"ריבונו של עולם, אם אתה קיים - תן לי סימן!": הבקשה הנועזת שנענתה מיד

כאשר היה הגאון רבי שלמה זלמן אוירבך זצ"ל נער צעיר, התגוררו הוריו בשכונת "נחלת צדוק" שבירושלים. בבניין גרה משפחה חילונית רחוקה משמירת תורה ומצוות. הרבנית אוירבך פנתה אליהם בעדינות וביקשה שישתדלו להתחשב ברגשותיהם ולא לחלל שבת. הם הסכימו, אולם כבר בשבת הראשונה הפרו את הבטחתם.

הרבנית שלחה את בנה, רבי שלמה זלמן, שיפנה אל השכנים בחוכמתו ובמידותיו הטובות, ויבקש מהם לא לחלל שבת במרחב הציבורי. בירור קצר העלה, שהללו כלל לא ידעו מה מותר לעשות בשבת ומה אסור.

תוך כדי הדברים, התגלגלה השיחה בין בעל הבית לבין הבחור שלמה זלמן, והשכן החל לספר על עצמו. "אל תסתכל עליי ככה, אני יהודי מאמין!", פתח את דבריו. "גדלתי בבית רפורמי ולא ידעתי מאומה על יהדות. כשפרצה מלחמת העולם הראשונה התגייסתי לצבא. תוך זמן קצר מצאתי עצמי שוכב בתוך שוחה, ויורה ללא הפוגה לעבר קווי האויב.

"יחד איתי לחמו יהודים שומרי מצוות, ושמתי לב לדבר מעניין. מדי פעם הם היו מוציאים מכיסם ספר קטן, ממלמלים בלהט, ולאחר מכן נראים הרבה יותר רגועים…

"יום אחד שאלתי אחד מהם: 'מה זה הספר הזה שאתם ממלמלים מתוכו?'. הלה פתח בהרצאה שלמה על יהדות. הוא דיבר על הקב"ה ועל השגחה פרטית, ועל כך שאיננו כאן במקרה, ושהוא מדבר עם אבא שבשמיים ומוצא בכך נוחם.

"שעות רבות הרהרתי בדברים, עד שהתחלתי לבכות - מדוע אבי לא לימדני כל זאת? וכך, תוך כדי שאני יורה לעבר קווי האויב, אני פונה לה' ואומר: 'ריבונו של עולם, אם אתה אכן קיים, אני מתחנן אליך, אנא, תן לי סימן לכך'. חשבתי לעצמי איזה דבר יכול להוות סימן, ואמרתי: 'אם אתה קיים, אנא דאג שאצא מהמלחמה חסרת הפשר הזאת, שיפגע בי כדור בדיוק באצבע כך שלא אוכל לירות יותר, וישחררו אותי מהתופת הזאת'.

"מיד כשסיימתי את דבריי, הלא ייאמן קרה", הוסיף השכן לספר, "פגע בי רסיס בדיוק באצבע, ומיד פינו אותי משם ולא חזרתי יותר לשדה הקרב". הוא הציג את אצבעו, עליה ניכרו סימני החבלה, כאומר "אצבע אלוקים היא!".

"באותו רגע גמלה החלטה בליבי - מיד בסיום המלחמה אני הולך ללמוד יהדות ולהכיר את בורא העולם!

"כשהסתיימה המלחמה, נותרו לי רק שלושה חודשים כדי להשלים את התואר שלי באגרונומיה. אמרתי לעצמי 'רק אסיים את התואר - ומיד לישיבה!'. ואכן, סיימתי את לימודי, אך מה אומר, אותם רגשות שאפפוני אז, אותה התלהבות רוחנית – הצטננה, ושוב כבר לא בער לי ללכת ללמוד יהדות, והנה אתה רואה אותי היום - לא מבין אפילו מה זה 'חילול שבת'…".

הרב עובדיה חן, שמספר את הסיפור הנפלא, מביא את ביאורו של הגאון רבי יהודה צדקה בספרו "קול יהודה" על הפסוק "ועתה ישראל מה ה' אלוקיך שואל מעימך כי אם ליראה את ה'". הרב צדקה שואל: "מדוע הזכירה כאן התורה את המילה 'ועתה', שלכאורה מיותרת?"

מבאר הרב צדקה: התורה באה להודיע שכל הרוצה ללכת בדרך ה' - עתה הוא הזמן ליראה את ה' ולקיים מצוותיו, ואין לדחות זאת לזמן הסמוך למיתה. האדם מחליט להיטיב את דרכיו, אך אז בא לפניו יצר הדחיינות ומשפיע עליו לדחות את החלטתו למועד מאוחר יותר, והוא אומר לעצמו: "אתחזק אחרי החתונה", "אקח את עצמי לידיים אחר שאעבור דירה", "אפתח דף חדש מתחילת השנה הבאה", "אקבע עיתים לתורה אחרי שאצא לפנסיה".

צורת חשיבה זו היא המחסום הגדול ביותר בפני כל תיקון וצמיחה. ההתלהבות של היום הופכת לאדישות של מחר. התרופה היחידה לכך היא לפעול מיד. כאשר אדם מחליט בתקיפות "מעתה אני משנה הרגל זה, ואיני ממתין אף רגע נוסף!" – הוא זוכה לסייעתא דשמיא מיוחדת.