"בזמן בדיקת חמץ קיבלתי טלפון דחוף: 'יש חייל יהודי בסומליה, חייבים להעביר אליו חבילה'"

כשהרב נתנאל ואביטל קסוביץ הגיעו לקניה לפני כחמש שנים, בשליחות מטעם מכון "שטראוס-עמיאל" מבית "אור תורה סטון", חלפו כשלושים וחמש שנה מאחר שעזב הרב הקבוע האחרון את המדינה. אולם כשהם נפרדו בשנה האחרונה מהיבשת בדרכם ליעד השליחות הבא בניו זילנד, הם הותירו אחריהם בלב ניירובי קהילה יהודית מגובשת ופועמת המונה כ-500 חברים, לצד בית כנסת פעיל ושרשרת ענפה של עשייה תורנית וחברתית.

בניית הקהילה דרשה התמודדות יומיומית עם אתגרים לא פשוטים במדינת עולם שלישי – החל מאיתור וגיבוש של יהודים מכל קצוות הקשת, ועד לפתרונות יצירתיים להשגת מזון כשר בלב אפריקה. הסיפורים המרגשים מעידים על עוצמתה של הנקודה היהודית, שמסוגלת לזהור גם במקומות המרוחקים ביותר.

לרגל גיחה קצרה של בני הזוג לארץ, פגשנו אותם לשיחת עומק מרתקת על החיים במרחב האפריקאי, וקיבלנו טעימה ישירה מהחוויות והסיפורים הבלתי נתפסים שליוו אותם בתפקידם הייחודי.

ראש שבט מסאי (שבט אפריקאי) הלבוש בבגדים של השבט. "אלה ברכב ואלה בסוסים"

היכרות בגובה העיניים

"הגענו לקניה בשיאה של מגפת הקורונה", נזכר הרב קסוביץ. "באותם ימים, החיסונים בישראל חולקו במשורה רק לצוותים רפואיים ולמקרים מיוחדים. כיוון שאשתי היא אחות במקצועה ואני עוסק בהוראה, קיבלנו את החיסונים עוד בארץ, וכשנחתנו בניירובי היינו למעשה בין המחוסנים הבודדים באזור".

הרב מציין כי בסגרים של קניה ההנחיות היו שונות מאלו שניתנו בישראל: "הגבילו התקהלויות ואף הוטל עוצר לילי, אך החרדה הגדולה הייתה בכלל מפני התפרצות זן של נגיף האבולה במזרח אפריקה – סכנה שהטרידה את התושבים עוד יותר מהקורונה, לאור שיעורי תמותה נוראים של כ-50% בקרב הנדבקים.

"לכאורה היה ניתן לצפות שלפני הכל נפתח את שערי בית הכנסת ונתחיל להכיר את הקהילה", מוסיפה אביטל. "אך מכיוון שזה לא יכול היה להתבצע, החלטנו להפוך את המגבלה להזדמנות: במקום מפגש פומבי עם מאות אנשים, בו קשה לתת תשומת לב אישית, עברנו לשיטה של 'אחד על אחד'. כיוון שהיינו מחוסנים ולא חששנו מלהידבק, הזמנו משפחות ויחידים אלינו הביתה לשיחות עומק. כך נוצרו הקשרים האישיים והחמים ביותר עם חברי הקהילה".

מיהם אותם חברי קהילה שמתגוררים בקניה?

"הקהילה נוסדה רשמית בשנת 1904, והיא ככל הנראה אחת המגוונות בעולם", עונה הרב קסוביץ. "חלק מגל המייסדים היו יהודים שהגיעו מבריטניה בתקופה הקולוניאלית. באותם ימים הממסד הבריטי נקט במדיניות מפלה של 'אין כניסה לשחורים, לפיליפינים וליהודים' למועדונים האליטיסטיים. היהודים לא יכלו להשתלב בחברה הבריטית, והם קיבלו אישור מהשלטונות להקים מרכז קהילתי משלהם, שהפך בהמשך לבית הכנסת הגדול.

"אל הגרעין הזה הצטרפו יהודים שנעקרו מאירופה בתקופת מלחמת העולם השנייה. הבריטים, שמנעו מיהודים רבים לעלות לארץ ישראל, ניתבו חלק מזרם הפליטים לקולוניות שלהם ברחבי אפריקה, ובכך זרעו את היסודות לקהילות נוספות באזור, כולל באוגנדה השכנה". 

בכנס בחוף השנהב עם שליט ניגרי מסורתי, שטוען שהשבט שלו הוא מעשרת השבטים האבודים

ראש הקהילה הטנזנית, יהודה קהלני, הסנדק בברית של אוהב ישראל קסוביץ (בנו של הרב נתנאל)

אפריקה ישראל

השהות במזרח אפריקה, כך מתברר, חשפה את בני הזוג לסיפורים היסטוריים המחברים בין קניה לארץ ישראל. "אחד הסיפורים המרתקים קשור ל'תוכנית אוגנדה' שהציע בנימין זאב הרצל", מספר הרב קסוביץ. "אף על פי שהתוכנית נקראה על שם אוגנדה, הטריטוריה שהוצעה שכנה למעשה בשטחי קניה של היום. אגב, בתקופת המלחמה בישראל נתקלתי בכתבה מרתקת בעיתון מקומי, בה נשאלו הקוראים: 'דמיינו מה היה קורה אילו היהודים היו מגיעים למזרח אפריקה'.

"הכתבה חשפה פרק היסטורי שלדעתי מעולם לא נלמד במערכת החינוך בארץ, והוא האנטישמיות הבוטה של המתיישבים הבריטים שהתגוררו באותם ימים באזור. מסתבר שכאשר נשלחה משלחת הסקר היהודית לבחון את השטח כמושב זמני, הבריטים המקומיים התנגדו לכך נחרצות. במכתבים ששיגרו נכתב בגלוי כי אינם מעוניינים ב'חצאי לבנים, גנבים ושותי דם' – תיאורים גזעניים ומזעזעים. כדי להבטיח שהיוזמה תסוכל, המדריכים הבריטים לקחו את משלחת הסקר במסלולים המסוכנים ביותר, דרך שטחים של שבטים עוינים ואזורים שורצי אריות, במטרה להטיל עליהם אימה ולהבריח אותם מהאזור".

פרט היסטורי מרתק נוסף נוגע לתקופת המאבק בבריטים בארץ ישראל, אז גורשו מאות לוחמי אצ"ל ולח"י למחנות מעצר באפריקה. "בין העצורים היה יצחק שמיר, שנכלא במחנה באריתריאה, נמלט משם במסע נועז דרך היבשה וחזר להילחם בארץ", מפרט הרב קסוביץ. "גולים אחרים הועברו בהמשך למחנה המעצר גילגיל שבקניה. כדי למנוע בריחות, הבריטים חילקו אדמות למשפחות מקומיות והנחו אותן באופן חד-משמעי: 'אם אתם רואים אדם לבן בורח – תירו בו, הוא יהודי'. ככל שהמתח גבר, פנו השלטונות לרב הקהילה המקומית בבקשת סיוע, וזה הקים קהילה קטנה ובית כנסת בסמוך למחנה המעצר – מבנה שעומד על תילו עד היום".

ומיהם היהודים שמשתייכים לקהילה של היום?

"הקהילה של היום מורכבת ממשפחות שהן דור רביעי וחמישי לאותם מייסדים, לצד ישראלים שהגיעו לצרכי עסקים ופיתוח. אליהם מצטרפים גם אנשי סגל דיפלומטי, עובדי שגרירויות וצוותים של ארגונים בינלאומיים. חשוב להבין שעל אף שקניה נתפסת לעיתים כמדינת עולם שלישי, ניירובי היא מרכז פיננסי ודיפלומטי אדיר במרכז אפריקה, והיא אף מארחת את אחד מארבעת המטות המרכזיים של האו"ם בעולם".

איך מצליחים לגבש קהילה מקבוצה של אנשים שכל כך שונים זה מזה?

"זה אתגר", מודה הרב קסוביץ. "כדי להצליח לייצר מסגרת שכולם יצטרפו אליה וירגישו שייכים, נדרשה מאיתנו עבודה רבה ורגישות גבוהה. לפני כשנה סיימנו את תפקידנו ועזבנו את קניה, כשלשמחתנו הותרנו מאחורינו קהילה תוססת של כ-500 יהודים. כיום ממשיכים את המלאכה הרב יוסף צימרמן ורעייתו, שעושים עבודה נפלאה, מאתרים יהודים נוספים ומגדילים את הקהילה באופן מתמיד".

כשרות והתמודדות

האם נתקלתם באנטישמיות במהלך השהות?

"ממש אפס אנטישמיות", משיב הרב קסוביץ. אביטל מסכימה לכל מילה, ומוסיפה: "זה אולי אחד המקומות האחרונים בעולם שבהם אתה מסתובב כיהודי וישראלי באופן גלוי, ואנשים מסתכלים עליך בהערצה. יש כאלו שאפילו עוצרים אותך ברחוב ומבקשים ברכות, מרעיפים אהבה חמה על ישראל ומארחים אותך מכל הלב".

"בתחילת המלחמה בארץ חזרתי לשירות מילואים, והתמיכה של הקהילה המקומית הייתה מרגשת עד דמעות", משחזר הרב קסוביץ. "היו אפילו כמרים מכנסיות שונות באזור ששלחו לי הקלטות מתוך 'דרשות יום ראשון', שבהן סיפרו למאמיניהם על 'הרב שלנו שנלחם ברוע'. לאחר מתקפת חמאס בשמחת תורה, פנו אלינו נציגים מכנסיות רבות להביע תנחומים ועמדו לצידה של ישראל ללא שום הסתייגות.

"ואף יותר מזה", הוא מוסיף, "אחרי מפגשים רבים עם אנשי דת שביקשו להכיר את היהדות לעומק, הקמנו בסופו של דבר קהילת בני נח מיוחדת עבור אלו שחיפשו אמת ורצו להעמיק ולהשקיע בכך. אנחנו היינו עבורם הכתובת".

בסופו של דבר, מדובר במדינת עולם שלישי. איך הסתדרתם מבחינת תברואה, בריאות ומזון כשר?

"כשמזכירים את קניה, הרבה אנשים מדמיינים אזורים כפריים ונידחים, אבל אנחנו התגוררנו בעיר מפותחת מאוד", מסבירה אביטל. "יש שם קניונים, מסעדות וכל מה שצריך. לא חסר דבר. בנוסף, לא הייתה לנו בעיה של עוף כשר, כיוון שבעלי למד שחיטה והיה שוחט עופות עבור חברי הקהילה באופן סדיר, כך שזכינו לעוף כשר ללא הגבלה".

"היה מרגש לראות שבעקבות השחיטות הפרטיות, גם חברים בקהילה שאינם שומרים מצוות באופן מלא החלו להקפיד על כשרות", מוסיף הרב קסוביץ. "אחת לשלושה חודשים ערכנו שחיטה, ובכל פעם הביקוש רק הלך וגדל".

לגבי מוצרי המזון האחרים, אביטל מציינת: "לקחנו את זה כפרויקט – עברנו בין המפעלים המקומיים, בדקנו את חומרי הגלם וגיבשנו רשימה מפורטת של מוצרים מותרים בשימוש. כשעזבנו, השארנו מאחורינו חוברת מפורטת בת 54 עמודים עבור השליחים הבאים וכל מי שמגיע למזרח אפריקה ומבקש לשמור כשרות".

באוגנדה, בהקמת מצבה לקהילה היהודית. בטקס נכחו בודדים מהקהילה ומשבט האבאיודאיה (אוגנדים שהתגיירו)

מדיניות הדלת הפתוחה

איך נראו אצלכם סעודות שבת?

"אלו היו סעודות של עשרות משתתפים", אומרת אביטל, ובעלה משלים אותה: "היו לנו אורחים קבועים מהקהילה שנמצאים בתהליכי התחזקות, לצידם המוני מטיילים ישראלים, והיו גם עובדי שגרירויות מארה"ב ומרחבי אירופה. כולם ישבו איתנו סביב השולחן: דיפלומטים, אנשי עסקים, חרדים, חילונים, נוער גבעות, פעילים מהשמאל הקיצוני, ועוד ועוד. משפט שחזר על עצמו כמעט בכל שבוע היה: 'אתם לא תאמינו, עכשיו דיברתי עם אימא שלי בטלפון ואמרתי לה שאני נכנס לבית של הרב לסעודת שבת. היא הייתה בשוק ושאלה: 'מה אתה הולך לעשות? הרי בחיים לא היית בבית כנסת!'

"והכי מרגש זה שממש בימים אלו הגענו לארץ במיוחד כדי לחתן זוג מטיילים שנפגש אצלנו בשולחן השבת", מגלה הרב קסוביץ. "שניהם הגיעו להתנדב באפריקה דרך אותה קבוצה, והתארחו בביתנו בסעודה. הבחור ישב משמאלי, והוא ניסה לשאול את השאלות הכי מתריסות בעולם. אבל הוא חזר גם ביום שלמחרת וגם בשבוע שאחריו. לפני כחצי שנה הם התקשרו לבשר שהתארסו. הם אמרו לי: 'בחיים לא חשבנו על חתונה יהודית, אבל אנחנו רוצים אותך בחופה, ואם כבר חופה, אז שיהיה גם אוכל כשר'.

"זהו למעשה הזוג הרביעי שאני מחתן – כולם מטיילים שהצהירו בתחילה שאינם מעוניינים בחתונה דתית", אומר הרב בהתרגשות. "בכלל, אנחנו שומרים על קשר הדוק עם מאות מטיילים שעברו אצלנו, ומנהלים קבוצות וואטסאפ פעילות. בכל פעם שאנחנו מגיעים לארץ, אנחנו מארגנים מפגש ומעלים חוויות מהימים בקניה. עבור רבים מהם, השהות אצלנו הייתה החוויה הדתית החיובית הראשונה בחייהם, וזה מרגש אותנו בכל פעם מחדש".

בני הזוג מעידים כי כאשר חיים בלב אפריקה, הדילמות והפניות שמגיעות אינן דומות לשום דבר המוכר בארץ. "היינו בערב ליל הסדר, בעיצומה של בדיקת חמץ", משחזר הרב קסוביץ את אחד מאינספור הסיפורים הבלתי נתפסים שחוו. "הטלפון שלי לא הפסיק לצלצל. סיננתי, אבל השיחה חזרה שוב ושוב. שלחתי הודעה שאני באמצע בדיקת חמץ, והתשובה שקיבלתי הייתה: 'זה דחוף'. כשהתקשרתי בחזרה, אמרו לי: 'יש חייל יהודי-אמריקאי שמשרת בסומליה ואין לו מצות. אתה היחיד באזור, אתה חייב לעזור לו'.

"הבעיה הייתה גדולה מאוד, שכן סומליה, בנוסף להיותה מרוחקת, היא אחת המדינות המסוכנות בעולם. איך מעבירים מצות מקניה למוגדישו? אלא שבהשגחה פרטית, בדיוק שעה לאחר מכן דפק בדלת בחור סומלי. הסברתי לו את המשימה: 'צריך להביא את המצות למוגדישו, ושם ימתין נהג ברכב שנסע חמש שעות במיוחד כדי לאסוף אותן משדה התעופה'. כך עברו המצות מיד ליד, עד שבסופו של דבר הגיעו לידיו של החייל האמריקאי ממש רגעים ספורים לפני תחילת ליל הסדר.

"יש לנו עוד מאות סיפורים כאלה", מציין הרב קסוביץ לסיום. "בגלל המיקום הגיאוגרפי והעובדה שהיינו הכתובת היחידה באזור, הזדמן לנו לסייע ליהודים שנזקקו לעזרה כמעט בכל תחום שהוא – במחנות מעצר, בבתי חולים נידחים, ובעוד מקומות שונים. במשך חמש שנים גילינו שלעזוב את המוכר והנוח ולצאת לשליחות באפריקה זה לא רק ללמד יהדות, אלא לפגוש את עם ישראל במקומות הכי בלתי צפויים שלו, ולגלות שהלב היהודי פועם תמיד, ולעיתים קרובות מצפה בדיוק לך".