"נפלתי לדיכאון, הייתי בייאוש מוחלט": הצייר הצעיר על המשבר בקורונה והחיים שאחרי

כיום, כשש שנים לאחר שמגפת הקורונה נכנסה לחיינו, ישנם מחקרים רבים המדווחים על ההשפעות המורכבות שהיו לסגרים ולבידוד על הציבור, שהובילו במקרים רבים לדיכאון. עבור הלל בזק, אמן צעיר מאלון שבות, המחקרים הללו אינם תיאוריה יבשה – הוא חווה אותם על בשרו.

"עד הקורונה הייתי ילד ונער רגיל", הוא מספר. "גדלתי במשפחה נהדרת באלון שבות, להורים נפלאים ששניהם אנשי חינוך – אבי הוא הרב אמנון בזק, ר"מ בישיבת הר עציון, ואמי ענת בזק היא מחנכת ותיקה. אני לא חושב שהיה בילדות שלי משהו שיכול היה לנבא את מה שעתיד לעבור עליי, אבל עם פרוץ הקורונה שקעתי בדיכאון עמוק שליווה אותי במשך כמה שנים".

"לא הצלחתי להעריך את עצמי"

דיכאון אצל בחור צעיר אינו נושא מדובר, ובזק מודע לכך היטב. לצד הקושי, הוא מרגיש שבורא עולם הקדים תרופה למכה בכך שחיבר אותו לעולם האמנות עוד לפני המשבר. "אני אוהב מאוד לעסוק באמנות", הוא אומר. "כבר כילד הייתי מצייר המון והשתמשתי בציור ככלי להביע את עצמי, את הרגשות ואת התחושות שלי. אם לומר את האמת – כשאני מסתכל היום על ציוריי הראשונים, אני מבין שלא הייתי מוכשר במיוחד. הם היו בינוניים לגמרי ולא העידו על כישרון יוצא דופן, אבל אהבתי כל כך לצייר, שהמשכתי לעשות זאת בלי הפסקה, וממילא הכישרון התפתח מעצמו".

מה ציירת באותם ימים?

"נכון יותר לשאול על מה ציירתי" הוא משיב בחיוך. "כילד בבית הספר ציירתי על מחברות ועל ספרי הלימוד, ובבית על כל פיסת נייר אפשרית. בהמשך עברתי למחשב ויצרתי הרבה קומיקסים שעסקו בסיפורים היסטוריים ובנושאים שהעסיקו אותי, כמו למשל ההתיישבות באזורנו. במקום שבו גדלתי, הסוגייה המדוברת ביותר היא מערכת היחסים המורכבת בין יהודים לערבים, וזה בא לביטוי רב בציוריי".

הציורים באו על חשבון הלימודים או החובות שלך בבית?

"לחלוטין לא", מבהיר בזק. "לצד הציור הבלתי פוסק, השתדלתי להשקיע בלימודים בכיתה ולשים לעצמי גבולות. עם זאת, אין ספק ששעות הצהריים היו השעות היפות שלי. הייתי מקדיש את כל זמני הפנוי לציור, לקומיקס וגם ליצירת ציורי ענק, בגודל של מטרים על מטרים".

תקופת הלימודים בישיבה זכורה לו כפרק זמן יפה במיוחד בחייו. "אמנם באותם ימים ציירתי פחות, אבל פרחתי מבחינה חברתית, השקעתי בלימודים ונהניתי מכל רגע. ואז הגיעה הקורונה. הבידוד הממושך, ימי החופשה הכפויים והריחוק החברתי שנכפה על כולנו השפיעו עליי בצורה קשה מאוד. נקלעתי למשבר עמוק שהלך והחמיר לדיכאון. בין היתר, הוא גבה ממני מחיר כבד כשלא הצלחתי לסיים את השירות הצבאי שלי כפי שרציתי".

בזק משתף בתחושות הקשות של אותם ימים: "זו הייתה תקופה אפלה מאוד. הייתי מבולבל, הרגשתי שאני לא מוצא את המקום שלי בשום מסגרת, והתקשיתי לגייס כוחות כדי לקום בבוקר ולקחת אחריות על החיים שלי. הדימוי העצמי שלי היה בשפל. לא הערכתי את עצמי ולא הצלחתי לראות בעצמי שום דבר חיובי".

באופן מפתיע, הסביבה כמעט ולא הבחינה בסערה שהתחוללה בתוכו. "היו לא מעט אנשים בסביבתי הקרובה שהסיפור שלי פשוט עבר לידם בלי שישימו לב ", הוא משחזר. עם זאת, הוא ממהר לסייג: "אין לי טענות כלפיהם. רובנו עסוקים בשגרת היום-יום העמוסה שלנו, ואין לי ציפייה מאנשים להבחין בכל דבר.

"היחידים ששמו לב לכך הם ההורים שלי, שהיו ערניים ומודאגים מאוד. הם ליוו אותי ללא הרף לאורך הדרך, ויש לי הכרת הטוב גדולה כלפיהם. הקשר בינינו התהדק מאוד באותה תקופה, נוצרה בינינו שפה משותפת עמוקה שלא הייתה קודם לכן, והפכנו להיות קרובים מאי פעם".

לצאת מהמשבר

מה עזר לך להיחלץ מהדיכאון באותם ימים?

"אני באמת לא יודע", משיב בזק בכנות, "כי אלו לגמרי לא היו כוחות שלי. ה' יתברך שלח לי אותם בעזרת ההורים והרבנים שלי, וכן, גם קיבלתי באופן ישיר הארות מלמעלה. חוויתי חוויות רוחניות עוצמתיות מאוד, הרגשתי שנפתח לי פתח בכל מיני נושאי לימוד שעד אז פחות עסקתי בהם. כך שמצאתי את עצמי מתחזק מאוד מבחינה רוחנית. הרגשתי שאני מקבל כוחות לעסוק בתורה דווקא בתקופה זו, כי היא זו שמצילה ומחזקת אותי".

אילו מישהו היה אומר לך באותם ימים שבעוד כמה שנים תצא מן המשבר ואף תהפוך לאמן שמציג תערוכות – היית מאמין לו?

"אני לא חושב שהייתי מאמין, אבל שמתי לב לדבר מעניין – כשאתה מגיע לנקודת הייאוש העמוקה ביותר, דווקא שם נפתחים לך דברים באופן בלתי צפוי. זה קרה לי שוב ושוב בנקודות הכי קשות, ואני מאמין שזה מתקשר לכך שדווקא באותם מצבים מגיע רגע בו אתה אומר לעצמך: 'עשיתי את ההשתדלות שלי, אין לי מושג איך להתקדם מפה, ואני מפקיד הכל בידיו של בורא עולם'. לעיתים קרובות, כשאתה מתחבר למקום הזה – בדיוק אז נפתח משהו".

עבורו זה היה פתח אמיתי: "התחלתי בתהליכי שיקום. כחלק מכך הוחלט שמכיוון שאני טוב בשרטוטים – אלך ללמוד אדריכלות. למדתי את המקצוע במשך שנה ב'בצלאל', ושמתי לב שהדבר שאני הכי נמשך אליו הוא הציור. הייתי מצייר מוטיבים אדריכליים, המון יצירות עם ריבועים ויחסים, וציור הדגל שלי באותם ימים היה של אדריכל רוכן על שרטוטים - ציור שעד היום נחשב לאחד המיוחדים ביותר שציירתי. אבל אחרי שנה של לימודים, ידעתי לומר בוודאות: אני לא מחפש אדריכלות אלא פשוט רוצה להיות אמן. רוצה לצייר".

איך ההורים קיבלו את זה?

"ההורים שלי – בניגוד להורים אחרים שנבהלים מכך שהבן שלהם מבקש להיות אמן, ומטפטפים לו 'תהיה פרופסור' או 'תהיה איש הייטק' – תמכו בי מאוד, אפילו התרגשו מהתערוכות שפתחתי. זה בכלל לא מובן מאליו".

ובאמת הפכת לאמן?

"אמן צעיר מאוד", הוא מחייך. "בשנים האחרונות אני לומד אט אט את עולם האמנות, ומציג את התערוכות שלי במקומות שונים. כשאני מתבשר על כך שתמונות ויצירות נמכרו, זה משמח אותי מאוד. יש לי ציורים מכל הסוגים, ומכיוון שחלקם מביעים מסרים מן התנ"ך ורומזים לנושאים רוחניים – רבים מאלו שמחפשים אותם הם יהודים דתיים, חלקם הגדול מחו"ל".

בתקופה הקרובה עומד בזק לצאת עם תערוכה חדשה. "התערוכה תיפתח בסוף החודש הנוכחי. היא תוצג בתיאטרון ירושלים, ויהיה ניתן לראות בה את יצירות הדגל שלי, חלקן מתוך ספר מיוחד שאיירתי בשנה האחרונה בשיתוף עם ד"ר שמואל שנהב, סגן דיקן במכללת בין וגן, שעוסק ב'מדרש-תרפיה' באמצעות מדרשי חז"ל".

לסיום, יש לבזק מסר חשוב ומיוחד להעביר: "אם אתם פוגשים אנשים שנמצאים במצבים דומים לזה שהייתי בו, אל תמהרו לשפוט אותם. זה דבר שיכול לקרות לכל אחד, ובמצבים כאלו מה שזקוקים לו יותר מכל הוא פשוט אמפתיה וחמלה. ואם אתם עצמכם נמצאים כרגע במקום המדוכא והשפל הזה – תתחזקו, אל תרימו ידיים!

"בדיוק לאחרונה שמעתי משפט מחבר קרוב של אבא שלי, שעבר בשנה האחרונה משבר משפחתי קשה מאוד. הוא אמר לאבא באנגלית: 'We are blessed' (אנחנו מבורכים). התובנה הזו מאוד ריגשה אותי – היכולת לחיות בתוך ההוויה המורכבת של החיים, ועדיין להצליח להתמקד בברכה שיש לך בהם. זו לא רק אופטימיות, אלא הבנה עמוקה ופנימית שאתה מבורך בזכות כל הדברים שבורא עולם שלח לך".