"הפוסט טראומה ריסקה אותי. ואז החלטתי – מתוך השבר הזה אני צומחת"

שנים ארוכות התגוררה רותי ישראלי (לבית אריאל) בלב העיר חברון, כשבכל בוקר היא יוצאת מפתח ביתה בתפילה שתזכה לשוב אליו בשלום. "זה לא היה מובן מאליו בכלל", היא אומרת כיום, ומתכוונת ברצינות לכל מילה.

רותי, מראשוני המתיישבים בעיר האבות, נשאה עימה מילדות את התואר "התינוקת של בית הדסה". המבנה ההיסטורי, שבמקור שימש כבית חולים יהודי, נכבש מחדש בתשל"ט על ידי קבוצת נשים בראשות הרבנית מרים לוינגר ע"ה כסמל להתחדשות היישוב היהודי בעיר. רותי הייתה התינוקת הראשונה שנולדה שם.

חברון (צילום: Wisam Hashlamoun/FLASH90)

"גדלתי במשפחה ברוכת ילדים בת 12 אחים ואחיות", היא משתפת. "כסף לא היה בנמצא, אבל תמיד היה טוב ונעים, כי אבא הקדיש את חייו ללימוד התורה ואמא התמסרה לגידולנו בבית. הייתה תחושה של שליחות, אך לצד זאת הרגשנו תמיד את הפחד בכל יציאה מהבית, ואי אפשר היה להתעלם מכך". 

שליחות עם פחד

רותי ממשיכה להיזכר באותם ימים: "כילדה צעירה עברנו להתגורר בבית המנוחה רחל שניאורסון, מתוך רצון לעבות ולחזק את היישוב היהודי במקום. אני זוכרת היטב את עבודות הניקוי והשיקום של הבית, שהיה במצב מוזנח ונוראי, ואת התחושה העמוקה שאנחנו מחזירים עטרה ליושנה. באותם ימים שררה תחושת מתיחות גבוהה. זה הגיע לרמה כזו, שהיינו יוצאים בסך הכל לזרוק את האשפה לפח מבלי לדעת את מי נפגוש בדרך ואם ניפגע חלילה. כיום אני מבינה את החשיבות הגדולה לשהותנו שם, שכן אם באותן שנים היינו עוזבים – חברון היום הייתה כמו עזה. אך עבורנו כמשפחה זה היה קשה".

לאורך שנות ילדותה ונערותה התמודדה רותי עם מציאות בלתי נתפסת, של מגורים בשכנות למחבלים שניסו לא מעט פעמים לפגוע בה. "אני זוכרת, למשל, מקרה שבו צעדתי בחזרה ממערת המכפלה, ובדרך נתקלתי בחוטב עצים ערבי שהניף גרזן וקירב אותו אליי – במרחק של סנטימטרים ספורים. ברגע האחרון ממש, הגיע ערבי אחר והבריח אותו. במקרה אחר נקלעתי להתעללות פיזית של קבוצת פורעים ערבים, וכוחות צה"ל הצילו את חיי בניסי ניסים ממש".

למרות המראות והאירועים הבלתי נשכחים שחוותה בילדותה, בחרה רותי באופן מודע, ומתוך אמונה שלמה, להמשיך להתגורר בחברון גם לאחר נישואיה. היא גידלה שם את ילדיה הקטנים, עד שלפני כחמש שנים עברה להתגורר בקריית ארבע הסמוכה.

לא חששת?

"אגיד לך את האמת – לאחר החתונה התקשרתי לרבנית לוינגר ע"ה, ושאלתי אותה: 'איך אפשר לגדל ילדים בחברון? איך אפשר לנהל בית כאמא, כשאת יודעת שאת צועדת ברחוב ולא בטוח שתגיעי הביתה בשלום?'.

"הרבנית השיבה לי בסיפור: בתקופת מאורעות תרפ"ט למד בישיבת חברון בחור צעיר מארצות הברית. כשהרוחות בארץ סערו והמתח הביטחוני הרקיע שחקים, הוריו המודאגים הפעילו לחץ כבד ודרשו ממנו לעזוב מיד את חברון ולחזור לביתם הבטוח בחו"ל. הבחור, שהיה בן נאמן, ציית להוריו ועלה על הטיסה חזרה הביתה. אך דווקא שם, ברחוב אמריקאי, התנפל עליו שודד שניסה לגנוב את ארנקו – וכשהבחור התנגד, השודד רצח אותו.

"הרבנית לוינגר הסבירה לי את מה שכולנו מבינים בשנים האחרונות טוב יותר מאי פעם: כל אדם, בכל מקום שהוא, נמצא בסכנה בכל רגע נתון. 'ואם כבר נגזר על אדם משהו', היא אמרה לי, 'אני מעדיפה להיות במקום עם זכות אבות'".

צמיחה מתוך השבר

עד לפרוץ המלחמה, ניהלה רותי את המעון לפעוטות בגילי 0-3 בקריית ארבע, ניהלה את 'מרכז עוצמה' במועצה, ועבדה כנציגת הרשות להעסקת אנשים עם מוגבלויות. במקביל, עסקה בעיצוב מדיה ורוותה סיפוק מעשייתה. "עבדתי ב-125% משרה, ואהבתי את זה מאוד", היא מציינת.

ההומור, סימן ההיכר הנצחי שלה, ליווה אותה בכל מקום שאליו הלכה, והיא ידעה תמיד להניח בצד את החששות הקיומיים הלא פשוטים – ולהתמקד בטוב ובשמחה.

קרית ארבע (צילום: Yossi Aloni / FLASH90)

"אבל מסתבר שגם הניסיון וההומור לא עמדו לי כשפרצה המלחמה", היא משתפת בגילוי לב. "זה קרה בדיוק בימים שבהם עברתי טראומה אישית של אובדן היריון. בנוסף, בעלי גויס באופן פתאומי למילואים, והאווירה הכללית סביב – עם מודעות ה'הותר לפרסום' מדי יום, שבהן הופיעו כל כך הרבה אנשים שהכרתי באופן אישי, אותם או את משפחותיהם – שברה את ליבי לגמרי. התחלתי להרגיש שמשהו לא תקין בלב שלי, ובהמשך הוכרתי כנפגעת פעולות איבה על רקע פוסט טראומה".

רותי עוצרת לרגע, ומבקשת לציין פרט חשוב: "כדי לקבל הכרה כפוסט טראומטית, נדרשתי למסור עדויות ולהשתתף בוועדות שהציפו אצלי מקרים קשים מן העבר. אני זוכרת שבפעם הראשונה שהגעתי למשטרה כדי למסור עדות, אמרתי לעצמי: 'לפני הכל, אני קונה לעצמי טבעת חדשה שתשמח אותי'. היא לא הקלה על הכאב, אבל מאז, בכל פעם שאני חשה קושי, אני מביטה בטבעת ומתעודדת".

מאז שהוכרה כנפגעת פוסט טראומה, השתנו דברים רבים בחייה. "לא חזרתי לעבודותיי הקודמות", היא מציינת. "לא כי לא רציתי, אלא כי הרגשתי שאני פשוט לא מסוגלת. מצאתי את עצמי מתמודדת באותם ימים עם שבעה ילדים בבית, בעל במילואים, מחשבות קשות, והבנה שמהמקום הזה אני יכולה או להתמוטט או לצמוח. בסופו של דבר חוויתי את שני הדברים – התרסקתי, אך גם צמחתי".

איך אפשר לצמוח מתוך משבר כה עמוק?

"זה התחיל מכך, שמתוך הסטרס הגדול התחלתי ליצור", היא מסבירה. "גיליתי שהכאב הגדול יכול להוביל דווקא ליצירה ולצמיחה. לקחתי, למשל, אבנים קטנות ויצרתי מהן פסיפס, או שלקחתי כד גדול, שברתי אותו ובניתי אותו מחדש – יפה ממה שהיה בתחילה. התחלתי להבין שכמו שכאשר כואב הראש לוקחים אקמול, כך עשיית טוב ויצירה יכולות להועיל למי שיש לו כאב פנימי. מבחינה מדעית ונפשית, זה פשוט מרומם אותך מעל הכאב.

"למדתי לכאוב ולצמוח, להתרסק ולפרוח", היא מוסיפה. "גיליתי ששום תחושה לא סותרת את רעותה. בעלי היה חוזר הביתה מהצבא, ולא האמין כשראה אותי מציירת ויוצרת".

האבל והכאב הציבורי הפכו אצלה גם לפעולה אקטיבית של חיזוק. "אחרי הפיגוע בו נרצח שליו זבולוני הי"ד בצומת גוש עציון, יצאתי בסערה גדולה מהבית. עברתי בחנויות באזור ובדקתי מי אינה מעסיקה עובדים ערבים, עד שהגעתי למשתלה. קניתי שם שתילים ב-1,000 שקלים ופרסמתי אותם במדיה, עם קריאה: 'בואו תקנו ותחזקו'. באופן אישי קניתי כלי יפהפה, קישטתי אותו בפסיפס, שתלתי בתוכו צמחים מרהיבים, וכתבתי עליו: 'וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ'.

"בכלל, אני משתדלת לתרום ככל שביכולתי לאנשים מסביבי. אני תמיד אומרת לחברותיי, שהמזל הגדול שלי הוא שכגודל הכאב שאני חשה כך גודל האהבה. אני מרגישה אהבה עצומה לעם ישראל, ורוצה לעשות עבורו כל מה שרק אפשר. זה לא שלא כואב לי, פוסט טראומה היא מההתמודדויות הקשות שיש, אך יותר מכל חשוב לי להעביר את המסר: אפשר לקחת את הכאב ולהפוך אותו לצמיחה. תאמינו לי – זו התרופה הטובה ביותר".