הזעקה שמהדהדת לאורך כל הדורות: ביאור מזמור מ"ד בתהילים

מזמור מ"ד בתהילים עוסק בפער הכואב שבין ישועות העבר המפוארות של עם ישראל לבין סבל הגלות והמצוקה בהווה. כפי שמעיר הרד"ק בפירושו לפרק, מזמור זה נתקן ונאמר במיוחד על תקופת הגלות והשמד, כאשר המשורר מדבר בלשון העם השרוי בגלות, מתאר את נאמנותו הבלתי מתפשרת לה' ולבריתו ומתחנן לעזרה ופדות.

תקציר הפרק

המשורר פותח את המזמור ומשבח את ה': "בְּאׇזְנֵינוּ שָׁמַעְנוּ אֲבוֹתֵינוּ סִפְּרוּ לָנוּ פֹּעַל פָּעַלְתָּ בִימֵיהֶם בִּימֵי קֶדֶם". המשורר מתאר כיצד בעבר ה' נלחם והושיעה את ישראל מאויביו, ובשל זאת הודה והילל העם את ה': "כִּי הוֹשַׁעְתָּנוּ מִצָּרֵינוּ וּמְשַׂנְאֵינוּ הֱבִישׁוֹתָ", "בֵּא-לֹהִים הִלַּלְנוּ כׇל הַיּוֹם וְשִׁמְךָ לְעוֹלָם נוֹדֶה סֶלָה".

לאחר הזכרת העבר, המשורר טוען כי לא כמו בימים הללו, כיום ה' לא נלחם עבור העם: "אַף זָנַחְתָּ וַתַּכְלִימֵנוּ וְלֹא תֵצֵא בְּצִבְאוֹתֵינוּ", "תְּשִׁיבֵנוּ אָחוֹר מִנִּי צָר וּמְשַׂנְאֵינוּ שָׁסוּ לָמוֹ". המשורר טוען כי עקב חוסר עזרת ה' הגיעו התבוסות והמפלות לישראל: "תִּתְּנֵנוּ כְּצֹאן מַאֲכָל וּבַגּוֹיִם זֵרִיתָנוּ", "תִּמְכֹּר עַמְּךָ בְלֹא הוֹן וְלֹא רִבִּיתָ בִּמְחִירֵיהֶם".

המשורר מודיע כי למרות הצרות שנגרמו לעם ישראל, הם לא שכחו אותו ואת בריתו: "כׇּל זֹאת בָּאַתְנוּ וְלֹא שְׁכַחֲנוּךָ וְלֹא שִׁקַּרְנוּ בִּבְרִיתֶךָ", ולא יעבדו אל זר: "אִם שָׁכַחְנוּ שֵׁם אֱ-לֹהֵינוּ וַנִּפְרֹשׂ כַּפֵּינוּ לְאֵל זָר", מכיוון שהם יודעים את גודלו וכוחו של ה': "הֲלֹא אֱ-לֹהִים יַחֲקׇר זֹאת כִּי הוּא יֹדֵעַ תַּעֲלֻמוֹת לֵב".

חלקו האחרון של המזמור נפתח בקריאת המשורר לה' שיושיע את ישראל: "עוּרָה לָמָּה תִישַׁן אֲדֹנָי הָקִיצָה אַל תִּזְנַח לָנֶצַח", "לָמָּה פָנֶיךָ תַסְתִּיר תִּשְׁכַּח עׇנְיֵנוּ וְלַחֲצֵנוּ", "קוּמָה עֶזְרָתָה לָּנוּ וּפְדֵנוּ לְמַעַן חַסְדֶּךָ".

הפרק המלא

(א) לַמְנַצֵּחַ לִבְנֵי קֹרַח מַשְׂכִּיל.

(ב) אֱ-לֹהִים בְּאָזְנֵינוּ שָׁמַעְנוּ אֲבוֹתֵינוּ סִפְּרוּ לָנוּ פֹּעַל פָּעַלְתָּ בִימֵיהֶם בִּימֵי קֶדֶם.

(ג) אַתָּה יָדְךָ גּוֹיִם הוֹרַשְׁתָּ וַתִּטָּעֵם תָּרַע לְאֻמִּים וַתְּשַׁלְּחֵם.

(ד) כִּי לֹא בְחַרְבָּם יָרְשׁוּ אָרֶץ וּזְרוֹעָם לֹא הוֹשִׁיעָה לָּמוֹ כִּי יְמִינְךָ וּזְרוֹעֲךָ וְאוֹר פָּנֶיךָ כִּי רְצִיתָם.

(ה) אַתָּה הוּא מַלְכִּי אֱ-לֹהִים צַוֵּה יְשׁוּעוֹת יַעֲקֹב.

(ו) בְּךָ צָרֵינוּ נְנַגֵּחַ בְּשִׁמְךָ נָבוּס קָמֵינוּ.

(ז) כִּי לֹא בְקַשְׁתִּי אֶבְטָח וְחַרְבִּי לֹא תוֹשִׁיעֵנִי.

(ח) כִּי הוֹשַׁעְתָּנוּ מִצָּרֵינוּ וּמְשַׂנְאֵינוּ הֱבִישׁוֹתָ.

(ט) בֵּא-לֹהִים הִלַּלְנוּ כָל הַיּוֹם וְשִׁמְךָ לְעוֹלָם נוֹדֶה סֶלָה.

(י) אַף זָנַחְתָּ וַתַּכְלִימֵנוּ וְלֹא תֵצֵא בְּצִבְאוֹתֵינוּ.

(יא) תְּשִׁיבֵנוּ אָחוֹר מִנִּי צָר וּמְשַׂנְאֵינוּ שָׁסוּ לָמוֹ.

(יב) תִּתְּנֵנוּ כְּצֹאן מַאֲכָל וּבַגּוֹיִם זֵרִיתָנוּ.

(יג) תִּמְכֹּר עַמְּךָ בְלֹא הוֹן וְלֹא רִבִּיתָ בִּמְחִירֵיהֶם.

(יד) תְּשִׂימֵנוּ חֶרְפָּה לִשְׁכֵנֵינוּ לַעַג וָקֶלֶס לִסְבִיבוֹתֵינוּ.

(טו) תְּשִׂימֵנוּ מָשָׁל בַּגּוֹיִם מְנוֹד רֹאשׁ בַּלְאֻמִּים.

(טז) כָּל הַיּוֹם כְּלִמָּתִי נֶגְדִּי וּבֹשֶׁת פָּנַי כִּסָּתְנִי.

(יז) מִקּוֹל מְחָרֵף וּמְגַדֵּף מִפְּנֵי אוֹיֵב וּמִתְנַקֵּם.

(יח) כָּל זֹאת בָּאַתְנוּ וְלֹא שְׁכַחֲנוּךָ וְלֹא שִׁקַּרְנוּ בִּבְרִיתֶךָ.

(יט) לֹא נָסוֹג אָחוֹר לִבֵּנוּ וַתֵּט אֲשֻׁרֵינוּ מִנִּי אָרְחֶךָ.

(כ) כִּי דִכִּיתָנוּ בִּמְקוֹם תַּנִּים וַתְּכַס עָלֵינוּ בְצַלְמָוֶת.

(כא) אִם שָׁכַחְנוּ שֵׁם אֱ-לֹהֵינוּ וַנִּפְרֹשׂ כַּפֵּינוּ לְאֵל זָר.

(כב) הֲלֹא אֱ-לֹהִים יַחֲקָר זֹאת כִּי הוּא יֹדֵעַ תַּעֲלֻמוֹת לֵב.

(כג) כִּי עָלֶיךָ הֹרַגְנוּ כָל הַיּוֹם נֶחְשַׁבְנוּ כְּצֹאן טִבְחָה.

(כד) עוּרָה לָמָּה תִישַׁן אֲדֹנָי הָקִיצָה אַל תִּזְנַח לָנֶצַח.

(כה) לָמָּה פָנֶיךָ תַסְתִּיר תִּשְׁכַּח עָנְיֵנוּ וְלַחֲצֵנוּ.

(כו) כִּי שָׁחָה לֶעָפָר נַפְשֵׁנוּ דָּבְקָה לָאָרֶץ בִּטְנֵנוּ.

(כז) קוּמָה עֶזְרָתָה לָּנוּ וּפְדֵנוּ לְמַעַן חַסְדֶּךָ.

ביאור מילים קשות בפרק

"תָּרַע לְאֻמִּים וַתְּשַׁלְּחֵם" - עשית מעשים שהיו רעים ליושבי הארץ, ועל ידי זה שילחת אותם ונתת לבני ישראל את הארץ.

"צַוֵּה יְשׁוּעוֹת יַעֲקֹב" - ולכן אני מבקש שתצווה על ישועת בני ישראל שנקראו בשם יעקב.

"וּמְשַׂנְאֵינוּ הֱבִישׁוֹתָ" - ומהשונאים שלנו גרמת לבושה. כאשר שונאינו חשבו שהם יצליחו לממש את מחשבתם להשמיד אותנו, מנעת זאת מהם, ועל ידי כך הם התמלאו בבושה.

"וּבַגּוֹיִם זֵרִיתָנוּ" - ופיזרת אותנו בין האומות, לא הגלית אותנו רק למקום אחד.

"כָּל זֹאת בָּאַתְנוּ וְלֹא שְׁכַחֲנוּךָ" - כל הצרות האלה באו עלינו ולמרות זאת לא שכחנו אותך ה'.

"וְלֹא שִׁקַּרְנוּ בִּבְרִיתֶךָ" - ולא המרנו את דתנו ונשארנו נאמנים לך, ולכן ראוי שתציל אותנו.

"לֹא נָסוֹג אָחוֹר לִבֵּנוּ" - הלב שלנו לא נסוג מלעבוד אותך

"וַתֵּט אֲשֻׁרֵינוּ מִנִּי אָרְחֶךָ" - והדרך שלנו לא נטטת מהדרך שלך. עדיין הלכנו בדרך שלך.

"כִּי דִכִּיתָנוּ בִּמְקוֹם תַּנִּים" - למרות ששברת אותנו במקום שיש בו נחשים. הנחשים הם דימוי לאויבי עם ישראל.

"וַתְּכַס עָלֵינוּ בְצַלְמָוֶת" - וכיסית אותנו בחושך הגלות שגורם לנו למוות.

"כִּי עָלֶיךָ הֹרַגְנוּ כָל הַיּוֹם" - שהרי בכל זמן אנחנו נהרגים על ייחוד שמך.

"נֶחְשַׁבְנוּ כְּצֹאן טִבְחָה" - ובעיני הגויים אנחנו נחשבים כצאן שמכינים אותו לשחיטה.

"וּפְדֵנוּ לְמַעַן חַסְדֶּךָ" - ואם אין אנחנו ראויים שתפדה אותנו, תפדה אותנו בחסד.

מדרשים מעניינים ממדרש תהילים

"למנצח לבני קרח משכיל" – "מכאן אתה למד שלא היה ביד ישראל כשיצאו ממצרים מעשים שיגאלו בהם ולא מעשה אבותם ולא בזכותם נקרע הים אלא לעשות לו שם... וכשנגאלו ממצרים אמר להם משה לא במעשיכם אתם נגאלין אלא 'למען תספר באוזני בנך', ליתן שבח למקום שבניו מספרים כבודו בין העכו"ם".

הסבר המדרש:יציאת מצרים וקריעת ים סוף לא התרחשו בגלל זכויות ומעשים טובים שהיו בידי בני ישראל באותה עת, ואף לא בזכות אבות בלבד. הגאולה נעשתה על ידי הקב"ה כדי לגלות את שמו וכבודו בעולם, וזהו ייעודו של עם ישראל, כפי שנאמר: "למען תספר באוזני בנך".

"כי שחה לעפר נפשנו" – "אמר רבי יצחק אמר הקדוש ברוך הוא לאברהם (בראשית יג טז) 'ושמתי את זרעך כעפר הארץ. הוי 'כי שחה לעפר נפשנו'. מה כתיב בתריה 'קומה עזרתה לנו'. אם יש בנו מעשים - עשה עימנו, ואם לאו עשה למען שמך. שנאמר 'ופדנו למען חסדך'. אמר רבי ברכיה אי מטיית מלכותא דאמתילא לעפרא צפה לישועה. (אם הגיעה המלכות שנמשלה לעפר לשפל המדרגה - צפה לישועה). אמר הקדוש ברוך הוא הרטיבו מעשיכם כשושנה ומיד אני גואל אתכם. מה כתיב בתריה 'למנצח על שושנים'".

הסבר המדרש: רבי יצחק ורבי ברכיה מסבירים שהברכה שניתנה לאברהם אבינו, "ושמתי את זרעך כעפר הארץ", נושאת בחובה משמעות כפולה:

• בזמן הגלות, עם ישראל מגיע לשפל המדרגה ונרמס "כעפר".
• דווקא כשהמלכות והעם מגיעים לנקודת השפל הזו, זהו הסימן שהגיעה העת לצפות לישועה, שכן מתוך העפר צומחת הגאולה.

המשורר מבקש מה': "קומה עזרתה לנו": אם יש בידינו מעשים טובים וזכויות - גאל אותנו בזכותם; ואם אין בנו מספיק זכויות - גאל אותנו בחסד חינם, למען שמך.

המדרש מסיים בקריאה של הקב"ה לעם ישראל: כשם ששושנה זקוקה למים כדי לפרוח ולבלוב, כך על העם "להרטיב" ולרענן את מעשיהם הטובים. ברגע שנעשית התעוררות קלה מלמטה, הקב"ה ממהר לגאול אותם. רמז לכך נמצא במזמור הבא בתהילים, מזמור מ"ה, הנפתח במילים "למנצח על שושנים".