החרקים שדומים לצרצרים ויכולים לגרום לחירשות זמנית

יש חרקים שאינם מזיקים לנו, אבל יש כאלה שאי אפשר להתעלם מההשפעה שלהם עלינו. הציקדות, חרקים שדומים מעט לצרצרים, שייכות ללא ספק לקבוצה השנייה. בימי הקיץ החמים הן מסוגלות למלא אזורים שלמים ברעש עוצמתי, אבל הקול המפורסם שלהן הוא רק חלק קטן מסיפור חיים יוצא דופן שמתרחש ברובו הרחק מהעיניים שלנו.

חלק מהציקדות מבלות שנים ארוכות מתחת לפני הקרקע, יש מינים שמגיחים רק אחת ל־17 שנה, הן מצוידות בחמש עיניים, משילות את השלד החיצוני שלהן כשהן מתבגרות ומסוגלות להופיע במספרים עצומים כמעט באותו הזמן. הנה כמה עובדות מפתיעות על החרקים שאנחנו שומעים הרבה יותר ממה שאנחנו רואים:

הן יכולות לבלות כמעט את כל חייהן מתחת לאדמה

הציקדות מתחילות את חייהן מעל פני הקרקע, אבל זמן קצר לאחר בקיעת הביצים, הצעירות, הנקראות נימפות, יורדות אל תוך האדמה. שם הן עשויות להישאר במשך תקופה ארוכה מאוד, כשהן ניזונות מנוזלים שמקורם בשורשי צמחים.

אצל מינים מסוימים, כמעט כל חייה של הציקדה עוברים בעולם שמתחת לרגלינו. רק כאשר מגיע הזמן המתאים, הנימפות עולות אל פני הקרקע ומתחילות את המעבר לשלב הבוגר. באופן מפתיע, דווקא התקופה שבה אנחנו רואים ושומעים את הציקדות, היא חלק קטן ממחזור חייהן.

יש ציקדות שמופיעות רק פעם ב־17 שנה

אחת מתופעות הטבע המפורסמות ביותר בעולם החרקים מתרחשת בצפון אמריקה. שם חיים מינים של "ציקדות מחזוריות", שחלקם מגיחים אחת ל־13 שנים ואחרים אחת ל־17 שנים.

במשך כל אותן שנים הציקדות מתפתחות מתחת לאדמה. ואז, בתוך פרק זמן קצר יחסית, מספרים עצומים שלהן עולים אל פני השטח כמעט יחד. באזורים שבהם מתרחשת הגחה גדולה ניתן לראות ציקדות חולשות על מקומות נרחבים כמו  עצים, גדרות ומדרכות, ולשמוע את קריאות הזכרים בעוצמה שקשה להתעלם ממנה. לאחר הטלת הביצים, מתחיל למעשה מחזור החיים הבא. 

הן יודעות מתי הגיע הזמן לצאת מהאדמה

איך חרק שנמצא מתחת לאדמה במשך 13 או 17 שנה "יודע" שהגיע הזמן לצאת? זו אחת השאלות המרתקות בחקר הציקדות המחזוריות.

החוקרים סבורים שהציקדות מסוגלות לעקוב אחר מחזורי עונות ושינויים בצמחים שמהם הן ניזונות. לאחר שהושלם מספר השנים המתאים, גם תנאי הסביבה ממלאים תפקיד בהגחה. באביב, כאשר הקרקע מתחממת לטמפרטורה מתאימה, מתחילה העלייה ההמונית אל פני השטח.

התוצאה מרשימה במיוחד: מספר עצום של חרקים שחיו במשך שנים בחשכה מגיח בתוך חלון זמן מצומצם יחסית.

אחרי שהן יוצאות מהאדמה הן משילות את השלד החיצוני שלהן

הציקדה שאנחנו רואים מעופפת בין העצים אינה נראית כך ברגע שבו היא יוצאת מהקרקע. הנימפה מטפסת בדרך כלל על גזע עץ, ענף, גדר או משטח יציב אחר, ונאחזת בו היטב. לאחר מכן השלד החיצוני שלה נבקע, ומתוכו יוצאת בהדרגה הציקדה הבוגרת. בתחילה, גופה וכנפיה עדיין רכים ועדינים. הכנפיים מתרחבות ובהמשך מתקשות, עד שהציקדה מוכנה לעוף.

אם ראיתם פעם קליפה חומה וריקה שנראית כמו חרק שלם ודבוקה לגזע של עץ, סביר להניח שמדובר בשלד החיצוני שהשאירה אחריה ציקדה במהלך ההתבגרות.

לציקדות יש חמש עיניים

מבט מקרוב על ראשה של ציקדה מגלה פרט מפתיע: מבחינה אנטומית אפשר לומר שיש לה חמש עיניים. שתיים מהן הן העיניים המורכבות הגדולות והבולטות שנמצאות בצדי הראש, וביניהן נמצאות שלוש עיניות פשוטות קטנות, המכונות ocelli.

העיניים המורכבות מאפשרות לציקדה לקלוט את סביבתה, ואילו העיניות הפשוטות רגישות במיוחד לאור ומסייעות בזיהוי שינויים בעוצמת התאורה. השילוב מעניק לחרק מערכת ראייה שמתאימה היטב לחיים בין עצים, ענפים ואור שמש משתנה.

קיימים אלפי מינים של ציקדות בעולם

כשאנחנו אומרים "ציקדה", אנחנו למעשה מתייחסים לקבוצה גדולה ומגוונת מאוד של חרקים. קיימים בעולם אלפי מינים מוכרים של ציקדות, והם שונים זה מזה בגודל, בצבע, באזורי המחיה, במחזור החיים ואפילו בצלילים שהם מפיקים.

ניתן למצוא ציקדות בחלקים רבים של העולם, במיוחד באזורים חמים וממוזגים. חלקן מופיעות מדי שנה ולכן מכונות לעיתים "ציקדות שנתיות", בעוד שהציקדות המחזוריות המפורסמות של צפון אמריקה פועלות לפי מחזורים ארוכים ויוצאי דופן של 13 או 17 שנים.

הן לא "שרות" כמו צרצרים

הרעש המפורסם של הציקדות נשמע לפעמים כמו מקהלה עצומה של צרצרים, אבל מנגנון יצירת הצליל שלהן שונה מזה של צרצרים.

אצל מינים רבים של צרצרים, הצליל נוצר באמצעות שפשוף חלקי גוף זה בזה. הזכרים של הציקדות, לעומת זאת, מצוידים במבנים מיוחדים הנקראים טימבלים. אלה מעין ממברנות הנמצאות באזור הבטן ועוברות עיוות מהיר פנימה והחוצה.

התנועה המהירה יוצרת סדרה של נקישות, וגופו של החרק מסייע להגביר אותן. כאשר זכרים רבים משמיעים את הקריאות שלהם יחד, מתקבל רעש חזק במיוחד שלעתים נדירות, כפי שקרה לאחרונה בסין, עלול לגרום לחירשות זמנית. 

אסטרטגיית הישרדות

מיליוני חרקים שמופיעים יחד נשמעים כמו חגיגה עבור הטורפים שלהם, ובמובן מסוים זה אכן כך. ציפורים ובעלי חיים אחרים יכולים למצוא לפתע כמויות עצומות של מזון זמין. 

אלא שדווקא המספרים האדירים מעניקים לציקדות יתרון.

הרעיון מכונה לעיתים "שובע טורפים": כאשר מופיעים הרבה יותר פרטים מכפי שהטורפים מסוגלים לאכול, חלק גדול מהאוכלוסייה מצליח לשרוד. גם אם מיליוני ציקדות נטרפות, נשארות מספיק ציקדות אחרות כדי להבטיח את קיומו של הדור הבא. במילים אחרות, הן אינן מנסות להסתתר מהטורפים. הן פשוט מגיעות במספרים גדולים כל כך, כך שהטורפים אינם מסוגלים לאכול את כולן.

החיים הבוגרים שלהן קצרים בהרבה מהחיים שמתחת לאדמה

אחרי שנים ארוכות מתחת לפני הקרקע, אפשר היה לחשוב שהציקדה סוף סוף מתחילה חיים ארוכים מעל האדמה. בפועל, אצל מינים רבים השלב הבוגר נמשך שבועות ספורים בלבד.

בחלון הזמן הקצר הזה מתרחשים הדברים החשובים ביותר להמשך הדור: לאחר שהביצים בוקעות, הנימפות הזעירות נופלות אל הקרקע, מתחפרות ומתחילות שוב את החיים התת־קרקעיים. אצל הציקדות המחזוריות, הדור החדש שייעלם עכשיו מתחת לאדמה עשוי שלא להיראות שוב במשך 13 או אפילו 17 שנים.