שורד השבי אביתר דוד חושף: "אני מתמודד עם פלאשבקים - הראש עדיין חוזר לעזה"

אחרי חודשים ארוכים של שיקום הרחק מאור הזרקורים, שורד השבי אביתר דוד פרסם היום (חמישי) פוסט אישי ראשון מאז שחרורו, ובו שיתף את ההתמודדות היומיומית עם השלכות השבי. בפוסט חשוף וכנה סיפר דוד כי בני משפחתו פתחו עבורו קמפיין גיוס המונים, שנועד לאפשר לו להתמקד בתהליך ההחלמה: "אני לא כותב בכדי שירחמו עליי, כי אני יודע ומאמין שיש בי את הכוח להגשים את החלום שלי ולהראות למחבלים שניצחתי".

דוד, ששוחרר לאחר 738 ימים בשבי חמאס, הודה כי אינו יודע מדוע דווקא כעת בחר לשתף את תחושותיו: "אולי כי אחרי יותר משנתיים בשבי הייתי בטוח שאחרי מה שעברתי שום דבר בחיים כבר לא יהיה גדול עליי". הוא שחזר את רגעי החטיפה ממסיבת הנובה: "זה מטורף לחשוב על זה שנסעתי לרקוד וליהנות בנובה, ובשנייה אחת בלי שום התראה או הרגשה שהחיים שלי הולכים להשתנות, נחטפתי באכזריות כשמכים אותי ומתעללים בי".

בהמשך תיאר את תנאי השבי ואת המאבק היומיומי לשרוד. לדבריו, זמן קצר לאחר שנחטף הוכנס למנהרה חשוכה, שבה שרר מחסור באוויר ובתנאים בסיסיים: "לא חשבתי על היום שאחרי. לא יכולתי לחשוב כל כך רחוק. הייתה לי מטרה אחת: להחזיק מעמד עוד יום. ועוד יום. עד שאחזור הביתה". הוא סיפר כי ברגעים הקשים ביותר שאב כוח מהמחשבה על הוריו, בני משפחתו וחבריו, ומהאמונה שהם אינם מוותרים עליו. גם כאשר הרעב הפך לדבר שבשגרה והבדידות העמיקה את הכאב, התקווה לשוב הביתה היא שהחזיקה אותו.

דוד התייחס לרגעי השחרור, שנערך ב-13 באוקטובר בשנה שעברה, ותיאר את המפגש עם משפחתו ואת גל התמיכה שקיבל מהציבור: "קיבלתי יותר אהבה ממה שאפשר לדמיין. החיבוק הראשון עם אמא, אבא והאחים היה רגע שחלמתי עליו כל כך הרבה". לדבריו, "אחרי כל מה שראיתי שם, עם ישראל הזכיר לי שיש בעולם גם טוב".

עם זאת, לדבריו, דווקא לאחר החזרה התברר שהדרך לשיקום רחוקה מלהסתיים: "אני באמת מודה על כל רגע וכל שנייה שאני כאן... אבל לאט לאט הבנתי שגם כשחוזרים הביתה לא הכול חוזר יחד איתך". הוא תיאר כיצד גם כשהוא נמצא במקום בטוח, מוקף במשפחתו ובאנשים הקרובים אליו, הזיכרונות שבים ללא התרעה: "אני אומר לעצמי: 'חזרת. אתה בבית. אתה חופשי'. אבל הראש והגוף לא תמיד מצליחים להאמין בזה".

הוא המשיך: "אני מתמודד עם פוסט-טראומה ועם פלאשבקים. אלה מילים שלא חשבתי שאצטרך להשתמש בהן כשאדבר על עצמי". הוא הוסיף כי האמין שיוכל להתמודד בכוחות עצמו, אך הבין שהחזרה מהשבי היא רק תחילתו של מסע מורכב בהרבה: "חשוב לי שתדעו שהסיפור של שורד שבי לא נגמר ברגע שבו הדלת נפתחת והוא חוזר למשפחה שלו. דווקא אז מתחילה התמודדות שאנשים מבחוץ לא תמיד יכולים לראות".

דוד סיפר: "יש ימים שאני מחייך רק כי לא נעים לי להגיב אחרת". לדבריו, "מה שרואים מבחוץ הוא לא תמיד מה שקורה בפנים. היה לי הרבה יותר קל לכתוב שהכול בסדר ולהמשיך הלאה. אבל אני לא רוצה רק להיראות בסדר".

בסיום הפוסט שיתף גם באחד הרגעים הקשים ביותר שעבר בשבי: "גם כשהמחבלים כפו עליי כמעט בכוחותיי האחרונים לחפור לעצמי קבר. לא ויתרתי. עמדתי שם ולא ידעתי אם זה הרגע האחרון שלי". הוא תיאר כיצד הזיכרון מאותו רגע ממשיך ללוות אותו גם כיום: "שרדתי גם את הרגע הזה. אבל הוא לא נשאר שם. לפעמים הוא חוזר אליי בלי אזהרה. באמצע היום. בתוך מקום בטוח. דווקא כשמסביב הכול נראה רגוע ושקט".

לצד החשיפה האישית, הסביר דוד כי ההחלטה לפרסם את דבר קמפיין גיוס ההמונים נובעת מהרצון להתמקד בשיקום מבלי לשאת גם בנטל הכלכלי: "הם נהנו לראות אותי מצטמק ונחלש לאט לאט ובסבל בלתי נתפס, והחלום שלי להרגיש את הניצחון האמיתי. להתחתן ולהקים משפחה בישראל. מתוך יהדות ואמונה. אני יהודי ואני גאה בזה. את זה אף אחד לא ייקח לי". הוא סיכם: "מסע השיקום שלי ארוך ומאתגר, אני לא יכול לחשוב בנוסף על איך לממן את התהליך שלי בחזרה לחיים. לא קל לי לכתוב את השורות האלה. לא חשבתי אי פעם שגם אבקש עזרה".