"איבדתי את ארבעת האנשים הקרובים אליי ביותר, אבל ברור לי שהכל מבורא עולם"

"לפני שנה בדיוק הייתה לי שיחה עם אשתי הודיה ע"ה, יומיים בלבד לפני שאושפזה בבית החולים בפעם האחרונה, בטרם פטירתה". הרב אליעז כהן אומר את הדברים, ובקולו ניכרים הגעגוע, כמו גם ההערצה לאשתו. "באותם ימים מצבה היה קשה מאוד, היא התניידה בעזרת הליכון וסבלה מבצקות בידיים וברגליים.

"זה הכאיב לי, ומצאתי את עצמי שואל אותה: 'את לא כועסת על הקב"ה או מאוכזבת ממנו? הרי שנינו חזרנו בתשובה ועשינו הכל למען בורא עולם. אני בוגר ישיבת 'נתיבות עולם', משתדל ללמוד 12 שעות ביום, אנו שולחים את ילדינו לתלמודי תורה הטובים ביותר, נמנעים מלהכניס לבית מכשירים שאינם כשרים, מצייתים להלכה... אז על מה כל הסער הזה? למה הקב"ה מביא עלינו ייסורים כאלה?'.

"הודיה הסתכלה עליי, וממש הרגשתי את הדרגה הגבוהה שהיא מצויה בה. היא אמרה לי משפט קצר: 'אם אתה כועס על הקב"ה, סימן שעוד לא התחלת לעבוד אותו'. צריך להבין שהיא לא אמרה את הדברים מן השפה ולחוץ, שכן באותם ימים היא הייתה אחרי כשנתיים של מחלה קשה וסבל גדול. היה ניכר כמה שהאמונה מדברת מגרונה, והיא המשיכה: 'עד לא מזמן למדת בכולל הוראה, אתה עומד להוציא ספר, זכית לילדים בריאים ולשמחות רבות במשפחה, הכל בחיים תקתק. אז מה קרה? פתאום כשהקב"ה עושה לך דברים שלא מתאימים לך – אתה כועס ומתאכזב?'.

"הודיה הוסיפה ואמרה: 'אל תפחד, עוד תראה שיהיה בסדר'. אמרתי לה 'אני מפחד שתמותי לי', והיא השיבה: 'אתה לא מרחם עליי ואוהב אותי יותר מבורא עולם. תסתכל תמיד על מה שיש, ולא על מה שאין'. היא כל כך צדקה במילים שלה, שהמשיכו להדהד במוחי כתשעה ימים לאחר מכן, כשעזבה את העולם בקדושה ובטהרה".

הרב אליעז כהן (צילום: ערן חן)

לראות את הטוב

המשימה "להסתכל על היש" כלל אינה פשוטה עבור הרב אליעז, שכן פטירתה של אשתו הגיעה כשנה אחרי שהוריו נפטרו בזה אחר זה – אמנם בשיבה טובה, אך בפער של פחות מחודש. "אחר כך החליט בורא עולם לקחת את בננו בן השלוש, שנפטר בשנתו, ושנה לאחר מכן נפטרה אשתי", הוא מספר. "הורים, אישה ובן – אלו ארבעת האנשים הקרובים ביותר לאדם. ובכל זאת, אני מאמין בדיוק במה שהודיה אמרה: הכל רק לטובה, והתפקיד שלנו הוא לראות את הטוב, ולהתמקד בו ורק בו".

בימים אלו של חודש אלול מציין הרב אליעז את יום השנה הראשון לפטירתה של אשתו, ובשבוע זה יוצאת לאור חוברת מיוחדת בה מצוטטות שיחות שמסרה וקווים לדמותה. "זה מעט מן המעט", הוא מדגיש. "החיים של הודיה מעולם לא היו קלים. היא חזרה בתשובה כבחורה צעירה, ואחר כך התמודדה עם שנות רווקות ארוכות ועם שנים של ציפייה לילדים. אבל תמיד הייתה לה אמונה חזקה מאוד, וזה בלט כל הזמן.

"באופן אישי זכיתי להיות תלמיד של הודיה, ולמדתי ממנה המון. אתן לכך דוגמה: בשנים הראשונות לנישואינו גלשנו לעיתים לוויכוחים, ואחר כך הייתי נשבר: איך זה שלא הצלחתי למנוע מעצמי להתפרץ? איך זה שדיברתי בצורה לא יפה? הייתי ניגש להודיה ואומר: 'אני מתנצל, מבקש סליחה'. והיא, במקום להגיד 'טוב שאתה מתנצל, אל תעשה זאת שוב', הייתה אומרת לי: 'אליעז, אלו דפוסי התנהגות שרכשנו בחיים, והם מתבטאים אצל שנינו. אנחנו צריכים לעבוד על עצמנו להיות יותר ענייניים בוויכוחים'. אני חייב לציין שעם הזמן הוויכוחים הפכו להיות באמת יותר ענייניים, וזה לגמרי בזכותה.

"הודיה מאוד העריכה וייקרה את התורה. בכל פעם שהייתי יוצא מהבית, בדרכי לכולל, היא הייתה מלווה אותי לדלת. היא ניהלה משפחתון, ובדרך כלל הבית היה מלא בילדים, אך היא עזבה הכל כדי ללוות אותי. לפעמים הייתי מתוסכל מסיבות שונות, והיא הייתה שמה לב לכך ולוחשת לי: 'אליעז, אתה אריה, אריה שואג!'. המילים האלו חיזקו אותי כל כך, כי אין כמו מילים שמגיעות מתוך הבית, מהמקום הכי קרוב אליך. בכוח שקיבלתי הייתי זוכר כל היום שאני 'אריה שואג', ובסוף ברוך ה' גם הצלחתי.

"גם לילדים נתנה הודיה לחוש שהם הכי חשובים ויקרים לה בעולם", הוא מציין, עוצר לרגע את שיחתנו וניגש אל המטבח. "השלט עוד נמצא כאן", הוא אומר, ומקריא את המשפט שאשתו בחרה לתלות במקום המרכזי ביותר בבית: "מאחורי כל ילד שמאמין בעצמו, יש אבא ואמא שמאמינים".

"היא באמת האמינה", הוא מדגיש, "ותמיד אמרה לילדים: 'אתה צדיק, אתה טוב, יש לנשמה שלך קדושה'. היא גם שידרה להם את זה כל הזמן. זה לא שהיא הייתה מלאך ולא כעסה מעולם. לפעמים היא גם הייתה כועסת או צועקת, אך תמיד נתנה להם את ההרגשה שהם גדולי הדור וצדיקים, ואם לא התנהגו כפי שצריך – זה 'פשוט לא מתאים להם'.

"הילדים היו חוזרים הביתה בצהריים אחרי שכבר אכלו בתלמוד תורה, אך הודיה הקפידה להשאיר להם צלחת גדולה עם פירות חתוכים. היא טענה ש'ילד שחוזר הביתה חייב להרגיש טעם של בית, ורוצה לטעום משהו'. היא רוותה כל כך הרבה נחת וסיפוק מכך שכולם היו יושבים סביב הפירות ומספרים על חוויות היום.

"אגב, גם אני קיבלתי מהפירות ומהמטעמים בדרכי לכולל, כי היא תמיד ציידה אותי למשך כל היום. אני יכול להעיד חד-משמעית כי בזכותה מעולם לא הייתי רעב בכולל, והיו לי כל התנאים כדי ללמוד במשך שלוש עשרה שנה".

מה קורה כיום אחרי פטירתה? מתאפשר לך להמשיך ללמוד?

"אגיד את האמת – מרגע שהיא נפטרה באלול שעבר ועד לחג הפסח לא הצלחתי לשוב ללמוד באופן מלא. אמנם בבקרים למדתי עם החברותא, אך מרגע שחזרתי הביתה בצהריים הייתי עם הילדים ופחות התאפשר לי לצאת. אלו לא היו רק הקשיים הטכניים, אלא משהו בלב שלא היה פנוי ללמוד. כנראה שהייתי עדיין פגוע ומאוכזב, אפילו כועס חלילה על הקב"ה.

"בחג הפסח יצאתי לנופש עם הילדים במשך שבוע, ופגשנו שם בין היתר אנשים חולים על כיסאות גלגלים וילדים עם צרכים מיוחדים. הנופש לא נועד מלכתחילה לבעלי מוגבלויות, אך שמתי לב שמשפחות רבות מתמודדות עם אתגרים לא פשוטים בחיים. פתאום קלטתי במה זכיתי – יש לי שישה ילדים בריאים ושלמים. איך אפשר להתלונן? מאותו רגע הרגשתי שהחשק ללמוד חוזר אליי.

"כיום אני ממשיך לפקוד את הכולל מדי בוקר ולומד עם החברותא, בצהריים נמצא בבית ושולח את הילדים לחוגים ולחברים, אך בין לבין מצליח ללמוד – עוד עמוד יומי ועוד משנה יומית, בהתאם להספקים שהצבתי לעצמי. עצם הלימוד נותן לי המון כוח, כך אני מרגיש. זה הדבר היחיד שמחזק אותי".

כריכת החוברת שהוציאו לזכרה של הודיה

מעצמה של עוצמה

מאיפה אתה שואב את העוצמות הבלתי נתפסות האלו?

"לא קל לקבל כוחות בכאלו זמנים", הוא מודה. "זה רק בורא עולם. אני מרגיש שהקב"ה נמצא איתי ממש בכל רגע, ורק בעזרתו אני יכול לעבור את האוקיינוס הבלתי נתפס הזה. אם הוא לא היה איתי, לא הייתי יכול לעבור אפילו את הכביש שברחוב. הקב"ה נותן לי כוח, ואת הכוח הזה הוא מזרים לי דרך התורה.

"נכון שיכולתי לעזוב הכל ולהפסיק ללמוד. בשבעה הגיעו לנחם אותי גדולי ישראל, וכולם אמרו לי פה אחד: 'אתה משמש כאבא ואמא ביחד ופטור מלימוד תורה'. אבל ידעתי שזה לא מה שאני רוצה שהילדים שלי יראו, וגם לא מה שאני רוצה בשביל עצמי.

"גם כשהבן שלי אהרל'ה בן השלוש נפטר – וזה קרה כל כך במפתיע, ביום ההולדת שלו, יום החלאקה, כשהוא הלך לישון ולא קם בבוקר – הרגשתי שאני מקבל כוחות אדירים שלא היו לי קודם. בהספד עליו אמרתי: 'אני לא יודע אם קיבלתי, אבל דבר אחד ברור לי – אני לא יכול לשאול שאלות. כי גם כשאהרל'ה נולד, לא שאלתי את בורא עולם 'למה נתת לי את הבן ולא למישהו אחר?'. אז גם עכשיו אני לא שואל'.

"אני חייב להודות שאני מקבל כוחות עצומים מעם ישראל, שבתקופת מחלתה של הודיה התגלה במלוא תפארתו: הרבה עזרה וחסד בלי תנאים ובלי גבולות, תפילות הרבים שבוודאי לא שבו ריקם, קבלות של נשים צדקניות בצניעות ובשמירת הלשון, אברכים שקיבלו על עצמם חיזוק בלימוד התורה, שיעורי תורה לרפואתה, שיעור קבוע לנשים בביתנו, כנסים גדולים, ברכות ותפילות מגדולי ישראל, והפרשות חלה במשך ימים רצופים על ידי חברותיה – כל אלה בוודאי עשו פירות.

"וכמובן שקיבלתי כוחות רבים גם מהודיה, שאפילו בימים האחרונים לחייה חוותה קרבת אלוקים גדולה. 'אבא אוהב אותי', היא כתבה בגדול על דף צהוב ומקושט בהמון לבבות, שהודבק על דלת ארון הבגדים מול מיטתה – ונשאר שם עד היום, כדי שגם אני אזכור זאת... גם בשלב ייסורי הגוף הקשים שעברה, כשהייתה בוכה ומתייסרת, היא ניצלה את הבכי כדי להתחנן ולבקש על החטופים ועל החיילים שנפצעו. אני יודע שהודיה הייתה רוצה לראות את ילדיה גדלים בשמחה, ואני כאן כדי לבצע את זה. אני מבין שזהו תפקידי בעולם, ורואה זאת כזכות גדולה".

יש רגעים שאתה מסוגל אפילו לשמוח?

"האמת היא שכן", הוא מפתיע. "זה קורה למשל כשאני מלמד תורה בכולל בתל אביב, כולל מיוחד לקירוב עולים חדשים מאיטליה ומצרפת. לפעמים אני נכנס לבית המדרש נטול כוחות ממש, אך בסיום הלימוד אנחנו רוקדים ושרים, ומרגישים איך הלבבות מתעוררים. זו באמת שמחה אמיתית.

"ויש גם רגעי הנאה. למשל כשיצאתי לטיולים עם ילדיי בבין הזמנים – נהנינו כל כך והחלפנו כוח. גם קנינו רכב חדש, וברוך ה' הבית מלא בשפע ולא חסר לנו כלום. אלו דברים שגורמים לי להנאה, וגם על כך אני מודה לבורא עולם.

"לצד אלו יש גם סיפוק. זה משהו ששונה מהנאה, כי הוא לא רגעי אלא נשאר איתי. למשל כשאני רואה שהילדים שמחים וטוב להם, או כשאני מקבל טלפונים מפרגנים מהנהלות בית הספר ותלמודי התורה שמספרים לי איך הילדים פורחים. זה משמח אותי, כי אני מבין שאני כנראה עושה את העבודה כפי שצריך".

כולנו נמצאים בתקופה לא פשוטה. האם תוכל מתוך ניסיונך לתת לנו כוחות?

"מי אני שאעביר מסר לאחרים? אבל אני יכול לציין דברים של בעל ה'עקדת יצחק' שחיזקו אותי מאוד. הוא מתייחס לפסוק בתהילים 'להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות'. הבוקר הוא שעת הגאולה, אז רואים את החסד. אבל בלילה, בשעת החושך והגלות, קצת קשה לראות את החסד. אז למה כתוב 'אמונתך' כלפי הקב"ה ולא 'אמונתנו'? הוא מבאר שהכוונה היא לאמון שהקב"ה נותן בנו. הקב"ה נותן לנו ניסיונות, והוא נותן בנו אמון שנעמוד בהם – וזהו 'אמונתך'. למעשה, זה בדיוק מה שאנחנו אומרים בכל בוקר ב'מודה אני': 'רבה אמונתך'. הלוואי שנזכה תמיד לזכור, שיותר ממה שאנחנו מאמינים בקב"ה – הקב"ה מאמין בנו".

לקבלת החוברת על הודיה כהן ע"ה: sivanmagnezi@gmail.com