לא רק טילים: כך הפכו קווי הייצור לנשק האסטרטגי החשוב בעולם

במהלך המערכה מול איראן צפו מיליוני ישראלים בדריכות בכל התרעת צבע אדום ובכל הודעה על יירוט מוצלח. אך מאחורי התמונות של טילי ה"חץ", "קלע דוד" ו"כיפת ברזל" הסתתרה השאלה: מה קורה כשמלחמה נמשכת שבועות או חודשים, ומלאי המיירטים מתחיל להצטמצם?

בשנים האחרונות מבינים יותר ויותר צבאות כי הניצחון כבר אינו תלוי רק באיכות מערכות הנשק, אלא גם ביכולת לחדש אותן במהירות. ההבנה הזו משנה את סדרי העדיפויות של מעצמות העולם, שמפנות כעת משאבים לא רק לפיתוח הדור הבא של הטילים - אלא גם להרחבת המפעלים שייצרו אותם. במילים אחרות, המלחמה הבאה עשויה להיות מוכרעת לא רק בשמי הקרב, אלא גם על רצפת הייצור.

במשך עשרות שנים מרוץ החימוש התמקד בשאלה מי יפתח את מערכת הנשק המתקדמת ביותר. מדינות השקיעו בטילים מהירים יותר, במכ"מים מתוחכמים יותר ובמערכות הגנה בעלות שיעורי יירוט גבוהים יותר. אולם המלחמות האחרונות - באוקראינה, במזרח התיכון ובמערכה מול איראן - חשפו מגבלה שלא עמדה בעבר במרכז תשומת הלב: גם מערכת מתקדמת במיוחד אינה מספיקה אם קצב הייצור שלה אינו עומד בקצב השימוש בשדה הקרב.

המלחמה מול איראן המחישה זאת היטב. מערכות ההגנה האווירית האמריקניות והישראליות הצליחו ליירט חלק גדול מהאיומים, אך ההצלחה הזו לוותה בצריכה חסרת תקדים של מיירטים. לפי ניתוח של מרכז המחקר CSIS, מלאי מיירטי הפטריוט וה-THAAD של ארה״ב הצטמצם משמעותית בעקבות הלחימה, עד כדי כך שהחזרת המלאים לרמתם הקודמת צפויה להימשך שנים. החוקרים אף הזהירו כי "אין חלופות טובות" למערכות אלה מול איומים בליסטיים.

השבוע הודיע הפנטגון על הסכם חדש עם לוקהיד מרטין ונורת'רופ גרומן שנועד להגדיל את כושר הייצור של רכיבים למיירטים. במקביל, חברות ביטחוניות בארה״ב מרחיבות מפעלים, מגייסות עובדים ומשקיעות בפסי ייצור חדשים כדי לקצר את הזמן שבין הזמנה לאספקה.

אבל השינוי אינו מסתכם רק בהגדלת הכמויות. הוא משנה גם את אופן החשיבה. אם בעבר המטרה הייתה לפתח את המיירט המתקדם ביותר, כיום גובר העניין גם במערכות זולות יותר, שניתן לייצר באלפים. הדור החדש של מיירטי הפטריוט, למשל, מתוכנן להיות זול משמעותית מקודמו, מתוך הבנה שבמלחמות ממושכות גם המחיר וקצב הייצור הופכים לחלק מהמשוואה.

במובן הזה, שדה הקרב השתנה. בעבר המטרה הייתה לחדור את מערך ההגנה של היריב. כיום, לעיתים די בכך שמדינה תאלץ את יריבתה לשגר עשרות או מאות מיירטים יקרים כדי ליצור לחץ על המלאים ועל התעשייה שמאחוריהם. המשמעות היא שהמערכה כבר אינה מתנהלת רק בין טילים למיירטים - אלא גם בין מפעלים, שרשראות אספקה וקווי ייצור.

גם בישראל כבר נערכים למציאות הזו. לאחר המערכה מול איראן אישרה ועדת השרים להצטיידות תוכנית להאצת ייצור מיירטי "חץ", במטרה להגדיל הן את קצב הייצור והן את המלאים. במשרד הביטחון הדגישו כי מדובר בחלק מההיערכות ל"מציאות הביטחונית המתפתחת", וכי התעשיות הביטחוניות כבר פועלות להרחבת התפוקה.

המשמעות רחבה הרבה יותר מעולם ההגנה האווירית ותקפה גם לאמצעי התקיפה. המלחמה באוקראינה המחישה עד כמה רחפנים זולים, כטב"מים וטילים בכמויות גדולות יכולים לשחוק גם צבאות מתקדמים. לצד יצרניות הנשק הגדולות, קמו במדינה עשרות מיזמים פרטיים שפיתחו והחלו לייצר רחפנים וכטב"מים בקצב מהיר, לעיתים מתוך מתקנים מאולתרים ותוך התאמה מתמדת לצורכי החזית.

בה בעת, בארה״ב ובאירופה מבינים שכדי לשמר יכולת הרתעה לא די בתקציבי ביטחון גבוהים או בטכנולוגיה מתקדמת - יש צורך גם בבסיס תעשייתי שמסוגל לעבוד בקצב של מלחמה. זו גם הסיבה שמומחים רבים כבר אינם מדברים רק על "מרוץ חימוש", אלא על מרוץ ייצור. היכולת להגדיל במהירות פסי ייצור, להבטיח אספקת רכיבים ולחדש מלאים עשויה להיות לא פחות חשובה מהיתרון הטכנולוגי עצמו. כפי שמזהירים חוקרי המכון האמריקני CSIS, ההוצאה המהירה של מיירטים במלחמות האחרונות יוצרת אתגר שישפיע גם על היערכותה של ארה״ב לעימותים עתידיים בזירות אחרות.

בסופו של דבר, הלקח שעולה מהמלחמות האחרונות פשוט אך משמעותי: במשך שנים השאלה הייתה מי יפתח את הטיל הטוב בעולם. כעת מצטרפת שאלה חדשה - ואולי חשובה לא פחות: מי יוכל לייצר את הטיל הבא, ועוד אלף אחריו.