שווה סיפור: מעשה בכתובה

מעבר דירה. ערמות של ארגזים, אנדרלמוסיה. אני מתזזת בין קרטון לקרטון, מפענחת את מקרא הסימנים שנתתי בהם, מפנה כל אחד מהם לחדר המתאים לו.

"שירה", בעלי קורא לי מהחדר השני, ואני ניגשת לראות במה אוכל לעזור. הוא מראה לי ארגז שכבר רוקן מתכולתו, ובתוכו קלף גדול. אני מביטה בו. הוא יפהפה – מאויר, מעוטר בעלעלי זהב. זו כתובה. והיא לא שלנו.

"מה זה? של מי זה?", אני מנסה להבין. השמות בכתובה לא מוכרים לי כלל. "איך זה הגיע אלינו?". בעלי מרים את כתפיו בתגובה.

חברת ההובלות שהזמנו בשביל מעבר הדירה הציעה לנו כמה שירותים נוספים, כמו חבילות של קרטונים לאריזה וסיוע באריזה. אני מבינה לפתע שהכתובה באמת לא קשורה אלינו – היא כנראה נותרה באחד הארגזים שקיבלנו מחברת ההובלות. במילים אחרות – המאבדים היו לקוחות של אותה חברה. איך המשפחה לא שמה לב לכתובה שנותרה בארגז? איך חברת ההובלות לא הבחינה בה? לשאלות כאלה אין תשובה, אבל כשעובדים מהר, הכל יכול לקרות. ואולי בכל זאת זה קשור אלינו? אולי מישהו השאיר אצלנו כתובה בהזדמנות כלשהי? לא סביר.

כך או כך, המאבדים זקוקים לכתובה. יש הרבה בעיות הלכתיות שנוצרות כשאין כתובה. אני מחליטה להתקשר לחברת ההובלות. מספרת על המציאה שנמצאה בתחתית הקרטון, ומבקשת לברר אם מדובר בלקוחות שלהם. אולי אפילו הלקוחות עצמם כבר פנו אל החברה? הנציגה שאיתה אני מדברת מופתעת מאוד, ומבקשת את הפרטים שמופיעים על הכתובה. אני נותנת להם את הפרטים ואפילו שולחת להם צילום של הכתובה, ומחכה לתשובתם. מדובר, ככל הנראה, בלקוחות לא ותיקים, שהרי הקרטונים נמצאים בשימוש לעיתים תכופות. אך הנציגה חוזרת אלי עם תשובה שלילית. לא, הפרטים על הכתובה לא תואמים אף לקוח שלהם.

אני מעיינת בכתובה. היא נכתבה לפני כעשרים וחמש שנה, וניכר שנכתבה באחת מארצות אמריקה הדרומית. אני מציינת בפני הנציגה שללקוחות היה כנראה מבטא ספרדי מודגש. היא מבטיחה לנסות לברר עוד, ואני חוזרת לנסות להשליט סדר בהר הקרטונים שעדיין ממלא את הבית.

חברת ההובלות לא חוזרת אלינו בהמשך היום, ולמחרת בבוקר אני מחליטה להתקשר שוב. נראה שהם לא לקחו את העניין ברצינות. השיחה הפעם נעימה פחות, ואני עוברת מספר פעמים בין המזכירה לבעל החברה, וחוזר חלילה. אני מנסה אפילו לבקש מהם רשימה של הלקוחות שלהם, כדי שאנסה להצליב בעצמי בין השמות, אך הם מסרבים, כמובן. בצדק. אבל בסופו של יום, אני נשארת עם כתובה ביד, וללא כתובת עבורה.

בהמלצה של חברה, אני פונה לפרסם את דבר המציאה בכמה קבוצות של ארגנטינאים ויוצאי דרום אמריקה, אולי משם תבוא הישועה – אבל כלום. אפילו פנייה אחת לא מגיעה.

יכול להיות שהמאבדים כלל אינם יודעים שהכתובה שלהם איננה? אולי. בכל אופן, אני מרגישה שמיציתי את האפשרויות, וחוזרת לארגן את חיינו לאחר מעבר הדירה – לסיים את ההתארגנות בדירה, להשליט בה סדר ולמצוא את המקום שלנו בשכונה החדשה. שגרת החיים לפנינו, והיא תובענית כל כך, שהכתובה מונחת במדף עליון בדירה, ונשכחת.

*

במקצועי אני מאפרת כלות. כמעט כל יום אני מוצאת את עצמי בכתובת אחרת, מארגנת כלה חדשה, מטפחת, מארגנת ועושה כל מה שאני יכולה כדי לשמח כלה ולתת לה את המקסימום. בחסדי שמיים, שמי הולך לפני, ואני מקבלת פניות מכלות על בסיס יומיומי. לכן אני מעסיקה גם מזכירה, שמקבלת את השיחות במקומי וקובעת את סדר היום, השבוע והחודש שלי ביומן. בסוף כל יום אני מקבלת ממנה עדכון על המשימות ביום הבא, ובשבוע הבא.

מספר הטלפון של העסק שלי משויך למספר האישי שלי, כך שאם מסיבה מסוימת המזכירה לא יכולה לענות לטלפון, השיחה עוברת אלי כעבור מספר צלצולים. זה קורה לעיתים נדירות בלבד, וכשזה קורה – אני משתדלת לענות. זה בדיוק מה שקורה באותו יום. על הקו נמצאת כלה נחמדה בשם מיכל, שמבקשת לקבוע אצלי איפור ליום החתונה שלה. היומן לא אצלי, כך שאני מבקשת ממנה לנסות שוב בעוד מספר דקות, כדי לקבוע אצל המזכירה. אני לא כל כך אוהבת לסגור שיחה עם לקוחה בלי לקבוע איתה בצורה ברורה, אבל הפעם אין לי ברירה. אני משננת בראש את שמה ואת תאריך החתונה שלה, כדי לוודא בהמשך עם המזכירה שהיא אכן קבעה את התאריך.

באותו ערב אני נפגשת עם המזכירה, נזכרת במיכל ומבררת אם היא אכן התקשרה וקבעה את התאריך. לא, היא לא התקשרה. אני מחפשת את המספר במכשיר הטלפון שלי, והמזכירה חוזרת אליה מיד. מיכל שמחה מאוד. בעומס ההכנות פרחה מזיכרונה השיחה הנוספת הנחוצה, והיא שמחה שחזרנו לקבוע איתה. התאריך שהיא רוצה פנוי, והמזכירה פונה לרשום את שמה ביומן. אני, בינתיים, ממתינה לסיום השיחה, מאזינה לחצי מהשיחה. אני שומעת את המזכירה מבקשת ממיכל לאיית את שם המשפחה שלה, ומאות לאות, מופיע מול עיני שם משפחה שמוכר לי מאנשהו.

זה מוזר. אני זוכרת את שם המשפחה שמיכל נתנה לי, אבל לעולם לא הייתי מעלה בדעתי לאיית אותו דווקא כך. יש בו כמה א' וע' שהתווספו, והתוצאה נראית שונה לחלוטין מהשם בפועל. אני מבקשת מהמזכירה לשוחח לרגע עם מיכל. "סליחה על השאלה, היא אולי מוזרה קצת. את מכירה במקרה משפחה ששמות ההורים בה הם...", ואני מציינת את השמות מאותה כתובה נשכחת. "הם אמורים להיות דוברי ספרדית, אני מניחה".

"אלה ההורים שלי!", מיכל מופתעת. "מאיפה את מכירה אותם?". הקלה של גילוי נופלת עלי. "האם ההורים שלך איבדו במקרה את הכתובה שלהם?", אני שואלת בעדינות, ושומעת אותה נדהמת עוד יותר. מאין למאפרת הבלתי מוכרת כל כך הרבה מידע על ההורים שלה?...

"אה... כן", היא משיבה, ואני מספרת לה את כל הסיפור על מעבר הדירה והכתובה שנותרה באחד הארגזים. "אנחנו מחפשים את הבעלים כבר כמה שבועות, ולא השגנו שום קצה חוט", אני מספרת לה.

מתברר שהאיות של שם המשפחה, שהופיע גם על הכתובה, שונה מאוד מהאופן שבו אנשים מן השורה כותבים אותו, וכמעט שאי אפשר לקשר בין המילה לבין הצליל. הם אכן עברו דירה, ואכן השתמשו בארגזים מאותה חברת הובלות, אך ברישומי החברה השם שלהם מופיע כפי שהנציגה שמעה אותו ושיערה שמאייתים אותו – ואף אחד לא עלה על הקשר בין השמות. עד עכשיו.

להורים שלה לקח זמן רב עד שהבינו שהכתובה אבדה. פריקת ארגזים אחרי מעבר דירה היא תהליך שיכול להימשך זמן רב, וכל עוד לא סיימו, הם היו בטוחים שהכתובה נמצאת באחד הארגזים שעדיין לא נפרקו. רק לפני כשבוע, כשסיימו סוף סוף לפרוק את אחרון הארגזים, הם הבינה שהכתובה חסרה. זה היה לא פשוט, והעניין גרר דיונים ושאלות הלכתיות רבות. והנה, כמו משום מקום, מופיעה להם בטלפון אישה ששומרת על הכתובה שלהם כבר תקופה, ואין דורש...

לא ברור איך הם לא נתקלו באף אחד מההודעות שהפצתי. אחרי הכל, "נמצאה כתובה" זו לא כותרת שרואים בכל יום... אבל זה היה רצון ה'.

*

ביום החתונה, אמא של מיכל סבבה סביבי מאושרת כאילו הייתי אני הכלה. מלבד העניין ההלכתי, הכתובה, כפי שראיתי מיד, היתה יפהפייה ומעוטרת באופן מיוחד, והיתה לה משמעות רגשית גדולה עבור אם הכלה.

ברוך ה', זכינו להשיב האבדה. ולא סתם אבדה, אלא כזו שבונה בית.