כשהחורבן הופך למוחשי: "הילדים נכלאו בכלובים. אנשי ירושלים אכלו שקצים ורמשים"

האם ידעתם שבזמן בית המקדש הייתה בירושלים רשת מסועפת של "מנהרות נסתרות", שדרכן יכלו העולים לרגל להגיע למקדש במהירות ובנוחות מרבית? האם ידעתם שילדי ירושלים יכלו לשחק בכל מקום שרק רצו, שכן העיר כולה הייתה בטוחה לחלוטין, וברחובותיה מעולם לא נראו צער או דאגה?

באותם ימים בלתי נשכחים, ירושלים הייתה כולה משוש ותפארת. גויים הגיעו אליה מכל קצוות תבל רק כדי להעניק כספים, זהב ומתנות לתושביה, מתוך הכרה והערכה עמוקה לעם ישראל. ניחוח הבושם העדין של הקטורת חדר לכל סמטה ופינה, ובירושלים לא היו ריחות רעים בכלל. כל מי שהלך ברחובותיה התפעל ואמר בליבו את שקבעו חכמינו: "מי שלא ראה את ירושלים בתפארתה, לא ראה כרך נחמד ומפואר מעולם".

מכירים את התיאורים הללו על ירושלים בימי תפארתה? ייתכן שכן וייתכן שלא. אך אם נודה על האמת, רובנו לא ממש מצליחים לחיות את התיאורים הללו ביומיום או לדמיין בעיני רוחנו כיצד באמת נראתה העיר המופלאה הזו באותם ימים.

להבדיל, גם את עוצמת החורבן והכאב רובנו לא באמת מסוגלים לדמיין. מעבר לפסוקים המפורסמים במגילת איכה ולמדרשים שלימדו אותנו מאז הילדות, אנחנו מתקשים להבין כיצד נראו הרחובות באותם ימים קשים ונוראים שבהם נחרב בית אלוקינו.

"הקב"ה האיר את עיניי"

אבל יש מי שהחליט לקחת על עצמו משימה יוצאת דופן: להמחיש את הדברים עבור כולנו. והוא עושה זאת ביד אמן. תכירו את הרב אריאל דוד פוקס, משפיע רוחני מוערך בישיבת "חדוות התורה", העוסק מזה שנים במסירת שיעורים, דרשות והרצאות מרתקות למגוון רחב של קהלים בארץ ובעולם.

"במשך שנים רבות חיפשתי ספר מיוחד לימי בין המצרים ולתשעה באב – חיבור שיצליח לחבר אותי באמת לתקופה הזו, אבל בצורה מעניינת, חיה וזורמת", מסביר הרב פוקס את המניע שהוביל לפרויקט חייו. "ניסיתי ללמוד את מגילת איכה עם מגוון מפרשים, צללתי למדרשי חז"ל, לתלמודים, לספרי היסטוריה שונים ולספרות מודרנית עדכנית. לצערי, אף חיבור לא ענה על הציפיות שלי. הם לא היו מספיק מעניינים, ולא הצליחו לייצר אצלי את החיבור הרגשי והוויזואלי שחיפשתי. לכן קיבלתי החלטה להפסיק לחפש על המדפים, ופשוט לצאת ולחקור את החומרים הללו בעצמי".

מאז פתח הרב פוקס בתחקיר מעמיק ורחב היקף – מעין מסע בלשי של חיפוש אחר כל פיסת מידע, עדות או תיאור היסטורי. הוא קרא מאות ספרים, מדרשים נדירים ועדויות עתיקות על החורבן, בניסיון לפצח את הקוד ולייצר – קודם כל עבור עצמו – תמונת מצב חיה, נושמת ומוחשית של ירושלים.

והצלחת בכך?

הרב פוקס מגיב בחיוך ומציג בפנינו את פרי עמלו: הספר המרתק "בניין וחורבן – כיצד", שבו הוא פורש בפני הקורא חלק נרחב מממצאיו. בספר הוא לא מביא מדרשים ככתבם, אלא תיאורים חיים: מספר על השר פרץ, שהעדיף ללון במדבריות הסמוכות לירושלים מאשר בארמונות בחו"ל; מציג את חייה של אביגיל וילדיה נתנאל, אפרת ואורי התינוק, שחיו בירושלים בהשקט ובטח; ומתאר גם את הימים הקשים יותר – ימי בין המצרים, בהם הרעב לא נתן מנוח והקיבה נדבקה אל הגב.

התיאורים קשים מנשוא, והרב פוקס מתאר זאת בין היתר דרך עיניהם של ערן ואלישמע, שנמלטו בנשימה כבדה אל מגדל שמירה מבוצר בירושלים הבוערת. במרומי המגדל, כשהם מביטים מבעד לחרכים הצרים, הם קיוו כי המעוז החזק יחזיק מעמד לפחות ארבעים יום בפני המצור.

אך התקווה נמוגה במהירות, כאשר לנגד עיניהם המבועתות החלו חומות ומגדלים עצומים לקרוס בזה אחר זה. כאשר המגדל החל להתנדנד ולרעוד תחת כלי המצור של האויב, הבינו השניים כי ההגנה השמיימית פקעה. ברגעיהם האחרונים, כשהמבצר קורס על ראשם ותקוותם נמחצת, לחש ערן לחברו את התובנה המטלטלת: "לא הכשדים גברו עלינו. מי שהגן עלינו פעם הוא זה שמוריד אותנו עכשיו. כשכוחה של השכינה עוזב את מקומו, שום כוח אנושי לא יוכל עוד להגן עליו".

את מה שאירע בתשעה באב, היום הנורא מכל בו הכריז קול מן השמיים שבית המקדש איבד את קדושתו, מתאר הרב פוקס: "קול מתכת על מתכת הדהד מכיוון ההיכל. צלילי ניפוץ וריסוק, צעקות פקודה בשפה זרה. 'השולחנות!', לחש יחזקאל בקול חנוק. 'הם לוקחים את השולחנות הקדושים!'. חיילים כשדים נשאו על כתפיהם את עשרת שולחנות הזהב... ועכשיו, חייל כשדי נושא שולחן קדוש על כתפו כמו רהיט רגיל. על הרצפה התגלגלו ככרות לחם הפנים, נרמסות תחת מגפי החיילים.

"מההיכל נשמע רעש מחריד... המבנים המורכבים שנשאו את הכיורים התרסקו לרסיסים. 'הכיורים...', מלמל נפתלי... ועכשיו, נחושת מעוכה מפוזרת על הרצפה. מקור הברכה לכל השדות בעולם – נהרס. ואז, לרגע אחד, השתררה דממה. במרכז ההיכל, להבה אחרונה רעדה על הנר המערבי. 'הנר המערבי...', לחש יחזקאל. 'סימן שהשכינה שורה בישראל...'. הלהבה כבתה. הנר המערבי – כבה. האור שהאיר לכל העולם, שפעם קרן מתוך המקדש לחוץ להאיר את העולם – נעלם. השניים עמדו קפואים. סביבם המשיכו קולות הביזה וההרס, אבל הם לא שמעו דבר. רק מלה אחת עלתה בגרונם, שוב ושוב: אוי! אוי מה היה לנו...".

איך הצלחת למצוא חומרים תיעודיים כה רבים?

"השאלה היא הפוכה", משיב הרב פוקס. "העבודה הקשה ביותר בפרויקט לא הייתה מציאת החומר, אלא הניפוי והעריכה – למחוק מתוך הררי החומרים את כל מה שלא משרת את מטרת העל של הספר. האמת היא שבמשך שנתיים, מתוך שלוש השנים שארכה כתיבת הספר, בכלל לא היה לי ברור איך התוצר הסופי עומד להיראות. המטרות היו ברורות, אבל לא מצאתי את הדרך הנכונה להנגיש אותן. פשוט הלכתי שוב ושוב, וישבתי במשך שעות ארוכות מול שריד בית מקדשנו, מול הכותל המערבי, עד שהקדוש ברוך הוא ריחם עליי והאיר את עיניי כיצד לחבר את הקצוות".

זוכה ורואה בבניינה

שתף אותנו בפרטים על בית המקדש שלא ידועים לנו.

הרב פוקס חושף טפח מתופעה שמיימית, שהייתה מוכרת היטב לעולי הרגל באותם הימים: רשת מנהרות נסתרת, שקיצרה באורח פלא את הדרך לירושלים עבור מי שנמשך בכל מאודו אל המקדש.

"לא מדובר בתכנון הנדסי או בקיצור דרך גאוגרפי, אלא בנתיבים רוחניים של ממש שביטלו לחלוטין את חוקי המרחק והזמן", מסביר הרב פוקס. הוא ממחיש זאת באמצעות סיפורו המפעים של טרטירוי, חקלאי ובעל פרדס מהעיר מהלול. טרטירוי נהג לצאת לירושלים מדי ערב שבת דרך אחת המנהרות הללו. אף שהדרך הרגילה ארכה יום שלם, הוא היה זוכה לשהות שבת שלמה במקדש ולשוב לפרדסו עוד לפני עלות השחר של מוצאי שבת, כשסלו מלא בתאנים טריות שנשרו במהלך הלילה.

מנהרה דומה נפתחה, לפי המדרש, גם עבור נשים צדקניות מהעיר לוד. הן היו מכינות בצק בבתיהן, מפרישות ממנו חלה עבור הכוהנים, ומגיעות כהרף עין לרגלי הר הבית. כשהיו שבות לביתן באותו נתיב פלאי, היו מוצאות את הבצק שהותירו בקערה כשהוא עדיין טרי לחלוטין ובטרם הספיק להחמיץ. תופעה שמיימית זו לא פסחה גם על נקיי השמש, סופר בבית הכנסת של מגדל צבעיא המרוחקת, שזכה למנהרה ייחודית משלו שקיצרה עבורו את הדרך. באמצעותה היה מגיע בתוך דקות ספורות אל פתח הר הבית כדי ללמד את פרשת השבוע, ושב לביתו באותו האופן.

לצד המנהרות הנסתרות, מספר הרב פוקס על הגנה על-טבעית ששררה בעיר ומנעה כל אסון: "בזמן בניית המקדש לא היה מושג של פחד או סכנה. גם אם קורת ענק החליקה ממקומה, היא הייתה נעצרת באוויר כאילו יד נעלמה אוחזת בה, כדי לשמור על העוברים והשבים מוגנים לחלוטין".

הרב פוקס מדגיש שלא רק בירושלים חשו את השפעתו של המקדש, אלא גם מחוצה לה. הוא מספר על רועה הצאן יואל מהר מכמר שבעבר הירדן המזרחי, שהיה מבחין מדי יום בעיזיו המתעטשות בתזמון מופלא. כשחברו המופתע אליסף תמה על כך, הסביר לו יואל כי מדובר בריחו העז והטהור של הקטורת המוקטרת במקדש המגיע עד אליהם. כדי להוכיח לו את עוצמת החוויה, לקח אותו יואל ליריחו – הריח שם היה כה מתוק ומוחשי, עד שאליסף הרגיש "כאילו ירושלים מחבקת אותו".

ביריחו נחשף אליסף להדהוד המקדש במלוא עוצמתו: בשעות הבוקר המוקדמות הוא נבהל למשמע רעש פתיחת דלתות ההיכל העצומות וקול מנוף הכיור. מיד לאחר מכן נמס קושי לבו למשמע צלילי שירת הלוויים המופלאה, ומנגינת ה"מגרפה" והאבוב העתיק שהגיעו עד לשם. "הברכה והקדושה של המקדש לא נעצרו בחומות ירושלים", מסכם הרב פוקס דרך התיאור המרתק. "הן התפשטו והגיעו לכל מקום – והן אלו שהשפיעו על בריאות האנשים, על הגשמים בעיתם, על יבולי השדות ועל השפע של העם כולו".

החורבן הכואב נראה באופן מנוגד לחלוטין לימי תפארתו של בית המקדש. לרב פוקס יש דוגמאות קשות מנשוא, הממחישות את המעבר החד אל האפלה. "ממציאות שבה ילדי ירושלים שיחקו בביטחון מוחלט ברחובות, עברנו למציאות של חורבן שבה נבנו כלובי עץ וברזל ענקיים", הוא מתאר. "לא חיות ננעלו בתוכם, אלא ילדים יהודים קטנים, יחפים, לאחר שנעליהם נשדדו מהם באכזריות".

אם חשבתם שהאנטישמיות והלעג לעם היהודי הם נחלת דורנו בלבד, הרב פוקס מפתיע ומציין מקורות עתיקים המוכיחים כי כבר בתקופת החורבן נהגו הרומאים להעלות מחזות תיאטרון אנטישמיים מלעיגים. באחת ההצגות הללו, למשל, עלה לבמה שחקן שראשו מגולח לחלוטין. כאשר שאלו אותו חבריו מדוע ראשו קירח, השיב בלעג: "היהודים העניים הללו מפרקים את מיטות העץ שלהם כדי להשתמש בהן להסקה, ואז הם נאלצים לישון ישירות על העפר עד שכל שערם נושר!". הקהל המקומי הריע בצחוק, ואחד השחקנים סינן בארסיות: "אה! זה בטח מסביר למה שמן הזית כל כך יקר – הם צורכים כמויות אדירות כדי לסוך את עצמם בגלל השינה בעפר".

מתוך השבר הנורא הזה, צמחו סיפורי רעב מטלטלים שקשה להעלות על הדעת. יואל, רועה הצאן שהיה רגיל לאכול בשר צאן ובקר משובח ולנשום את ניחוחות הקטורת בעבר הירדן, מצא את עצמו מסתובב מיואש ברחובותיה החרבים של ירושלים, כשפניו החיוורות והכחושות מספרות את סיפור הרעב המכרסם בו ימים ארוכים. הוא כרע על ברכיו בפינות הרחובות הנטושים בתקווה למצוא עצם שנותרה לכלבים, אך לשווא. אפילו הכלבים היו רזים ונואשים כמוהו.

בשארית כוחותיו הבחין יואל בנחש ארוך המתפתל בין תלי האבנים. מי שבעבר היה בורח בבהילות מכל זוחל, תפס כעת מקל בידיים רועדות, ריצץ את ראשו של הנחש ותחב את גופו אל כיס בגדו הקרוע כדי להשתמש בו כאוכל. "פיקוח נפש מתיר לנו לאכול אפילו שקצים ורמשים במצבנו הנורא", הסביר לחברו, ששאל אותו בכאב: "איך הגענו מ'משוש לכל הארץ' למצב שבו אנו שמחים על חתיכת נחש מאוסה?".

שיעור בהיסטוריה

אנחנו מתמודדים כיום עם כל כך הרבה צרות. לא חששת להוציא ספר שעוסק בקושי הגדול ובימי השבר של עם ישראל?

"דווקא בגלל המצב המאתגר שאנו חווים ביום-יום, אנו מוכרחים ללמוד מההיסטוריה שלנו", משיב הרב פוקס. "אנחנו חייבים להבין מה גורם למצבים האלו, וחשוב מכך – כיצד ניתן לפתור את הקושי מהשורש. זו לא חוכמה גדולה לברוח מהבעיות או לעצום עיניים, הדרך היחידה לצמוח היא להתמודד איתן נכון ובאומץ.

"את התובנה הזו ניסחה בצורה המדויקת ביותר אימי, הסופרת והמחנכת הגב' מנוחה פוקס, לאחר שסיימה לעבור על דפי ההגהה של הספר. היא שיתפה אותי בתחושותיה ואמרה: 'התחלתי לקרוא בספר כמי שפותחת עוד ספר היסטוריה עתיק, וסיימתי אותו בתחושה חזקה שאני קוראת על ימינו אנו. כמה וכמה עניינים ודינמיקות חברתיות, שחשבתי לתומי שהם נחלת העבר הרחוק, מתגלים פתאום ככאלה שמתרחשים סביבנו ממש, כאן ועכשיו'".

למרות דפי השבר והכאב, הרב פוקס מקפיד שלא להותיר את הקורא בתוך האפלה. הוא בוחר לחתום את חיבורו בנימה עוצמתית של נחמה ואמונה, ומשרטט הבטחה לעתיד שכולו אור: "הקב"ה מבטיח כי כשיבנה את ירושלים מחדש לעתיד לבוא, הוא יחזיר לתוכה את כל השמחה והחיות שהיו בה פעם. כנאמר: 'ששון ושמחה יימצא בה, תודה וקול זמרה'. כל אותם קולות מלאי חיים ועליצות, שהדהדו ברחובותיה בעבר, ישובו אליה בכפולות ובמכופלות. המקום, שבו צעדו המוני בית ישראל בשבתות ובחגים, שוב יהיה מלא רחש של שמחה, קולות של הלל, הודיה ותפילה – שמחה עצומה, שתעמוד כנגד כל הקולות והמעשים הזרים אשר פרצו בעבר וחיללו את קדושתה.

"אומר הקב"ה לעם ישראל: התקופה הארוכה כל כך שבה עזבתי, ואני עדיין עוזב אתכם – ימי הגלות הנוראים והסבל הרב שאתם עוברים – כל זה ייחשב כלא יותר מ'רגע קטן' לעומת הימים הטובים שעוד יבואו עליכם. ככל שהריחוק והחורבן היו גדולים וכואבים יותר, כך יגדלו וירבו השמחה והשעשוע של הבורא יתברך כאשר יגאל אותנו. וכאשר אנו נהיה שמחים, גם הוא ישמח עימנו, כמו שנאמר: 'ישמח ישראל בעושיו' – 'ישמח ה' במעשיו'".