אלינור מלייב: "אני זוכרת את ההלם. הייתי האמא הקטנה של הבית"

אלינור מלייב לא זוכרת את החיים בבוכרה. היא הייתה קטנה מאוד כשהוריה החליטו לארוז הכל ולעלות לישראל. "אבל יש לי הבזקים משם, ויש דברים שלא שוכחים" היא נזכרת. "רחובות מסוימים. את הבית של סבתא, שקית גרעינים שנמכרה בתוך עיתון מגולגל. גם את רגע הנחיתה של אמי בארץ, חודשים ספורים אחרי שאבי הגיע לכאן וקרא לנו להצטרף אליו, אני זוכרת כמו אתמול. אני במיוחד זוכרת שאף אחד לא בא לקבל אותנו, ואז הבנו שאנחנו לבד".

אמה ליליה, שהפכה בארץ ללאה, עזבה משפחה מבוססת, השאירה מאחור חיים שלמים, והאמינה שהיא מגיעה לפתוח דף חדש. רק כשנחתה, גילתה שאין מי שמחכה לה. "אבא שלי בינתיים התחיל פרק חדש בחייו. הוריי נפרדו מהרגע הראשון שהגענו לכאן. מצאנו את עצמנו בארץ זרה, בלי משפחה, בלי עורף ובלי כתף להישען עליה. אבל אמא שלי לא נשברה, ומיד התחילה לעבוד. היא עבדה כקוסמטיקאית משש בבוקר ועד חצות הלילה. הציעו לה לעבוד במשק בית, אבל היא סירבה. היה לה מקצוע, והיא נאחזה בו בכל הכוח. בזכות העבודה הקשה, היא הצליחה לדאוג שלא יחסרו בבית אוכל וביגוד, אבל המחיר ששילמה היה כבד, ואני גדלתי כמעט לבד. בלי אחים כמובן".

אלינור (34), תושבת אלעד, נשואה ואם לארבעה ילדים בני 15 ומטה, היא כיום מאמנת מנטלית להתפתחות אישית. "כשאני רואה איך הילדים שלי גדלים, אני חשה בכל רגע ורגע את הפער. הייתי חוזרת לבית ריק. אחר כך הייתי נרדמת במספרה שבה עבדה אמי, עד שהיא סיימה עוד יום עבודה ארוך. כבר בגיל צעיר למדתי לא להכביד, לא לבקש, לא להפריע. פשוט הסתדרתי".

בתמונה היחידה עם אביה ואמה בבוכרה

אמא, בואי נעשה קידוש

השינוי הגדול בחייה לא התחיל בהחלטה מודעת, אלא משיקול פרקטי וכלכלי: אמה חיפשה גן קרוב לבית, ובמחיר סביר. "היה שם גן של יוצאי בוכרה, ורק בדיעבד היא הבינה שזה בכלל גן דתי. הייתה לנו מסורת, אבל היינו מאוד רחוקים מלהיות דתיים. כאם חד הורית, כל מענה היה טוב עבורה, והיא רצתה שאהיה במסגרת טובה. בגן למדו לברך, בבית לא. הייתי מגיעה עם חולצה ללא שרוולים, עם מכנסיים קצרים, ובגן היו משלימים ומלבישים אותי. כל מה שלמדתי – הבאתי הביתה: בואי נדליק נרות שבת, בואי נעשה קידוש. האמנתי שמה שהגננת והצוות אומרים זו האמת. הייתי חוזרת הביתה עם ציורים של פרשת השבוע, עם הברכות שלמדנו בגן. לא הבנתי שבבית שלנו חיים אחרת. בשבילי זו פשוט הייתה המציאות. אמא שלי לא נלחמה בזה. באיזשהו מקום, גם היא חיפשה עוגן. החיים שלה היו קשים גם ככה, ואי אפשר היה בשלב הזה לפתוח חזית מול עוד עניין".

את מירי, חברתה הטובה, הכירה אלינור כשהלכה לשיעור ערב שהעבירה אמה הרבנית. "הלכתי לשיעור יחד עם אמי. מההתחלה היה חיבור בינינו. זו הייתה משפחה שהגיעה מוינה. ביקשתי לעבור לבית הספר בו מירי למדה, ואז ממש התחזקתי והשפעתי גם על אמי. בינתיים מירי חזרה עם משפחתה לוינה. היו לנו עוד תחנות משמעותיות בהמשך הדרך, ואנחנו שומרות על קשר עד היום".

אמה נישאה בשנית, וילדה בן כשאלינור הייתה בת 14. "הנישואים הללו לא החזיקו מעמד. התמודדנו עם פירוק נוסף, והמשכתי להיות האמא הקטנה של הבית. הייתי מבשלת, מנקה, מסדרת, מטפלת באחי. התשלומים, הסידורים – הכול עבר דרכי. אמא עבדה מבוקר עד לילה, ואני פשוט נכנסתי למקום הזה". היא מספרת בחיוך, שאחיה פחד ממנה יותר מאשר מאמם: "הייתי גם האמא הרגשית של הבית".

כיום עם אימה

המבוגרת האחראית

בגיל 12, החיים זימנו לאלינור טלטלה נוספת. "אני זוכרת שהתארגנתי לטיול לילה של בית הספר, ואמי קיבלה שיחת טלפון. בלי הכנה מוקדמת, בלי לנסות לרכך את הבשורה, היא פנתה אליי ואמרה בפשטות: 'אבא שלך בכלא'. לימים, הוא אישר לי לספר את הסיפור שלנו, כדי שאעצים נשים אחרות וכאלה שחוו ימים לא קלים בחייהן.

"אני זוכרת את ההלם. לא מספיק שההורים שלי גרושים, עכשיו אני צריכה להסתובב עם הידיעה שאבא שלי בכלא? בתור ילדה בת 12 לא עניין אותי למה הוא שם, עניין אותי איך אחיה עם הדבר הזה. הוא ריצה עונש מאסר של 15 שנה, ואחת לכמה חודשים הייתי נוסעת לבקר אותו. החוויה הזו הייתה ממש לא נעימה – בידוק בטחוני, שומרים ענקיים. בכל פעם שהייתי נוסעת אליו, הייתי אומרת: 'ריבונו של עולם, אני לא עושה את זה כי אני רוצה. אני עושה את זה בשביל כיבוד הורים'. הביקורים הללו גבו ממני מחיר רגשי כבד. הם אילצו אותי לפגוש שוב ושוב את המציאות שממנה כל כך רציתי לברוח. אבל פעלתי מתוך מצפן פנימי שליווה אותי מילדות – לעשות את הדבר הנכון, גם כשהוא קשה. הייתי עסוקה בלהיות המבוגרת האחראית".

בן דוד של ההורים, ששלח את בנותיו לפנימיית צאנז בנתניה, המליץ לה ללמוד שם, והתקופה הזו זכורה לה לטוב. "לראשונה הרגשתי תחושת שייכות. למדתי לחיות עם עוד בנות, ליצור חברויות, להיות חלק מקבוצה. במקביל, עולמי הרוחני הלך והתעצב. קיבלתי על עצמי אורח חיים חרדי מלא, והרגשתי שאני בונה לעצמי יסודות שלא הכרתי קודם".

אחרי שנים שבהן למדתי תואר ראשון ושני בסיעוד והייתי כבר אחות, נרשמתי לקורס של התפתחות אישית

אבל השיעור הגדול ביותר חיכה לה דווקא בעולם השידוכים. "בגלל הרקע המשפחתי, הייתי משוכנעת שאין לי באמת סיכוי. אמרתי לעצמי: מי ירצה בחורה עם תיק כזה? בגלל כל מה שקרה בילדותי, לא היה לי ערך עצמי".

מתוך המקום הזה, היא כמעט הסכימה להתחתן עם בחור שידעה בלבה שאינו מתאים לה. "לא משום שהיה אדם לא טוב, להיפך. פשוט לא הרגשתי שזה הזיווג שלי. חשבתי לעצמי: 'מי אני שאגיד לא? יש מישהו שרוצה אותי. אולי זה מה שמגיע לי'. שלושה ימים לפני ה'וורט', דוד שלי ביקש לשוחח איתי בכנות, שיקף לי את מה שראה, ובעיקר נתן לי לגיטימציה להקשיב לקול הפנימי שלי. זו הייתה אולי הפעם הראשונה בחיי שמישהו אמר לי במילים אחרות: גם לרצון שלך יש מקום".

השידוך אכן בוטל. "כמה חודשים אחר כך, הכרתי את ישראל. זה קרה בזכות החתונה של חברתי מירי. הוא ראה אותי בחתונה שלה, ואמרו לו שהדוד שלי הוא זה שצריך לפנות אליו לגבי השידוכים שלי. כבר אחרי הפגישה הראשונה ידעתי. אמרתי 'איתו אני מתחתנת'. היו לו מידות טובות, וזה מה שחיפשתי. ידעתי שכסף לא מבטיח אושר, וגם לא מעמד. גדלתי בבית שלא היה חסר בו אוכל, אבל חסרו בו יציבות, ביטחון ושקט – וזה מה שחיפשתי. אדם שיהיה אפשר לבנות איתו בית. לצערי, גם סבא וסבתא שלי התגרשו מיד אחרי שעלו בעקבותינו לארץ, וגם דודים שלי, ולא היה במשפחה מודל טוב לזוגיות".

עם בעלה וילדיה

לעלות יחד על הרכבת

אחרי שנולדו שני ילדיה הגדולים, אלינור החליטה שהיא רוצה לטפל בעצמה מבחינה רגשית. "אשה שלא יודעת את ערכה, ולא בודקת מה קרה איתה, עלולה לפתח שוב מודל לא נכון. להיות עצבנית. הכי קל ליפול בזה. אחרי שנים שבהן למדתי תואר ראשון ושני בסיעוד והייתי כבר אחות, נרשמתי לקורס של התפתחות אישית ועברתי בעצמי תהליכים מדהימים שהוציאו ממני את הטוב. ולא שהייתי חסרת מודעות ורגישות, להיפך. אבא שלי השתחרר מהכלא, אחרי שהבן השני שלי כבר נולד. בעלי ואני נסענו להוציא אותו מבית הסוהר. הבאנו לו מעטפה קטנה להתחלה חדשה, לקחנו אותו לאכול, ארזתי לו את מה שנשאר כדי שיהיה לו להמשך הדרך. אני באמת יודעת לחיות בחמלה, ומבינה שההורים שלי עשו ונתנו מה שהם ידעו ויכלו. בהמשך, כשפגשתי ואני פוגשת אנשים שנושאים איתם סיפורי חיים מורכבים, אני מזכירה להם שהעבר מסביר אותנו – אבל לא חייב להגדיר אותנו".

הבית שאלינור בנתה עם ישראל היה שונה מזה שבו גדלה, אבל בשלב מסוים היא הבינה שגם זוגיות טובה זקוקה לעבודה. "הרגשתי שאני משתנה, מתפתחת ומבקשת לגדול, ולא רציתי למצוא את עצמי בעוד עשרים שנה במקום שבו כל אחד מאיתנו צועד במסלול אחר. שאלתי את ישראל אם הוא מוכן 'לעלות על הרכבת', לעבור את התהליך הזה ביחד. הוא חשב על זה קצת והבין שהכוונות שלי טובות, וכך נרשמנו ביחד לקורס מוערך להתפתחות אישית ולהכשרת מאמנים.

מעבירה הרצאה לנשים

"בהתחלה זו הייתה בעיקר החלטה זוגית, רצון לבנות שפה משותפת וכלים לחיים טובים יותר. אלא שככל שהתקדמנו בלימודים, הרגשתי שאני סוף סוף מגיעה למקום שאליו כל תחנות חיי הובילו אותי. במהלך הפרקטיקום כבר היה לי ברור שזה הייעוד שלי. המשכתי ללימודי השנה השנייה, והעמקתי בעולם האימון והטיפול. בשנים האחרונות ישראל עזב את עולם החינוך והצטרף לעשייה שלי. אנחנו מלווים אנשים וזוגות שמבקשים לבנות חיים טובים יותר. חשוב לדעת שהעבר של כל אחד מאיתנו הוא לא גזר דין. גם מי שגדל בתוך כאב, נטישה או תחושת חוסר ערך, יכול לבחור לבנות סיפור אחר".