"הגעתי לרחוב עם חובות של 10,000 שקלים ביום. לא האמנתי שאצליח להיחלץ"

הרגע שבו מטופלות צעירות פוגשות את אדל שקד – מאמנת מנטלית ומטפלת בהתמכרויות, פוסט טראומה, חרדות ושליטה בכעסים, הפועלת כמדריכה בשיטת 12 הצעדים – הוא תמיד רגע מרגש. מרגש עבורן, ולא פחות מכך – עבורה.

"בכל פעם מחדש אני רואה מול עיניי את עצמי כשהייתי בגילן", היא אומרת. "הייתי בחורה רגילה לגמרי, מבית טוב. איכשהו קרה שנחשפתי לחומרים מסוכנים בגיל צעיר, וזה פשוט סחף אותי. במבט לאחור, אני מבינה שזה התחיל בגיל ההתבגרות: לצד המשברים הטיפוסיים של הגיל, גיליתי שהחומרים האלה עוזרים לי להירגע ולהרגיש טוב יותר.

"הבעיה הייתה שההתמכרות, שהתחילה בקטן, הלכה וגדלה עד שהשתלטה על חיי לחלוטין. לא הצלחתי להפסיק. כיום ברור לי שאילו רק היה שם מישהו שיאתר את המצב ויעצור אותי בזמן – הוא היה יכול לחסוך ממני הרבה כאב והתמודדויות קשות. זו הסיבה שאני תמיד אומרת לבנות שאני פוגשת: טפלו בעצמכן, אל תדחו את זה. ככל שתקדימו – כך יגדלו הסיכויים שלכן להיחלץ מן המצב".

סוד כמוס

"זה היה הסוד הכמוס שלי לאורך כל שנות הנערות", חוזרת אדל אל אותם ימים. "אף אחד לא ידע על כך, גם לא כשהתגייסתי לצבא. כלפי חוץ הכל נראה תקין לחלוטין, אך בפנים הייתי מכורה קשות. כשהשתחררתי מהשירות הצבאי התחלתי לעבוד כדי-ג'יי והצלחתי מאוד, אבל ההתמכרות המשיכה לשאוב אותי כלפי מטה. לא יכולתי ליהנות משום דבר ולא הרגשתי סיפוק, כי הרצון הזה תמיד משך אותי לתחתית".

אדל מדגישה כי היא מגיעה מבית מסורתי, אך כפי שראתה בעבר – וממשיכה לראות כיום כאשת מקצוע – התמכרויות עלולות לפגוש כל אחד, ללא קשר למגזר, לרקע או לסגנון החיים.

ההמשך, לדבריה, היה קשה ומטלטל. "הייתי בסך הכל נערה צעירה, אבל הסתובבתי עם אנשים שמבוגרים ממני בעשור. היו כאלה שניצלו אותי וסיכנו אותי, ובאחת הפעמים זה אף הוביל לכך שאיבדתי את רישיון הנהיגה שלי. בשלב מסוים הבנתי שאני הורסת לעצמי את החיים, אך הרגשתי שזה כבר מאוחר מדי ואני לא יכולה לשנות את המצב, כי הייתי שקועה עמוק בפנים. צרכתי כמויות אדירות והייתי ממש על סף מוות, אבל שום דבר לא הצליח לעצור אותי".

ולצד כל זאת, המשכת לנהל אורח חיים רגיל? הייתה לך שגרה?

"כפי שציינתי, זה היה סוד שמור. הסתרתי את המצב מכולם, ובתחילה אף אחד לא חשד. כלפי חוץ תפקדתי כרגיל, הייתי ככל הבחורות בגילי, עד שהתחלתי להישאב לגמרי. כשמשתמשים פעם ביום עוד אפשר להסתיר, אבל כשזה הופך לפעם בשעה – ואפילו בעשר דקות – כבר אי אפשר להמשיך לשחק את המשחק".

מאיפה היה לך התקציב לממן חומרים בכמויות כאלה?

"האמת שלא היה לי. אמנם עבדתי מגיל צעיר והרווחתי כסף, אך שילמתי את כל המשכורת שלי על אותם חומרים, וגם זה לא הספיק. בהמשך מכרתי את התכשיטים שלי, ואפילו את הבגדים. היו זמנים שלקחתי הלוואות בסכומים של 10,000 שקלים ביום, הסתבכתי עם השוק האפור והגעתי למקום הנמוך ביותר שאפשר לדמיין".

הזעקה מהרחוב

אדל עוצרת לרגע את סיפורה, ומציינת כאשת מקצוע המטפלת כיום בתחום כי הנתונים בשטח קשים מאוד: המספרים מעידים כי מתוך 200 מכורים, רק אחד יצליח להיחלץ מהמצב – וגם זה יתרחש אך ורק באמצעות איש מקצוע וטיפול חיצוני. גם מבין אלו שנחלצים, רבים מאוד שוקעים בהמשך שוב בהתמכרות כזו או אחרת.

"המקרה שלי מאוד יוצא דופן", היא מדגישה. "לא רק שהצלחתי להיחלץ מאחד המצבים הקשים ביותר שיש, אלא שבתחילה עשיתי זאת בכוחות עצמי. דווקא בתקופה הקשה ביותר – שבה כבר לא יכולתי להיות בבית והסתובבתי ברחוב בלי מקום לישון – דווקא שם התחלתי להבין שאני בדרך ללא מוצא. הבנתי שאם לא אדאג לעצמי, אני עלולה להגיע לשערי מוות ממש.

"זה היה גם הזמן שבו האמונה שלי התחזקה מאוד", היא מגלה. "המילה 'אמונה' מוכרת לי מילדות, אבל הרגע הזה – שבו את מוצאת את עצמך ברחוב, בלי אפשרות אפילו להתקלח, ונצמדת לאנשים לא טובים רק כדי שאולי יעזרו לך – הוא רגע שפוקח עיניים. הייתי מסתובבת ברחובות תל אביב ומבקשת מבורא עולם: 'תעזור לי להיחלץ מהמצב הזה'. בזמנו, אפילו לא עיכלתי מה עובר עליי, אבל כיום, כשאני עוברת בלילות באותם מקומות, עולים בי פלאשבקים ופתאום אני קולטת איפה הייתי".

אז איך באמת יצאת משם?

"אני יודעת שזה נשמע לא הגיוני, אבל את ההתחלה עשיתי בכוחות עצמי, ללא שום סיוע מבחוץ. ההורים ניסו לשלוח אליי מדריכה שתכניס אותי למרכז גמילה, אך התנגדתי וטענתי ש'אין סיכוי'. זה אחד המאפיינים המובהקים של מכורים – למרות שמצבם קשה, הם ממשיכים להתעקש שהם לא רוצים להיגמל. במקרה שלי ביקשתי מההורים שייתנו לי כמה ימים להיגמל לבד, והפתעתי את כולם כשהצלחתי. הייתי נקייה במשך תשעה חודשים – בלי ליווי, בלי טיפול, אפילו בלי לקחת אקמול. מעטים המכורים שמצליחים לעשות דבר כזה".

איך את מסבירה שדווקא את הצלחת בכך?

"האמונה בבורא עולם החזיקה אותי, כי באותם ימים הרגשתי קרובה אליו יותר מאי פעם. גם הניסיון הרב שצברתי בתקופות הישרדות קיצוניות גרם לי להרגיש שכל התמודדות 'קטנה עליי'. חיזקתי את עצמי כל הזמן בכך ש'הייתי במצבים קשים יותר, אז אני בוודאי יכולה'. כך עברתי יום אחר יום, וראיתי שזה אפשרי.

"אבל אחרי תשעה חודשים נפלתי. בדיעבד הבנתי שהגמילה העצמאית הזו נשמעת אולי פנטסטית, אך היא לא הייתה הדרך הנכונה. שוב יצאתי מהבית וחזרתי לחברים מהעבר. ראיתי איך כל ההצלחות שלי מתחילות להתמסמס, עד שההורים הצילו אותי ושכרו עבורי דירה, רק כדי שלא אהיה ברחוב ושיהיה לי מקום מוגן. זו הייתה השנה הקשה בחיי, אפילו יותר מהתקופה שבה התגוררתי ברחוב".

מלחמה על החיים

אדל נאלצה לעבור תקופה נוספת של מערבולת קשה, בה שקעה עוד יותר, ואף סבלה מפרכוסים ובעיות בריאות. "רק אז הנחתי לעצמי לקבל סוף-סוף עזרה מקצועית", היא מספרת. "זהו המסר שאני מעבירה כיום לכל מי שמתייעץ איתי: אל תנסו להיות חכמים גדולים, פנו לאנשי מקצוע שמכירים מקרים דומים. גמילה עצמאית עלולה להיות מסוכנת פיזית, וגם לא להצליח בפועל".

אבל ההצלה האמיתית שלה הגיעה, לדבריה, כשנכנסה ל'רטורנו'. "זה אחד הדברים החשובים ביותר שעשיתי בחיי, כי זה המקום ששינה והציל אותי. זה היה תהליך ארוך וקשה, אבל עם תמיכה מדהימה מקצועית ובלתי פוסקת. הם הצילו לי את החיים".

זמן קצר לאחר שהצליחה להיחלץ ממעגל ההתמכרות, החליטה אדל ללמוד בעצמה את התחום ולהבין כאשת מקצוע את מה שעבר עליה. לאחר שעברה את תקופת ההכשרה, היא החלה להדריך ואף ניהלה מרכז החלמה. "כיום אני עובדת בקליניקה פרטית ומלווה את המכורים ובני משפחותיהם מן הצד השני", היא משתפת. "אני רואה מקרוב את מה שחוויתי, ומבינה אותם כל כך. אני רואה שוב ושוב עד כמה להורים אכפת מהילדים שלהם, ומצטמררת לחשוב על מה שעבר על ההורים שלי בזמן שהייתי מכורה".

ניסיון החיים שצברה הוא זה שמעניק לה כיום את היכולת להגיע לליבם של המטופלים. "אני מאמינה בלב שלם שאלוקים לא סתם העביר אותי את המסע הזה", היא אומרת בכנות. "הכוח שלי להיכנס למוח של מטופלים, לטפל בפוסט טראומה ובמחשבות טורדניות, נובע מזה שהייתי בעצמי בכל כך הרבה מצבי תודעה, כולל ברחוב. אין שום דבר שיכול להפתיע אותי".

כמה מהמטופלים שאת מלווה חווים לבסוף גמילה אמיתית?

"ברוך השם זכיתי להעביר את התהליך הזה לא מעט קבוצות, ואני ממש רואה שקל יותר לעבור אותו יחד כקבוצה ולא לבד. לשמחתי אני מכירה לא מעט מכורים שאינם זקוקים עוד לחומרים כבר במשך שנה שלמה, ואפילו הרבה יותר מכך.

"עם זאת, חשוב לדעת כי גם אחרי שנגמלים, הראש לעיתים קרובות נשאר שם. המשימה האמיתית והקשה ביותר היא להחזיק את עצמך גם ביום שאחרי הגמילה ולנצח את האוטומט בכל יום מחדש, במיוחד בעולם רווי גירויים. זוהי מלחמה – מלחמה על החיים".