גבולות בלי עצבים: 7 כללים לחינוך נכון גם כשהילד מכעיס ומעצבן

כל ההורים מכירים את הרגע שבו הם מבקשים פעם אחת ואז עוד פעם ועוד, אבל הילדים כאילו לא שומעים. בשלב מסוים זה כבר מכעיס אותנו לגלות ששום דבר ממה שביקשנו לא נעשה. לפעמים זה חדר מבולגן שאי אפשר להיכנס אליו, לפעמים זו מריבה בין האחים ולפעמים, גם זה קורה, הילד עושה בדיוק את ההיפך ממה שביקשנו. 

ואז מגיע הכעס.

אנחנו רוצים שהילד יבין שיש גבולות, שילמד לכבד, שידע שלא כל התנהגות מתקבלת בבית שלנו, כי בעינינו אלו מטרות חינוכיות חשובות. הבעיה מתחילה כשברגע הזה, הכעוס כל כך, הדרוך כל כך, אנחנו כבר לא באמת מחנכים אלא מגיבים לסיטואציות. 

כאן, התורה הקדושה מזהירה אותנו מהתנהגות אימפולסיבית, שמזיקה הרבה יותר ממה שהיא מועילה. ולא, היהדות אינה מבקשת מהורה להיות אדיש להתנהגות לא ראויה של הילד. להפך. ילד זקוק לגבולות ולהכוונה, אך יש הבדל בין להראות לילד שהתנהגות מסוימת פסולה, לבין לאבד שליטה ולכעוס. 

הרמב"ם כותב שאפילו כאשר אדם צריך להטיל מורא על ילדיו כדי להחזירם לדרך הנכונה, עליו להיראות ככועס כלפי חוץ, בעוד שבתוכו דעתו נשארת מיושבת. כלומר, גם התקיפות עצמה צריכה להיות בשליטה ולא תוצאה של סערת רגשות. 

אז למה כל כך חשוב לא לחנך מתוך כעס? הנה 7 סיבות שאתם מוכרחים להפנים:

1. כי ברגע של כעס אנחנו עלולים להפסיק לחנך ולהתחיל לפרוק

זה אולי ההבדל החשוב ביותר: עונש אמור לעזור לילד להבין שהייתה להתנהגות שלו תוצאה וללמד אותו כיצד לנהוג בפעם הבאה. אבל כאשר אנחנו כועסים מאוד, התגובה כבר לא תהיה מותאמת למעשה. הילד שפך משהו ואנחנו מזכירים לו גם מה עשה אתמול. הוא התחצף ואנחנו עוברים להכללות כמו "אתה אף פעם לא מקשיב" או "כמה פעמים אפשר להסביר לך?"

במילים אחרות, במקום לחנך אנחנו פורקים תסכול על הילד ואז הילד יחווה דחייה אישית ולא ירצה להפנים את המסר.  לכן חשוב לעצור, להירגע ורק אז להגיב באופן שקול ושקט. 

2. כי הילד לומד מאיך שאנחנו מתנהגים יותר ממה שאנחנו אומרים

אפשר לומר לילד אלף פעמים: "כשכועסים לא צועקים", אבל אם אנחנו צועקים את המשפט הזה, העברנו לו מסר אחר לגמרי. ילדים לומדים ויסות רגשי במידה רבה דרך המבוגרים שסביבם. כשהורה מצליח לומר: "אני מאוד כועס עכשיו ולכן אני רוצה לחשוב לפני שאני מגיב", הוא מלמד שיעור חשוב הרבה יותר מהרצאה על שליטה עצמית.

לפעמים החינוך הגדול ביותר מתרחש דווקא בשניות שבהן ההורה לא אומר את הדבר שהוא רצה לומר.

3. כי פחד אינו זהה ליראת כבוד

ילד יכול לציית להורה מפני שהוא מפחד ממנו. הוא עשוי להפסיק לדבר, לסדר מיד את החדר או להתנצל במהירות כך שמבחוץ זה אפילו יכול להיראות כאילו הכעס "עבד".

אבל כדאי לשאול: מה הילד למד? האם הוא הבין מדוע ההתנהגות הייתה לא נכונה, או שהוא רק למד שכאשר אבא או אמא מתחילים לכעוס כדאי לעשות הכול כדי שהסערה תחלוף? המטרה היא לא לגדל ילד שמתנהג יפה מפני שאמא נמצאת בחדר, אלא אדם שלמד לבחור בטוב גם כשהוא לבדו.

4. כי בזמן כעס אנחנו רואים את המעשה ושוכחים את הילד

הילד שמולנו הוא לא "הבלגן שהוא עשה". הוא גם לא הציון שקיבל, המריבה שפתח או התשובה החצופה שענה לפני רגע. מאחורי ההתנהגות יש ילד שלם, עולם שלם של מחשבות ורצונות, תהיות ואפילו חוסר השלמה עם הישגים. ומה שעובד עם ילד אחד, לא תמיד עובד עם הילד האחר ('חנוך לילד על פי דרכו'). לפני שמתקנים את המעשה, חשוב שנראה קודם את הילד ואת הצרכים שלו. 

5. כי דווקא כשהילד טועה הוא צריך לדעת שהקשר נשאר

גם אם אתם כועסים על מעשה מסוים שהילד עשה, אסור להשאיר בשדה הראייה רק את הכעס. חז"ל מלמדים אותנו שהגישה חייבת להיות של 'שמאל דוחה ימין מקרבת' - דהיינו שגם כשיש מקום לשמאל - לגבול, למשמעת ולאמירת ה'לא', חייב להיות גם צד מקרב של ימין. 

גישה חינוכית המבוססת על העיקרון הזה מדגישה שהתקשורת החיובית עם הילד צריכה לתפוס מקום גדול בהרבה מהביקורת, ההערות והעונשים.  ילד צריך לדעת: עשית משהו שאסור לעשות, ואנחנו נטפל בזה. אבל אתה עדיין הילד שלי והקשר בינינו לא עומד למשפט בכל פעם שאתה טועה.

6. כי הכעס של הילד הוא לפעמים שיעור עבורנו

קל מאוד לחשוב שחינוך הוא פרויקט שבו אנחנו מתקנים את הילדים, אבל היהדות מזכירה שההורות מחנכת גם אותנו. כאשר ילד מפעיל בדיוק את הנקודה שהכי קשה לנו איתה, הוא מעמיד אותנו מול הסבלנות שלנו, הגאווה שלנו, הצורך שלנו בשליטה והיכולת שלנו לעצור לפני שאנחנו מגיבים.

בכתיבה יהודית על הורות וכעס מופיעה ההצעה להתייחס לרגעים כאלה כהזדמנות לעבוד על המידות שלנו, ובמיוחד על סבלנות ושליטה עצמית.  במקום לשאול רק "איך אני גורמת לילד הזה להשתנות?", אפשר לפעמים לשאול גם: "מה הרגע הזה מבקש ממני לשנות בעצמי?" או מה אני לומדת על עצמי, מהרגע הזה. זו גישה חינוכית אחרת לגמרי. 

7. כי גם כשצריך להיות תקיפים, אפשר לעשות זאת מתוך יישוב הדעת

וזו אולי הטעות הגדולה ביותר סביב הנושא כי לא לחנך מתוך כעס לא אומר לוותר לילדים. זה לא אומר שהכול מותר, שאסור להעניש או שהורה צריך לחייך כאשר הילד חוצה גבול רציני.

לפעמים צריך לומר "לא" חד וברור כדי לעצור התנהגות לא מתאימה, אבל אפשר להציב גבול בלי להשפיל את הילד, ובלי לאבד שליטה.  אפשר לומר לילד שהתנהגות מסוימת חמורה בלי לגרום לו להרגיש שהוא עצמו ילד רע. ואפשר גם לומר: "אני כועסת מדי כרגע. נדבר על זה בעוד עשר דקות". 

ומה עושים אם כבר כעסנו (כי בסופו של דבר, אנחנו הורים ולא מלאכים)? אפשר לחזור לילד ולומר: "מה שעשית לא היה בסדר, אבל גם הדרך שבה דיברתי אליך לא הייתה נכונה". התנצלות אינה בהכרח מחלישה את הסמכות ההורית. היא יכולה ללמד את הילד שיעור עצום: אדם יכול לטעות, לקחת אחריות, לבקש סליחה ולנסות בפעם הבאה להגיב אחרת.