למה אי אפשר לדגדג את עצמנו? התשובה נמצאת במוח שלנו

האם ניסיתם פעם אחת לפחות לדגדג את עצמכם, אך גיליתם שזה חסר כל השפעה? גם אם נוגעים בדיוק באותו מקום שבו אדם אחר מצליח להצחיק אותנו בתוך שניות, התחושה שונה לחלוטין. הסיבה לכך קשורה לאופן שבו המוח שלנו מעבד מידע.

כאשר אנחנו מזיזים את היד כדי לגעת בעצמנו, המוח שולח במקביל שני מסרים: אחד לשרירים, שמבצעים את התנועה, ואחד לאזורים שמעבדים תחושת מגע.

המסר השני הוא למעשה "התראה מוקדמת" שמאפשרת למוח לצפות בדיוק היכן, מתי ובאיזו עוצמה נרגיש את המגע. מכיוון שהמוח כבר יודע למה לצפות, הוא מפחית את עוצמת התחושה עוד לפני שהיד נוגעת בגוף. המוח למעשה "מסנן" את המגע משום שהוא אינו מהווה הפתעה.

כאשר מישהו אחר מדגדג אותנו, המוח אינו יכול לחזות בדיוק את התנועה, הקצב, העוצמה או המקום שבו נרגיש את הדגדוג. חוסר הוודאות הזה הופך את התחושה לחזקה הרבה יותר, ולכן אנחנו מגיבים בצחוק, בהתכווצות או בקפיצה. למעשה, דגדוג קשור פחות לעוצמת המגע ויותר לאלמנט ההפתעה.

אחד האזורים החשובים בתהליך הוא המוח הקטן (צרבלום), המסייע לחזות את תוצאות התנועות שאנחנו מבצעים. כאשר התחזית שלו מדויקת, כמו במקרה של מגע עצמי - התחושה נחלשת. כאשר התחזית אינה אפשרית, כמו בזמן שמישהו אחר מדגדג אותנו, התחושה נשארת חזקה ומפתיעה.