האב השבור זעק בפני החזון איש: "גנבו את הבן שלי". התשובה שקיבל הותירה אותו המום

בספר "מעשה איש" מובא סיפור שסיפר יעקב מזרחי בשם אביו: בחור דתי מבני ברק גויס לצבא, והתחבר לבחור חילוני מאחד הקיבוצים. באחת השבתות, כאשר קיבלו חופשה, הציע הבחור הדתי לחברו: "מדוע תיסע כל כך רחוק, עד הצפון? בוא ותשבות אצלי". הלה הסכים.

בשבת בבוקר אמר הבחור הדתי לחברו הקיבוצניק: "אני הולך להתפלל, בוא עמי". השיב לו חברו: "אמנם איני יודע מהי תפילה, אבל אם אתה מבקש ממני, אבוא עימך". כך החל הקיבוצניק להכיר אט אט את היהדות, ונשבה בקסמה.

אביו של הבחור החילוני ראה שבנו עומד להיות דתי, וחרה לו מאוד. מאחר שבילדותו למד עם מרן החזון איש בתלמוד תורה, בא אליו וטען: "החבר'ה שלך גנבו את בני!".

השיב לו החזון איש: "כשגונבים ילד, הולכים למשטרה".

אמר האב: "יודע אני לעשות דברים חמורים יותר מהמשטרה".

אמר לו החזון איש: "אז תעשה".

קרא האב בכעס: "אבריימל", כך כונה החזון איש בתלמוד תורה, "אתה יודע כמה דמעות שפך אבי כדי שאשאר דתי, וזה לא עזר לו? גם לכם זה לא יעזור!".

החזון איש קם מיידית ממקומו ואמר: "דמעות אינן הולכות לריק. אם זה לא עזר לבן - זה יעזור לנכד!".

כתב החזון איש באיגרתו: "התפילה היא מטה עוז בידי כל אדם". אין תפילה ששבה ריקם.