּמֻתָּר לִסְרוֹק שָׁם פִּשְׁתָּן וּלְנַקֵּר שָׁם אֲבָנִים:

ברטנורה (ה) נפטרו זקני ירושלים. שאינן באין אלא למדוד, כדכתיב ויצאו זקניך ושופטיך ומדדו: אע''פ שאינו איתן כשר. שלא נאמר איתן לעכובא אלא למצוה: בקופיץ. סכין גדול: מאחוריה. ממול ערפה: מקומה אסור. לעולם: ומותר לסרוק שם פשתן. עבודה שאינה בגופה של קרקע, דכתיב (דברים כ''א) אשר לא יעבד ולא יזרע, מה זריעה מיוחדת שהיא בגופו של קרקע אף כל עבודה שהיא בגופו של קרקע: לנקר שם אבנים. לסתת שם אבנים:

ו. זִקְנֵי אוֹתָהּ הָעִיר רוֹחֲצִין אֶת יְדֵיהֶן בַּמַּיִם בִּמְקוֹם עֲרִיפָה שֶׁל עֶגְלָה, וְאוֹמְרִים, (שם) יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכֻה אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ. וְכִי עַל דַּעְתֵּנוּ עָלְתָה, שֶׁזִּקְנֵי בֵית דִּין שׁוֹפְכֵי דָמִים הֵן, אֶלָּא שֶׁלֹּא בָא לְיָדֵינוּ וּפְטַרְנוּהוּ (בְּלֹא מָזוֹן), וְלֹא רְאִינוּהוּ וְהִנַּחְנוּהוּ (בְּלֹא לְוָיָה). וְהַכֹּהֲנִים אוֹמְרִים (שם) כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר פָּדִיתָ ה' וְאַל תִּתֵּן דָּם נָקִי בְּקֶרֶב עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל. לֹא הָיו צְרִיכִים לוֹמַר (שם) וְנִכַּפֵּר לָהֶם הַדָּם, אֶלָּא רוּחַ הַקּדֶשׁ מְבַשְּׂרָתַן, אֵימָתַי שֶׁתַּעֲשׂוּ כָּכָה, הַדָּם מִתְכַּפֵּר לָהֶם:

ברטנורה (ו) לא בא לידינו ופטרנוהו. בלא מזונות: ולא ראינוהו והנחנוהו. בלא לויה:

ז. נִמְצָא הַהוֹרֵג עַד שֶׁלֹּא נֶעֶרְפָה הָעֶגְלָה, תֵּצֵא וְתִרְעֶה בָּעֵדֶר. מִשֶּׁנֶּעֶרְפָה הָעֶגְלָה, תִּקָּבֵר בִּמְקוֹמָהּ, שֶׁעַל סָפֵק בָּאת מִתְּחִלָּתָהּ, כִּפְּרָה סְפֵקָהּ וְהָלְכָה לָהּ. נֶעֶרְפָה הָעֶגְלָה וְאַחַר כָּךְ נִמְצָא הַהוֹרֵג, הֲרֵי זֶה יֵהָרֵג:

ברטנורה (ז) תצא ותרעה בעדר. כשאר חולין: כפרה ספיקה. היא עשתה את שלה: ואחר כך נמצא ההורג הרי זה יהרג. דכתיב בסוף פרשת עגלה ערופה (דברים כ''א) ואתה תבער הדם הנקי מקרבך:

ח. עֵד אֶחָד אוֹמֵר רָאִיתִי אֶת הַהוֹרֵג, וְעֵד אֶחָד אוֹמֵר לֹא רָאִיתָ, אִשָּׁה אוֹמֶרֶת רָאִיתִי וְאִשָּׁה אוֹמֶרֶת לֹא רָאִית, הָיוּ עוֹרְפִין. עֵד אֶחָד אוֹמֵר רָאִיתִי, וּשְׁנַיִם אוֹמְרִים לֹא רָאִיתָ, הָיוּ עוֹרְפִין. שְׁנַיִם אוֹמְרִים רָאִינוּ וְאֶחָד אוֹמֵר לָהֶם לֹא רְאִיתֶם, לֹא הָיוּ עוֹרְפִין:

ברטנורה (ח) עד אחד אומר ראיתי ועד אחד אומר לא ראית. וכגון שבאו שניהם בבת אחת [אז] היו עורפים. אבל אם בא אחד תחלה ואמר ראיתי את ההורג, והימנוהו כבי תרי, שהתורה האמינתהו דכתיב (שם) לא נודע מי הכהו, הא נודע אפילו על פי עד אחד אין עורפין, אע''פ שבא עד אחד אח''כ והכחישו, אינו נאמן השני, שאין דבריו של אחד במקום שנים: עד אחד אומר ראיתי ושנים אומרים לא ראית היו עורפים. וכגון שהשנים והאחד פסולי עדות הן, דבפסולי עדות הלך אחר רוב דעות:

ט. מִשֶּׁרַבּוּ הָרַצְחָנִים, בָּטְלָה עֶגְלָה עֲרוּפָה, מִשֶּׁבָּא אֶלְעָזָר בֶּן דִּינַאי, וּתְחִינָה בֶּן פְּרִישָׁה (בֶּן פְּרִישָׁה) הָיָה נִקְרָא, חָזְרוּ לִקְרוֹתוֹ בֶּן הָרַצְחָן. מִשֶּׁרַבּוּ הַמְנָאֲפִים, פָּסְקוּ הַמַּיִם הַמָּרִים, וְרַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי הִפְסִיקָן, שֶׁנֶּאֱמַר (הושע ד) לֹא אֶפְקוֹד עַל בְּנוֹתֵיכֶם כִּי תִזְנֶינָה וְעַל כַּלּוֹתֵיכֶם כִּי תְנָאַפְנָה כִּי הֵם וְגוֹ'. מִשֶּׁמֵּת יוֹסֵי בֶּן יוֹעֶזֶר אִישׁ צְרֵדָה וְיוֹסֵי בֶּן יוֹחָנָן אִישׁ יְרוּשָׁלַיִם, בָּטְלוּ הָאֶשְׁכּוֹלוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (מיכה ז) אֵין אֶשְׁכּוֹל לֶאֱכוֹל בִּכּוּרָה אִוְּתָה נַפְשִׁי:

ברטנורה (ט) בטלה עגלה ערופה. לפי שמכירין היו בהם מי רגיל להרוג: בטלו האשכולות. איש שהכל בו. כלומר תורתם אמת מבלי דופי:

י. יוֹחָנָן כֹּהֵן גָּדוֹל הֶעֱבִיר הוֹדָיַת הַמַּעֲשֵׂר. אַף הוּא בִּטֵּל אֶת הַמְעוֹרְרִין, וְאֶת הַנּוֹקְפִין. עַד יָמָיו הָיָה פַטִּישׁ מַכֶּה בִירוּשָׁלָיִם. וּבְיָמָיו אֵין אָדָם צָרִיךְ לִשְׁאוֹל עַל הַדְּמַאי:

ברטנורה (י) הודיית מעשר. וידוי מעשר, ביערתי הקדש מן הבית וגם נתתיו ללוי. לפי שעזרא קנס את הלוים שלא יתנו להם מעשר כשעלה מן הגולה ובני לוי לא עלו עמו, וצוה שיתנו המעשר לכהנים. ויוחנן כהן גדול בטל הודוי, שלא היה יכול לומר וגם נתתיו ללוי: בטל את המעוררים. שהיו הלוים בכל יום אומרים על הדוכן עורה למה תישן ה', אמר וכי יש שינה לפני המקום, ועמד ובטלן: את הנוקפין. שהיו מסרטין לעגל של קרבן בין קרניו כדי שיפול לו דם בעיניו כדי שלא יראה ויהא נוח לכפתו ולשוחטו. ועמד הוא ובטלו, שנראה כבעל מום. והתקין להם טבעות בקרקע להכניס צואר הבהמה לתוכה: נוקפין. מכין. ודוגמתו (חולין ז'): אין אדם נוקף אצבעו מלמטה: היה פטיש מכה בירושלים. בחול המועד. חרשי נחשת וברזל היו מכין בפטיש לעשות מלאכת האבד שהיא מותרת במועד. ועמד הוא ובטלן, משום דאוושא מלתא טובא ואיכא זלזול מועד: ובימיו אין אדם צריך לשאול על הדמאי. שהוא אמר לבני דורו כשם שתרומה גדולה עון מיתה, כך תרומת מעשר וטבל עון מיתה. ותיקן שיוציאו מן הדמאי תרומת מעשר ומעשר שני בלבד, ולא יוציאו ממנו מעשר ראשון ולא מעשר עני, שיכולין לומר ללוי או לעני הבא ראיה שהוא טבל וטול. ומתקנה זו ואילך הלוקח פירות מן השוק לא היה שואל אם הן מתוקנין אם לאו, אלא מיד מפריש מהם תרומת מעשר ומעשר שני ואוכל את השאר, שכל הלוקח מעם הארץ פירות הם בחזקת שהם דמאי:

יא. מִשֶּׁבָּטְלָה סַנְהֶדְרִין, בָּטְלָה הַשִּׁיר מִבֵּית הַמִּשְׁתָּאוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה כד) בַּשִּׁיר לֹא יִשְׁתּוּ יָיִן וְגוֹ':

ברטנורה (יא) סנהדרין. שם הדיינים. ונקראים סנהדרין ששונאים הדרת פנים בדין: בטל השיר. דכתיב (איכה ה) זקנים משער שבתו בחורים מנגינתם בזמן שבטלו הזקנים היושבים בשער שהם הסנהדרין בטלו הבחורים מנגינתם גם כן:

יב. מִשֶּׁמֵּתוּ נְבִיאִים הָרִאשׁוֹנִים, בָּטְלוּ אוּרִים וְתֻמִּים. מִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, בָּטַל הַשָּׁמִיר וְנֹפֶת צוּפִים, וּפָסְקוּ אַנְשֵׁי אֲמָנָה, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים יב) הוֹשִׁיעָה ה' כִּי גָמַר חָסִיד וְגוֹ'. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, מִיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, אֵין יוֹם שֶׁאֵין בּוֹ קְלָלָה, וְלֹא יָרַד הַטַּל לִבְרָכָה, וְנִטַּל טַעַם הַפֵּרוֹת. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אַף נִטַּל שֹׁמֶן הַפֵּרוֹת:

ברטנורה (יב) משמתו נביאים הראשונים. כל הנביאים נקראים נביאים ראשונים, חוץ מחגי זכריה ומלאכי וחבריהן דאחרונים נינהו, שהיו בבנין בית שני: בטל השמיר. כמין תולעת, ברייתו כשעורה. שהיו מראים אותו על האבנים הרשומות בדיו והן נבקעות מאיליהן, ובו פיתחו אבני האפוד והחושן, דכתיב בהו במלואותם שיהיו שלימות שלא יחסרו בהם אלא כותב עליהן בדיו ומראה להם שמיר על פני הדיו בחוץ: ונופת צופים. דבש הבא ממקום ששמו, ציפיאה, ומשובח מאד: ופסקו אנשי אמנה. אנשים שמאמינים בהקדוש ברוך הוא:

יג. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר, הַטָּהֳרָה נָטְלָה אֶת (הַטַּעַם וְאֶת) הָרֵיחַ. הַמַּעַשְׂרוֹת נָטְלוּ אֶת שֹׁמֶן הַדָּגָן. (וַחֲכָמִים אוֹמְרִים), הַזְּנוּת וְהַכְּשָׁפִים כִּלּוּ אֶת הַכֹּל:

ברטנורה (יג) הטהרה בטלה את הטעם. טהרה שפסקה מישראל, בטלה טעם הפירות וריחם. שבזמן שהיו ישראל טהורים ועוסקים בטהרה אף הקב''ה היה מטהר את הפירות מטעם רע וריח רע: מעשר בטל שומן דגן. דמעשר איקרי חלב, כדכתיב (במדבר יח) כל חלב יצהר:

יד. בְּפֻלְמוֹס שֶׁל אַסְפַּסְיָנוּס גָּזְרוּ עַל עַטְרוֹת חֲתָנִים, וְעַל הָאֵרוּס. בְּפֻלְמוֹס שֶׁל טִיטוּס גָּזְרוּ עַל עַטְרוֹת כַּלּוֹת, וְשֶׁלֹא יְלַמֵד אָדָם אֶת בְּנוֹ יְוָנִית. בְּפֻלְמוֹס הָאַחֲרוֹן גָּזְרוּ שֶׁלֹּא תֵצֵא הַכַּלָּה בָּאַפִּרְיוֹן בְּתוֹךְ הָעִיר, וְרַבּוֹתֵינוּ הִתִּירוּ שֶׁתֵּצֵא הַכַּלָּה בָּאַפִּרְיוֹן בְּתוֹךְ הָעִיר:

ברטנורה (יד) בפולמוס של אספסיינוס. חיל שהביא אספסיינוס על ירושלים: גזרו על עטרות חתנים. היו עושים לחתנים עטרות מאבן מלח שהוא צלול כעין הבדולח וצובעין אותה בגפרית כעין ציורין שקורין ניי''ל. ואית דמפרשי עטרות של הדס ושל ורד. ושניהם אסורים, ואין מותר אלא עטרות של קנים: ועל האירוס. עשוי כמין נפה שדפנותיה עגולות ושוטחים על פיה עור דק ומכין עליו במקל דק ומוציא קול צלול. ובלע''ז קורין לו טנבורו: עטרות כלות. כעין עיר עשויה מזהב: ושלא ילמד אדם את בנו יונית. פירוש, חכמה יונית. והם רמזים וחידות שהיו ליונים, ולא היו מכירים בהם אלא הרגילים בהם. ובגמרא מפרש טעמא משום מעשה שהיה (כשיצאו) [צ''ל כשצרו] מלכי חשמונאי זה על זה, היו אותן שבפנים משלשלים לאותן שבחוץ בכל יום דינרין בקופה ומעלין להן תמידין, היה שם זקן אחד ולעז להם בחכמה יונית, כל זמן שהם עסוקין בעבודה אין נמסרין בידכם. אותו היום שלשלו להם דינרים בקופה והעלו להם חזיר. באותה שעה אמרו ארור אדם שיגדל חזיר, וארור אדם שילמד לבנו חכמה יונית: בפולמוס האחרון. הוא חורבן הבית. ושל טיטוס נמי הוה: באפריון. כמו אהל של מעילין וטליתות מוזהבות: ורבותינו התירו שתצא כלה באפריון. משום צניעותא. וכן הלכה:

טו. מִשֶּׁמֵּת רַבִּי מֵאִיר, בָּטְלוּ מוֹשְׁלֵי מְשָׁלִים. מִשֶּׁמֵּת בֶּן עַזַּאי, בָּטְלוּ הַשַּׁקְדָּנִים. מִשֶּׁמֵּת בֶּן זוֹמָא, בָּטְלוּ הַדַּרְשָׁנִים. מִשֶּׁמֵּת רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, פָּסְקָה טוֹבָה מִן הָעוֹלָם. מִשֶּׁמֵּת רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, בָּא גוֹבַי וְרַבּוּ צָרוֹת. מִשֶּׁמֵּת רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה, פָּסַק הָעשֶׁר מִן הַחֲכָמִים. מִשֶּׁמֵּת רַבִּי עֲקִיבָא, בָּטַל כְּבוֹד הַתּוֹרָה. מִשֶּׁמֵּת רַבִּי חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא, בָּטְלוּ אַנְשֵׁי מַעֲשֶׂה. מִשֶּׁמֵּת רַבִּי יוֹסֵי קַטְנוּתָא, פָּסְקוּ חֲסִידִים. וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ קַטְנוּתָא, שֶׁהָיָה קַטְנוּתָן שֶׁל חֲסִידִים. מִשֶּׁמֵּת רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, בָּטַל זִיו הַחָכְמָה. מִשֶּׁמֵּת רַבָּן גַּמְלִיאֵל הַזָּקֵן, בָּטַל כְּבוֹד הַתּוֹרָה וּמֵתָה טָהֳרָה וּפְרִישׁוּת. מִשֶּׁמֵּת רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בֶּן פָּאבִי, בָּטַל זִיו הַכְּהֻנָּה. מִשֶּׁמֵּת רַבִּי, בָּטְלָה עֲנָוָה וְיִרְאַת חֵטְא: ברייתא סוף סוטה רַבִּי פִּנְחָס בֶּן יָאִיר אוֹמֵר, מִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, בּוֹשׁוּ חֲבֵרִים וּבְנֵי חוֹרִין, וְחָפוּ רֹאשָׁם, וְנִדַּלְדְּלוּ אַנְשֵׁי מַעֲשֶׂה, וְגָבְרוּ בַעֲלֵי זְרוֹעַ וּבַעֲלֵי לָשׁוֹן, וְאֵין דּוֹרֵשׁ וְאֵין מְבַקֵּשׁ, וְאֵין שׁוֹאֵל, עַל מִי לָנוּ לְהִשָּׁעֵן, עַל אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הַגָּדוֹל אוֹמֵר, מִיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שְׁרוֹ חַכִּימַיָּא לְמִהְוֵי כְסָפְרַיָּא, וְסָפְרַיָּא כְּחַזָּנַיָּא, וְחַזָּנַיָּא כְּעַמָּא דְאַרְעָא, וְעַמָּא דְאַרְעָא אָזְלָא וְנִדַּלְדְּלָא, וְאֵין מְבַקֵּשׁ. עַל מִי יֵשׁ לְהִשָּׁעֵן, עַל אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמָיִם. בְּעִקְּבוֹת מְשִׁיחָא חֻצְפָּא יִסְגֵּא, וְיֹקֶר יַאֲמִיר. הַגֶּפֶן תִּתֵּן פִּרְיָהּ וְהַיַּיִן בְּיֹקֶר, וְהַמַּלְכוּת תֵּהָפֵךְ לְמִינוּת, וְאֵין תּוֹכֵחָה. בֵּית וַעַד יִהְיֶה לִזְנוּת, וְהַגָּלִיל יֶחֱרַב, וְהַגַּבְלָן יִשּׁוֹם, וְאַנְשֵׁי הַגְּבוּל יְסוֹבְבוּ מֵעִיר לְעִיר וְלֹא יְחוֹנָנוּ, וְחָכְמַת סוֹפְרִים תִּסְרַח, וְיִרְאֵי חֵטְא יִמָּאֵסוּ, וְהָאֱמֶת תְּהֵא נֶעְדָּרֶת. נְעָרִים פְּנֵי זְקֵנִים יַלְבִּינוּ, זְקֵנִים יַעַמְדוּ מִפְּנֵי קְטַנִּים. (מיכה ז) בֵּן מְנַבֵּל אָב, בַּת קָמָה בְאִמָּהּ, כַּלָּה בַּחֲמֹתָהּ, אֹיְבֵי אִישׁ אַנְשֵׁי בֵיתוֹ. פְּנֵי הַדּוֹר כִּפְנֵי הַכֶּלֶב, הַבֵּן אֵינוֹ מִתְבַּיֵּשׁ מֵאָבִיו. וְעַל מִי יֶשׁ לָנוּ לְהִשָּׁעֵן, עַל אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמָיִם. רַבִּי פִּנְחָס בֶּן יָאִיר אוֹמֵר, זְרִיזוּת מְבִיאָה לִידֵי נְקִיּוּת, וּנְקִיּוּת מְבִיאָה לִידֵי טָהֳרָה, וְטָהֳרָה מְבִיאָה לִידֵי פְרִישׁוּת, וּפְרִישׁוּת מְבִיאָה לִידֵי קְדֻשָּׁה, וּקְדֻשָּׁה מְבִיאָה לִידֵי עֲנָוָה, וַעֲנָוָה מְבִיאָה לִידֵי יִרְאַת חֵטְא, וְיִרְאַת חֵטְא מְבִיאָה לִידֵי חֲסִידוּת, וַחֲסִידוּת מְבִיאָה לִידֵי רוּחַ הַקּדֶשׁ. וְרוּחַ הַקּדֶשׁ מְבִיאָה לִידֵי תְחִיַּת הַמֵּתִים, וּתְחִיַּת הַמֵּתִים בָּאָה עַל יְדֵי אֵלִיָּהוּ זָכוּר לַטּוֹב, אָמֵן:

ברטנורה (טו) בטלו מושלי משלים. כגון ממשלות שועלים, דאמרינן בסנהדרין (לח:) כי הוי דריש רבי מאיר בפרקא הוה דריש תלתא שמעתתא ותלתא אגדתא ותלתא מתלי: השקדנים. שוקדים על דלתות בית המדרש לילה ויום, כדאמרינן ביבמות (סג:) דאמר בן עזאי מה אעשה ונפשי חשקה בתורה: הדרשנים. שהיה בקי במדרש טעמי מקראות, כדאמר (ברכות יב): ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות עד שדרשה בן זומא: בטל כבוד תורה. שהיה נותן לב לדרוש על כל קוץ וקוץ (מנחות כח): וזהו כבוד תורה גדול, שאין בה דבר לבטלה: בטלו אנשי מעשה. שעושים מעשים מופלאים כדאמרינן בתעניות (כה.) יאמר לחומץ וידליק, ולעזים להביא זאבים בקרניהם: קטנותם של חסידים. שהיו החסידים הולכים ומתקטנין והוא היה מקטניהן וסופן: משמת רבן גמליאל הזקן בטל כבוד התורה. שעד שמת הוא היה בריאות בעולם והיו לומדים תורה מעומד (מגילה כא). ומשמת באת תשות כח לעולם והתחילו ללמוד מיושב. וזהו בטל כבוד תורה: משמת רבי בטלה ענוה. תלמידיו של רבי הוסיפו וכתבו זה במשנה:

גמרא סוטה דף מח ע''א

מִשֶׁבָּטְלָה סַנְהֶדְרִין וְכוּלֵי. וּמִמַּאי דְּמִשֶׁבָּטְלָה סַנְהֶדְרִין כְּתִיב: אָמַר רַב הוּנָא בְּרֵהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ דְּאָמַר קְרָא (איכה ה) זְקֵנִים מִשַּׁעַר שָׁבָתוּ בַּחוּרִים מִנְּגִינָתָם. אָמַר רַב אוּדְנָא דְּשָׁמְעָא זִמְרָא תֵּעָקֵר. אָמַר רָבָא: זִמְרָא בְּבֵיתָא חוּרְבָא בְּסִיפָא שֶׁנֶּאֱמַר (צפניה ב) קוֹל יְשׁוֹרֵר בַּחַלּוֹן חוֹרֶב בַּסַּף כִּי אַרְזָה עֵרָה. מַאי אַרְזָה עֵרָה. אָמַר רִבִּי יִצְחָק: וְכִי בַּיִת הַמְסֻבָּךְ בַּאֲרָזִים. עִיר הוּא אֶלָּא אֲפִלּוּ בַּיִת הַמְסֻבָּךְ בַּאֲרָזִים מִתְרוֹעֵעַ. אָמַר רַב אָשֵׁי: שְׁמַע מִינָהּ כִּי מַתְחִיל חוּרְבָא בְּסִיפָא מַתְחִיל שֶׁנֶּאֱמַר: חוֹרֶב בַּסַּף. וְאִי בָּעִית אֵימָא מֵהָכָא (ישעיה כד) וּשְׁאִיָּה יוּכַּת שָׁעַר. אָמַר מַר בַּר רַב אָשֵׁי לְדִידִי חָזֵי לֵי וּמְנַגַּח כִּי תּוֹרָא. אָמַר רַב הוּנָא: זִמְרָא דְּנַגְדֵי וּדְבַקְרֵי שָׁרֵי דְּגַרְדָאֵי אָסִיר. רַב הוּנָא בָּטִיל זִמְרָא קָם מֵאָה אֲוָוזֵי בְּזוּזָא וּמֵאָה סָאָה חִטֵּי בְּזוּזָא וְלָא אִיבְּעַאי. אָתָא רַב חַסְדָּא זִלְזֵל בָּהּ אִיבַּעְיָא אֲוָוזָא בְּזוּזָא וְלָא מִשְׁתַּכַּח. אָמַר רַב יוֹסֵף זָמַרֵי גַּבְרֵי וְעָנֵי נָשֵׁי פְּרִיצוּתָא. זָמַרֵי נָשֵׁי וְעָנֵי גַּבְרֵי כְּאֵשׁ בִּנְעֹרֶת לְמַאי נָפְקָא מִנָּהּ לִבְטוּלֵי הַאי מִקָּמֵי הַאי. אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן: כָּל הַשּׁוֹתֶה בְּאַרְבָּעָה מִינֵי זֶמֶר מֵבִיא חָמֵשׁ פֻּרְעָנֵיִּוֹת לָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר (שם ה) הוֹי מַשְׁכִּימֵי בַּבֹּקֶר שֵׁכָר יִרְדוֹפוּ מְאַחֲרֵי בַנֶשֶׁף יַיִן יַדְלִיקֵם וְהָיָה כִנּוֹר וָנֶבֶל תּוֹף וְחָלִיל וְיַיִן מִשְׁתֵּיהֶם וְאֶת פּוֹעַל ה' לֹא יַבִּיטוּ. מַה כְּתִיב אַחֲרָיו: וְלָכֵן גָּלָה עַמִּי מִבְּלִי דָעַת. שֶׁגּוֹרְמִין גָּלוּת לְעוֹלָם. וּכְבוֹדוֹ מְתֵי רָעָב, שֶׁמְּבִיאִין רָעָב לָעוֹלָם. וַהֲמוֹנוֹ צִחֵה צָמָא, שֶׁגּוֹרְמִין לַתּוֹרָה שֶׁתִּשְׁתַּכַּח מִלּוֹמְדֶיהָ. וַיִּשַׁח אָדָם וַיִּשְׁפַּל אִישׁ, שֶׁגּוֹרְמִין שִׁפְלוּת לְשׂוֹנְאוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאֵין אִישׁ אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות טו) ה' אִישׁ מִלְחָמָה. וְעֵינֵי גְבוֹהִים תִּשְׁפַּלְנָה, שֶׁגּוֹרְמִין שִׁפְלוּת שֶׁל יִשְֹׁרָאֵל. וּמַה כְּתִיב אַחֲרָיו (ישעיה ה) לָכֵן הִרְחִיבָה שְׁאוֹל נַפְשָׁהּ וּפָעֲרָה פִיהָ לִבְלִי חוֹק וְיָרַד הֲדָרָהּ וַהֲמוֹנָהּ וּשְׁאוֹנָהּ וְעָלֵז בָּהּ:

רש''י ה''ק וכי בית המסובך בארזים עיר הוא. שלא יהא נוח ליחרב: מתרועע. לשון ערה, כמו ערו ערו: בסיפא מתחיל. מאסקופת הבית ופתחיו מתחיל: ושאיה. לשון בית השאיה מאין יושב ומתוך כך שעירים מרקדים וכותתין שעריו: זמרא דנגדי. מושכי ספינות בחבל: שרי. שאינו אלא לזרזם במלאכתם: ודבקרי. שמזרזין בשעה שחורשין ואינו אלא לכוין את השוורים לתלמיהם שהולכין לקול השיר דערב עליהם: דגרדאי. אינו אלא שחוק: בטל זמרא. גזר על דורו שלא יזמרו בביתם ובבית משתאות: ולא איבעיא. ולא היו רוצים לקנותם בכך: וזלזל ביה. ולא הקפיד למחות בידם: כאש בנעורת. לפי שהעונה מטה אזנו לשמוע את המזמר וקול באשה ערוה: לבטולא הא מקמי הא. אם אי אפשר לבטל שניהם:

זוהר ויקרא דף יח ע''א

רַבִּי אַבָּא אָמַר כְּתִיב (תהלים עה) כִּי אֱלֹהִים שׁוֹפֵט זֶה יַשְׁפִּיל וְזֶה יָרִים. כִּי אֱלֹהִים שׁוֹפֵט אִלְמָלֵא דְּאִעֲבַר דִּינָא דְּיִצְחָק בַּאֲתַר דְּיַעֲקֹב שָׁארֵי וְאִתְכַּסֵי (ס''א וְאִתְסְחֵי) (ס''א וְאִתְבַּסָם) תַּמָּן. וַוי לְעָלְמִין דִּיַעְרָע בְּגִנֵּיהּ וְרָזָא דְּמִלָּה (ישעיה מו) כִּי בָאֵשׁ יְיָ נִשְׁפָּט. וְדָא הוּא אִתְבַּסְמוּתָא דְּעָלְמָא וְכֵיוָן דְּעָאל בְּאַתְרָא דְּיַעֲקֹב וְיַעֲקֹב אָחִיד בֵּיהּ כְּדֵין שָׁכִיךְ אֶשָׁא וְאִצְטַנָּנוּ גּוּמְרֵיהּ. לְבַר נַשׁ דַּהֲוָה רָגִיז וְחָגַר וְזָיִן גַּרְמֵיהּ וְנָפַק בְּרֻגְּזֵיהּ לְקַטָּלָא לִבְנֵי נְשָׁא. חַד חַכִּימָא קָם עַל פִּתְחָא וְאָחִיד בֵּיהּ אָמַר אִלְמָלֵא לָא אָחִיד בִּי וְאִתְתַּקַּף בִּי הָא קָטוּלָא בִּבְנֵי נְשָׁא אִשְׁתַּכָּח. בְּעוֹד דְּאִתְתַּקָּפוּ דָּא בְּדָא וְאָחִיד דָּא בְּדָא אִצְטַנָּן רֻגְּזֵיהּ עַל דְּנָפַק לְקַטָּלָא. נָפַק לְאוֹכָחָא. מַאן סָבִיל רֻגְּזָא וְתוּקְפָּא דְּדִינָא דְּהַהוּא בַּר נַשׁ הֲוֵי אִימָא דָּא דְּקָאִים אַפִּתְחָא. כָּךְ אָמַר קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל בָּנַי לָא תִּדְחֲלוּן הָא אֲנָא קָאִים עַל פִּתְחָא אֲבָל אִזְדָרְזוּ בְּהַאי יוֹמָא וְהָבוּ לִי חֵילָא. וּבַמֶּה בְּשׁוֹפָר דְּאִי אִשְׁתַּכַּח קוֹל שׁוֹפָר כִּדְקָא יָאוּת וּמְכַוְּנָא בֵּיהּ לְתַתָּא הַהוּא קָלָא סָלִיק וּבֵיהּ מִתְעַטְּרֵי אֲבָהָן וְקַיְּמֵי בְּמִשְׁכְּנֵיהּ דְּיַעֲקֹב. וְעַל דָּא בָּעֵי לְאִזְדַּהֲרָא בְּשׁוֹפָרָא וּלְמִנְדָּע בְּהַהוּא קָלָא וּלְכַוְּנָא. וְלֵית לָךְ קָלָא בְּשׁוֹפָרָא דְּלָא סָלִיק רְקִיעָא חָד. וְכָל אִנּוּן אוֹכְלוּסִין דְּהַהוּא רְקִיעָא יָהֲבִין אֲתַר לְהַהוּא קָלָא וּמַאי קְרָא אָמְרֵי (יואל ב) וַיְיָ נָתַן קוֹלוֹ לִפְנֵי חֵילוֹ וְגוֹמֵר וְקָאִים הַהוּא קָלָא בְּהַהוּא רָקִיעַ עַד דְּאָתֵי קָלָא אָחֳרָא וְאִתְעַתְּדוּ (ס''א וְאִתְעָרוּ) כַּחֲדָא וְסָלְקִין בְּזִוּוּגָא לִרְקִיעָא אָחֳרָא וְעַל דָּא תָּנֵינָן אִית קוֹל דְּסָלִיק קוֹל וּמַאי אִיהּו הַהוּא קָלָא דִּתְקִיעָתָא דְּיִשְׂרָאֵל דִּלְתַתָּא וְכֵיוָן דְּמִתְחַבְּרָן כָּל אִנּוּן קָלִין דִּלְתַתָּא וְסָלְקִין לְהַהוּא רְקִיעָא עִלָּאָה דְּמַלְכָּא קַדִּישָׁא שָׁארֵי בֵּיהּ מִתְעַטְּרָן (ס''א מִתְעַתְּדָן) כֻּלְּהוּ קַמֵּי מַלְכָּא וּכְדֵין כָּרְסְוָן רְמִיו וְכֻרְסַיָּא אָחֳרָא דְּיַעֲקֹב קָאִים וְאִתְתַּקַּן עַל דָּא אַשְׁכַּחְנָא בְּסִפְרָא דְּרַב הַמְנוּנָא סָבָא בְּאִנּוּן צְלוֹתֵי דְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה דַּהֲוָה אָמַר צְלוֹתָא וְקוֹל שׁוֹפָרָא (דְּהַהוּא קוֹל) דְּאָפִיק הַהוּא זַכָּאָה דְּאִשְׁתַּכַּח מֵרוּחֵיהּ וּמִנַּפְשֵׁיהּ בְּהַהוּא שׁוֹפָרָא דְּהַהוּא קוֹל סָלִיק לְעֵילָא וּבְהַהוּא יוֹמָא קַיְּמֵי וּמִשְׁתַּכְּחִין מְקַטְּרְגִין לְעֵילָא וְכַד סָלִיק הַהוּא קָלָא דְּשׁוֹפָרָא כֻּלְּהוּ אִתְדַּחְיָן מִקַּמֵּיהּ וְלָא יָכְלִין לְקַיְּמָא:

תרגום הזוהר
רַבִּי אַבָּא אָמַר כָּתוּב, כִּי אֱלֹהִים שׁוֹפֵט זֶה יַשְׁפִּיל וְזֶה יָרִים. כִּי אֱלֹהִים שׁוֹפֵט, כִּי אִם לֹא הָיָה עוֹבֵר הַדִּין שֶׁל יִצְחָק בַּמָּקוֹם שֶׁיַּעֲקֹב שׁוֹרֶה, וְנִתְבַּשֵׂם שָׁם, אוֹי לָעוֹלָם שֶׁיִּפְגֹּש בְּדִינוֹ. וְסוֹד הַדָּבָר, כִּי בָאֵשׁ ה' נִשְׁפָּט, וְזוֹ הִיא הִתְבַּשְׂמוּת הָעוֹלָם. וְכֵיוָן שֶׁיִּצְחָק, נִכְנָס בִּמְקוֹמוֹ שֶׁל יַעֲקֹב, וְיַעֲקֹב אָחַז בּוֹ, אָז שָׁקַט הָאֵשׁ וְנִצְטַנְּנוּ הַגֶּחָלִים שֶׁלּוֹ, לָאָדָם שֶׁהָיָה כּוֹעֵס וְחָגַר וְהִזְדַיֵּן וְיָצָא בְּכַעֲסוֹ לַהֲרֹג בְּנֵי אָדָם. חָכָם אֶחָד עָמַד עַל פִּתְחוֹ, וְאָחַז בּוֹ. וְלֹא עֲזָבוֹ לָצֵאת הַחוּצָה. אָמַר לוֹ הַכּוֹעֵס, אִם לֹא אָחַזְתָּ בִּי וְהִתְקַפְתָּ אוֹתִי, הָיָה הֶרֶג נִמְצָא בָּעוֹלָם. כִּי בְּעוֹד שֶׁהִתְקִּיפוּ זֶה אֶת זֶה וְאָחֲזוּ זֶה בָּזֶה נִצְטַנֵּן כַּעֲסוֹ עַל שֶׁיָּצָא לַהֲרֹג. יָצָא אוֹתוֹ חָכָם וְהוֹכִיחַ, מִי סָבַל הַכַּעַס וְתֹקֶף הַדִּין שֶׁל אוֹתוֹ אָדָם, הֱוֵי אוֹמֵר, מִי שֶׁעָמַד עַל הַפֶּתַח לְעַכְּבוֹ מִלָּצֵאת. כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, לְיִשְׂרָאֵל. בָּנַי לֹא תְּפַחֲדוּ כִּי אֲנִי עוֹמֵד עַל הַפֶּתַח, אֲבָל הִתְעוֹדְדוּ בַּיּוֹם הַזֶּה וּתְנוּ לִי כֹּחַ, וּבַמֶּה בַּשּׁוֹפָר, שֶׁאִם נִמְצָא קוֹל שׁוֹפָר כָּרָאוּי וּמְכַוְּנִים בּוֹ לְמַטָּה, הַקּוֹל הַהוּא עוֹלֶה, שֶׁבּוֹ מִתְעַטְּרִים הָאָבוֹת, עוֹמְדִים בְּמִשְׁכָּנוֹ שֶׁל יַעֲקֹב, וְעַל כֵּן צְרִיכִים לְהִזָּהֵר בַּשּׁוֹפָר, וְלָדַעַת קוֹל הַהוּא, וּלְכַוֵּן בּוֹ. וְאֵין לְךְ קוֹל בַּשּׁוֹפָר שֶׁאֵינוֹ עוֹלֶה לְרָקִיעַ אֶחָד, וְכָל הֶהַמוֹן שֶׁבְּאוֹתוֹ הָרָקִיעַ נוֹתֵן מָקוֹם לַקּוֹל הַהוּא. וּמָה הֵם אוֹמְרִים. וַה' נָתַן קוֹלוֹ לִפְנֵי חֵילוֹ וְגוֹ'. וְעוֹמֵד קוֹל הַהוּא בְּאוֹתוֹ הָרָקִיעַ עַד שֶׁבָּא קוֹל אַחֵר, וְנוֹעֲדִים יַחַד וְעוֹלִים בְּחִבּוּר לְרָקִיעַ אַחֵר. וְעַל כֵּן לָמַדְנוּ, שֶׁיֵּשׁ קוֹל שֶׁמַּעֲלֶה קוֹל. וּמַה הוּא. הוּא, קוֹל הַהוּא שֶׁל תְּקִיעַת יִשְׂרָאֵל לְמַטָּה. וְכֵיוָן שֶׁמִּתְחַבְּרִים כָּל אֵלּוּ הַקּוֹלוֹת שֶׁלְּמַטָּה, וְעוֹלִים לָרָקִיעַ הָעֶלְיוֹן שֶׁהַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ, שׁוֹרֶה בּוֹ. מִתְעַטְּרִים כֻּלָּם לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ. וְאָז הֻשְּׁלְכוּ כִּסָּאוֹת הַדִּין, וְהֻקָּם כִּסֵּא הָאַחֵר שֶׁל יַעֲקֹב, וְנִתְתַּקֵּן. עַד כָּאן מָצָאתִי בְּסִפְרוֹ שֶׁל רַב הַמְּנוּנָא סָבָא, בְּאֵלֶּה הַתְּפִלּוֹת שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה, שֶׁהָיָה אוֹמֵר, הַתְּפִלָּה וְקוֹל הַשּׁוֹפָר שֶׁמּוֹצִיא הַצַדִּיק בַּשּׁוֹפָר הַהוּא, הַיּוֹצֵא מֵרוּחוֹ וְנַפְשׁוֹ, קוֹל הַהוּא עוֹלֶה לְמַעְלָה. וּבַיּוֹם הַהוּא עוֹמְדִים וְנִמְצָאִים מְקַטְרְגִים לְמַעְלָה וּכְשֶׁעוֹלֶה קוֹל הַהוּא שֶׁל הַשּׁוֹפָר כֻּלָּם נִדְחִים מִפָּנָיו וְאֵינָם יְכוֹלִים לְהִתְקַיֵּם.

הלכה פסוקה
הרמב''ם הלכות ברכות פרק ה

א. שְׁלשָֹׁה שֶׁאָכְלוּ וְיָצָא אֶחָד מֵהֶם לַשּׁוּק קוֹרְאִין לוֹ כְּדֵי שֶׁיְּכַוֵּן לִשְׁמֹעַ מַה שֶּׁהֵן אוֹמְרִים וּמְזַמְּנִין עָלָיו וְהוּא בַּשּׁוּק וְיוֹצֵא יְדֵי חוֹבָתוֹ. וְלִכְשֶׁיַּחֲזֹר לְבֵיתוֹ יַחֲזֹר וִיבָרֵךְ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן לְעַצְמוֹ. אֲבָל עֲשָׂרָה שֶׁאָכְלוּ וְיָצָא אֶחָד מֵהֶן לַשּׁוּק אֵין מְזַמְּנִין עָלָיו עַד שֶׁיַּחֲזֹר לִמְקוֹמוֹ וְיֵשֵׁב עִמָּהֶן: שְׁלשָׁה שֶׁאָכְלוּ כְּאֶחָד וְקָדַם אֶחָד מֵהֶן וּבֵרֵךְ לְעַצְמוֹ מְזַמְּנִין עָלָיו וְיֵצְאוּ הַשְּׁנִיִּים יְדֵי חוֹבַת זִמּוּן וְהוּא לֹא יָצָא בְּזִמּוּן זֶה שֶׁאֵין זִמּוּן לְמַפְרֵעַ:

מוסר
שערי תשובה דף כט עב

כַּת שְׁקָרִים אִישׁ כָּזָב אֲשֶׁר תּוֹרָה עָזַב וְיֵרַע וְיַשְׁחִית בְּמַעֲנֵה פִּיו כְּמוֹ הַמְכַחֵשׁ בַּעֲמִיתוֹ בְּפִקָּדוֹן אוֹ בִּתְשׂוּמֶת יָד אוֹ בִּשְׂכַר שָׂכִיר, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט) לֹא תְכַחֲשׁוּ וְלֹא תְשַׁקְּרוּ אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ. וְכֵן הָעוֹנֶה בְּרֵעֵהוּ עֵד שֶׁקֶר. וְנֶאֱמַר (שמות כ) לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שֶׁקֶר. וּבִכְלַל זֶה הַתַּרְמִית וְהָאוֹנָאוֹת בְּמִסְחָרִים וּבְשֻׁתָּפוּת וְנֶאֱמַר (ויקרא כה) לֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ. וְנֶאֱמַר (תהילים נח) וְלֹא יָמִישׁ מֵרְחוֹבָהּ תּוֹךְ וּמִרְמָה וְנִקְרָא אִישׁ אָוֶן וְנִקְרָא בְּלִיַּעַל וְהוּא כֶּבֶד עָוֹן בְּכִתּוֹת הָרְשָׁעִים כַּאֲשֶׁר הִקְדַּמְנוּ בְּשַׁעֲרֵי יִרְאַת חֵטְא וּמִדַּת זֶה אִישׁ הָאָוֶן שֶׁהוּא קוֹרֵץ בְּעֵינָיו מוֹלֵל בְּאֶצְבְּעוֹתָיו, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ו) אָדָם בְּלִיַּעַל אִישׁ אָוֶן וְגוֹמֵר, קוֹרֵץ בְּעֵינָיו וְגוֹמֵר: