החינוך - עונג ולא צער

בהשקפה ראשונה נראה שמלאכת החינוך מתישה ומייגעת, וישנם הורים שהסבלנות אכן פוקעת מהם, והם אינם מסוגלים לחנך עוד. בכל מלאכה שאדם עוסק, אם יודע את מהותה הרי שהוא אוהבה, ואם אוהבה, הוא נהנה ושמח בה. וכמאמר חז"ל (אבות א, י): "אהוב את המלאכה", ומבאר התפארת ישראל: "ויעָצוֹ התנא שיאהב ללמוד מלאכה להתפרנס ממנה, שכל עוד שיאהב מלאכתו, יעשה אותה בשלימות ובנקלות יותר". 

הקושי בחינוך נובע בעיקר מחוסר ידיעת החינוך, ולא מעצם החינוך. היודע לחנך, לא די שאינו מותש, אלא שמח ונהנה. מה שאין-כן אם אינו יודע את מהות ואופי חכמת החינוך, הרי שלא יאהבנה, וכשאינו אוהבה הרי ירגיש במשך כל עיסוקו בה טורח גדול. ומה שאמרו חז"ל (בראשית רבה כ ו) על קללת האשה: "בעצב תלדי בנים", בנים – זה צער גידול בנים, אין כוונתם על עצם עניין חינוך הבנים, אלא על גידולם – דאגה לצרכיהם, כפי שמדויק בלשונם הטהור שאמרו: זה צער גידול בנים ולא אמרו זה צער חינוך בנים. וכן משמע מלשון פירוש מהרז"ו (שם) : "לפי שצער גידולהתינוק מרובה, וטיפולו קשה".

דוגמה לדבר: אישה היודעת לבשל ולאפות, מסוגלת לעמוד במטבח שעות ארוכות ליד תנור לוהט, בשיא החום של עונת הקיץ וליהנות מכל רגע. אך אם אינה יודעת לאפות ולבשל, אין היא נהנית ממלאכה זו, ולכן היא תרגיש שהיא עומדת להתעלף מהחום הלוהט, עד שאינה מסוגלת להמשיך אפילו שעה קלה. ואם הדברים אמורים במלאכה גשמית על אחת כמה וכמה במלאכת שמים – חכמת החינוך, שיש ללומדה כדי לאוהבה, וממילא יעשנה בשלימות ובקלות. אדם שאכן למד את חכמת החינוך ורוצה לדעת האם הוא כבר יודע אותה על בוריה, בזאת יִבָּחֵן – אם בשעה שהוא עוסק בחינוך הילדים הוא רגוע ונינוח, ונהנה להיות בצוותא עימם, הרי זה מעיד שהוא יודע את חכמת החינוך, אך, אם הוא חסר סבלנות ומרגיש לחץ וכאבי ראש, וכדו, הרי שעדיין אינו יודע את חכמת החינוך. נמצא, אם הורים יודעים את חכמת החינוך, לא די שאינם לחוצים וכעוּסים, אלא אף נהנים ושמחים, אך אם אינם יודעים את חכמת החינוך, הרי שהם לחוצים ומתוסכלים.