חמצוצים ו"אף של פינוקיו": הפרחים והצמחים שהפכו את הילדות שלנו לקסומה

בדרך חזרה מבית הספר, בגינה ליד הבית או במהלך משחק עם חברים, מצאנו אושר בדברים הכי פשוטים. קטפנו חמצוצים ואכלנו אותם בהנאה, נשפנו על עלי סבא וביקשנו משאלה, אספנו אצטרובלים וחיפשנו צנוברים, והתלהבנו מתותי העץ שצבעו לנו את האצבעות. הטבע היה חלק בלתי נפרד מהילדות שלנו, והפך כל טיול קטן להרפתקה מסקרנת. בואו נחזור לרגע אל הזיכרונות המתוקים האלה, שכמעט כל ילד שגדל בשנות ה-80 או ה-90  יזהה מיד עם חיוך גדול.

ה"חמצוצים" שלא הצלחנו להפסיק לקטוף

אחד הזיכרונות הכי מוכרים הוא החמצוצים. העלים הירוקים הקטנים בעלי הטעם החמצמץ היו מבחינתנו ממתק טבעי. בדרך חזרה מבית הספר או במהלך משחק בחוץ, היינו קוטפים כמה עלים, טועמים ומתלהבים בכל פעם מחדש. היום אנחנו יודעים שמדובר בצמח בשם חמציץ (Oxalis), שגדל במקומות רבים בארץ.

עלי הסבא שהיינו נושפים עליהם

קשה למצוא מישהו שלא זוכר את הרגע הזה. היינו מחזיקים את הכדור הלבן והעדין, עוצמים עיניים, מבקשים משאלה ונושפים בעדינות. בתוך שניות הזרעים הקטנים היו מתעופפים לכל עבר. למרות שרבים מכנים אותו "עלי סבא", מדובר למעשה בפרח של שן הארי. וכן, גם היום קשה להישאר אדישים למראה שלו.

האף של פינוקיו

עוד זיכרון מתוק שילדים רבים זוכרים הוא פרח ההיביסקוס האדום והגדול, שהפך עבורנו למשחק בפני עצמו. היינו קוטפים את הפרח, שולפים בעדינות את העוקץ הארוך שבמרכזו, ומצמידים את בסיס הפרח לקצה האף. בזכות המרקם העדין שלו, הוא היה נדבק לכמה רגעים, ואנחנו היינו מסתובבים בצחוק ואושר גדול עם "אף של פינוקיו" מאולתר.

ה"לחם הערבי" שהיינו אוכלים ישר מהצמח

עוד זיכרון ילדות מתוק שרבים מאיתנו זוכרים הוא החוביזה, או בשמה העברי - חלמית. מעבר לעלים המוכרים, רבים נהגו לקטוף ולאכול דווקא את הפירות הקטנים והעגולים שלה. הם נראו כמו עגבניות קטנות או כיכרות לחם זעירות ומחורצות, ולכן זכו לכינוי העממי "לחם ערבי". מקור השם מגיע מהמילה הערבית ח'ובז, שפירושה לחם. עבור ילדים רבים זו הייתה אחת ההפתעות הקטנות שהטבע סיפק לנו. בדרך הביתה מבית הספר או בזמן משחק בחוץ, היינו קוטפים כמה פירות, אוכלים אותם ישר מהצמח וממשיכים הלאה.

תותי הבר הקטנים שצבעו את האצבעות

בין השיחים והעצים היינו מוצאים לפעמים פירות קטנים ומתוקים. לא מעט ילדים הכירו את תותי העץ השחורים או הלבנים, שהיו צובעים את האצבעות ואת הלשון ומשאירים כתמים שקשה היה להוריד. מבחינתנו זו הייתה חגיגה של ממש.

האצטרובלים והצנוברים

כמה פעמים הרמנו אצטרובל מהרצפה רק מתוך סקרנות? חלק מאיתנו גם ניסו להוציא ממנו את הצנוברים ולאכול אותם. היום אנחנו מכירים אותם כתוספת יוקרתית לסלטים ולמאפים, אבל בילדות הם היו עבורנו עוד הפתעה קטנה מהטבע.

פרחים שהפכו למשחק

גם בלי צעצועים מיוחדים, ידענו להמציא משחקים. היינו מכינים זרים קטנים, מחברים גבעולים זה לזה, מקשטים את השיער או מתחרים מי ימצא את הפרח הכי יפה. הטבע היה חלק בלתי נפרד מהילדות שלנו. אלו זיכרונות שקשה לשחזר היום. אומנם גם היום ילדים נהנים מהטבע, אבל קשה להתעלם מהשינוי הגדול שהתרחש לאורך השנים. פעם בילינו שעות ארוכות בחוץ, הסתקרנו מכל צמח, הכרנו את הסביבה הקרובה והפכנו דברים פשוטים לחוויות בלתי נשכחות. דווקא הדברים הפשוטים הם אלה שהופכים לזיכרונות הכי יפים.