מעשה דוד ובת שבע: ביאור פרק י"א בספר שמואל ב'

תקציר הפרק

מעשה דוד ובת שבע: בפרק י"א מופיע סיפור דוד ובת שבע. הפרק נפתח בתיאור הרקע לסיפור, המתרחש בזמן המלחמה בעמון, כאשר הצבא נמצא במלחמה ואילו דוד נשאר בביתו.

באחד הערבים, דוד מתהלך על הגג ומשם הוא רואה את בת שבע אשת אוריה החתי. הוא שולח לברר מי האישה, ולוקח אותה אליו.

שלושת הניסיונות להפגיש בין בת שבע ואוריה: דוד מבקש מיואב להביא את אוריה החתי מהמלחמה. אוריה מגיע לירושלים אך הוא לא יורד לביתו. דוד פונה לאוריה באופן ישיר ושואל אותו מדוע הוא לא פונה לביתו. אוריה עונה לו שבזמן שישראל במלחמה, לא שייך שהוא יהנה בבית עם אשתו. דוד משכר את אוריה ביין, אך שוב הוא לא יורד לביתו. לאחר שני ניסיונות אלה, דוד שולח ליואב איגרת ובה דרישה ברורה: "הָבוּ אֶת אוּרִיָּה אֶל מוּל פְּנֵי הַמִּלְחָמָה הַחֲזָקָה וְשַׁבְתֶּם מֵאַחֲרָיו וְנִכָּה וָמֵת". יואב שומע לפקודתו של דוד, ואוריה נהרג במלחמה.

דוד ובת שבע נישאים: לאחר שאוריה מת, בת שבע אבלה על מות בעלה, ודוד אוסף אותה אליו: "וַתִּשְׁמַע אֵשֶׁת אוּרִיָּה כִּי מֵת אוּרִיָּה אִישָׁהּ וַתִּסְפֹּד עַל בַּעְלָהּ. וַיַּעֲבֹר הָאֵבֶל וַיִּשְׁלַח דָּוִד וַיַּאַסְפָהּ אֶל בֵּיתוֹ וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה וַתֵּלֶד לוֹ בֵּן וַיֵּרַע הַדָּבָר אֲשֶׁר עָשָׂה דָוִד בְּעֵינֵי ה'". הביקורת כלפי דוד מופיעה רק בסוף הסיפור: "וַיֵּרַע הַדָּבָר אֲשֶׁר עָשָׂה דָוִד בְּעֵינֵי ה'".

יש לזכור את הנאמר במסכת שבת (דף נו): "אמר רב שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן, כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה, שנאמר 'ויהי דוד לכל דרכיו משכיל וה' עימו'".

דוד שולח ליואב איגרת ובה דרישה ברורה

הפרק המלא

(א) וַיְהִי לִתְשׁוּבַת הַשָּׁנָה לְעֵת צֵאת הַמְּלָאכִים וַיִּשְׁלַח דָּוִד אֶת יוֹאָב וְאֶת עֲבָדָיו עִמּוֹ וְאֶת כׇּל יִשְׂרָאֵל וַיַּשְׁחִתוּ אֶת בְּנֵי עַמּוֹן וַיָּצֻרוּ עַל רַבָּה וְדָוִד יוֹשֵׁב בִּירוּשָׁלָ͏ִם.

(ב) וַיְהִי לְעֵת הָעֶרֶב וַיָּקׇם דָּוִד מֵעַל מִשְׁכָּבוֹ וַיִּתְהַלֵּךְ עַל גַּג בֵּית הַמֶּלֶךְ וַיַּרְא אִשָּׁה רֹחֶצֶת מֵעַל הַגָּג וְהָאִשָּׁה טוֹבַת מַרְאֶה מְאֹד.

(ג) וַיִּשְׁלַח דָּוִד וַיִּדְרֹשׁ לָאִשָּׁה וַיֹּאמֶר הֲלוֹא זֹאת בַּת שֶׁבַע בַּת אֱלִיעָם אֵשֶׁת אוּרִיָּה הַחִתִּי.

(ד) וַיִּשְׁלַח דָּוִד מַלְאָכִים וַיִּקָּחֶהָ וַתָּבוֹא אֵלָיו וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ וְהִיא מִתְקַדֶּשֶׁת מִטֻּמְאָתָהּ וַתָּשׇׁב אֶל בֵּיתָהּ.

(ה) וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתִּשְׁלַח וַתַּגֵּד לְדָוִד וַתֹּאמֶר הָרָה אָנֹכִי.

(ו) וַיִּשְׁלַח דָּוִד אֶל יוֹאָב שְׁלַח אֵלַי אֶת אוּרִיָּה הַחִתִּי וַיִּשְׁלַח יוֹאָב אֶת אוּרִיָּה אֶל דָּוִד.

(ז) וַיָּבֹא אוּרִיָּה אֵלָיו וַיִּשְׁאַל דָּוִד לִשְׁלוֹם יוֹאָב וְלִשְׁלוֹם הָעָם וְלִשְׁלוֹם הַמִּלְחָמָה.

(ח) וַיֹּאמֶר דָּוִד לְאוּרִיָּה רֵד לְבֵיתְךָ וּרְחַץ רַגְלֶיךָ וַיֵּצֵא אוּרִיָּה מִבֵּית הַמֶּלֶךְ וַתֵּצֵא אַחֲרָיו מַשְׂאַת הַמֶּלֶךְ.

(ט) וַיִּשְׁכַּב אוּרִיָּה פֶּתַח בֵּית הַמֶּלֶךְ אֵת כׇּל עַבְדֵי אֲדֹנָיו וְלֹא יָרַד אֶל בֵּיתוֹ.

(י) וַיַּגִּדוּ לְדָוִד לֵאמֹר לֹא יָרַד אוּרִיָּה אֶל בֵּיתוֹ וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל אוּרִיָּה הֲלוֹא מִדֶּרֶךְ אַתָּה בָא מַדּוּעַ לֹא יָרַדְתָּ אֶל בֵּיתֶךָ.

(יא) וַיֹּאמֶר אוּרִיָּה אֶל דָּוִד הָאָרוֹן וְיִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה יֹשְׁבִים בַּסֻּכּוֹת וַאדֹנִי יוֹאָב וְעַבְדֵי אֲדֹנִי עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה חֹנִים וַאֲנִי אָבוֹא אֶל בֵּיתִי לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת וְלִשְׁכַּב עִם אִשְׁתִּי חַיֶּךָ וְחֵי נַפְשֶׁךָ אִם אֶעֱשֶׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה.

(יב) וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל אוּרִיָּה שֵׁב בָּזֶה גַּם הַיּוֹם וּמָחָר אֲשַׁלְּחֶךָּ וַיֵּשֶׁב אוּרִיָּה בִירוּשָׁלַ͏ִם בַּיּוֹם הַהוּא וּמִמׇּחֳרָת.

(יג) וַיִּקְרָא לוֹ דָוִד וַיֹּאכַל לְפָנָיו וַיֵּשְׁתְּ וַיְשַׁכְּרֵהוּ וַיֵּצֵא בָעֶרֶב לִשְׁכַּב בְּמִשְׁכָּבוֹ עִם עַבְדֵי אֲדֹנָיו וְאֶל בֵּיתוֹ לֹא יָרָד.

(יד) וַיְהִי בַבֹּקֶר וַיִּכְתֹּב דָּוִד סֵפֶר אֶל יוֹאָב וַיִּשְׁלַח בְּיַד אוּרִיָּה.

(טו)וַיִּכְתֹּב בַּסֵּפֶר לֵאמֹר הָבוּ אֶת אוּרִיָּה אֶל מוּל פְּנֵי הַמִּלְחָמָה הַחֲזָקָה וְשַׁבְתֶּם מֵאַחֲרָיו וְנִכָּה וָמֵת.

(טז) וַיְהִי בִּשְׁמוֹר יוֹאָב אֶל הָעִיר וַיִּתֵּן אֶת אוּרִיָּה אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יָדַע כִּי אַנְשֵׁי חַיִל שָׁם.

(יז) וַיֵּצְאוּ אַנְשֵׁי הָעִיר וַיִּלָּחֲמוּ אֶת יוֹאָב וַיִּפֹּל מִן הָעָם מֵעַבְדֵי דָוִד וַיָּמׇת גַּם אוּרִיָּה הַחִתִּי.

(יח) וַיִּשְׁלַח יוֹאָב וַיַּגֵּד לְדָוִד אֶת כׇּל דִּבְרֵי הַמִּלְחָמָה.

(יט) וַיְצַו אֶת הַמַּלְאָךְ לֵאמֹר כְּכַלּוֹתְךָ אֵת כׇּל דִּבְרֵי הַמִּלְחָמָה לְדַבֵּר אֶל הַמֶּלֶךְ.

(כ) וְהָיָה אִם תַּעֲלֶה חֲמַת הַמֶּלֶךְ וְאָמַר לְךָ מַדּוּעַ נִגַּשְׁתֶּם אֶל הָעִיר לְהִלָּחֵם הֲלוֹא יְדַעְתֶּם אֵת אֲשֶׁר יֹרוּ מֵעַל הַחוֹמָה.

(כא) מִי הִכָּה אֶת אֲבִימֶלֶךְ בֶּן יְרֻבֶּשֶׁת הֲלוֹא אִשָּׁה הִשְׁלִיכָה עָלָיו פֶּלַח רֶכֶב מֵעַל הַחוֹמָה וַיָּמׇת בְּתֵבֵץ לָמָּה נִגַּשְׁתֶּם אֶל הַחוֹמָה וְאָמַרְתָּ גַּם עַבְדְּךָ אוּרִיָּה הַחִתִּי מֵת.

(כב) וַיֵּלֶךְ הַמַּלְאָךְ וַיָּבֹא וַיַּגֵּד לְדָוִד אֵת כׇּל אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ יוֹאָב.

(כג) וַיֹּאמֶר הַמַּלְאָךְ אֶל דָּוִד כִּי גָבְרוּ עָלֵינוּ הָאֲנָשִׁים וַיֵּצְאוּ אֵלֵינוּ הַשָּׂדֶה וַנִּהְיֶה עֲלֵיהֶם עַד פֶּתַח הַשָּׁעַר.

(כד) וַיֹּראוּ הַמּוֹרִאים אֶל עֲבָדֶיךָ מֵעַל הַחוֹמָה וַיָּמוּתוּ מֵעַבְדֵי הַמֶּלֶךְ וְגַם עַבְדְּךָ אוּרִיָּה הַחִתִּי מֵת.

(כה) וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל הַמַּלְאָךְ כֹּה תֹאמַר אֶל יוֹאָב אַל יֵרַע בְּעֵינֶיךָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה כִּי כָזֹה וְכָזֶה תֹּאכַל הֶחָרֶב הַחֲזֵק מִלְחַמְתְּךָ אֶל הָעִיר וְהׇרְסָהּ וְחַזְּקֵהוּ.

(כו) וַתִּשְׁמַע אֵשֶׁת אוּרִיָּה כִּי מֵת אוּרִיָּה אִישָׁהּ וַתִּסְפֹּד עַל בַּעְלָהּ.

(כז) וַיַּעֲבֹר הָאֵבֶל וַיִּשְׁלַח דָּוִד וַיַּאַסְפָהּ אֶל בֵּיתוֹ וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה וַתֵּלֶד לוֹ בֵּן וַיֵּרַע הַדָּבָר אֲשֶׁר עָשָׂה דָוִד בְּעֵינֵי ה'.

ביאור מילים קשות בפרק

"וַיְהִי לִתְשׁוּבַת הַשָּׁנָה" - לאחר שעברה שנה מהמלחמה נגד עמון וארם. תשובת השנה פירושו הזמן שבו השמש חוזרת בדיוק לאותו מקום בו היא הייתה בשנה שעברה.

"וַיַּשְׁחִתוּ אֶת בְּנֵי עַמּוֹן" - יואב וחייליו השחיתו את השדות שהיו מחוץ לערים של עמון.

"וַיָּצֻרוּ עַל רַבָּה" - יואב וחייליו הטילו מצור על העיר "רבה", עיר הבירה של בני עמון.

"וַתֵּצֵא אַחֲרָיו מַשְׂאַת הַמֶּלֶךְ" - ארוחת המלך יצאה אחרי אוריה. דוד שלח לאוריה ארוחה מוכנה כדי שיהיה לו מה לאכול כשהוא יחזור לביתו.

"וְנִכָּה וָמֵת" - עמון יכו את אוריה ויהרגו אותו.

"כִּי כָזֹה וְכָזֶה תֹּאכַל הֶחָרֶב" - הרי כך דרכה של המלחמה, תמיד נהרגים חיילים רבים גם מקרב הצד המנצח, ובמלחמה זו נהרגו מעט חיילים מעם ישראל.

פירושים מעניינים של פרשנים

"וְדָוִד יוֹשֵׁב בִּירוּשָׁלִָם" - מלבי"ם: כל התקלה שקרתה לדוד בפרק זה הוא מפני שדוד ישב בירושלים ולא יצא למלחמה.

"אוּרִיָּה הַחִתִּי" - רד"ק הסתפק אם הכוונה היא שאוריה היה גוי מבני חת או שנקרא חיתי בגלל שגר עם בני חת.

"הֲלוֹא זֹאת בַּת שֶׁבַע בַּת אֱלִיעָם אֵשֶׁת אוּרִיָּה הַחִתִּי" - מלבי"ם: בפסוק זה בירר דוד שבת שבע באמת הייתה פנויה משום שהייתה אשת אוריה שבוודאי כתב גט לאשתו לפני שיצא למלחמה, כל שכן שהייתה ביתו של אליעם שהיה בנו של אחיתופל, יועץ דוד ושבוודאי היה היוזם שתיקן את עניין כתיבת הגט לפני היציאה למלחמה.

"וְנִכָּה וָמֵת" - רש"י: על ידי מיתתו של אוריה, תהיה בת שבע מגורשת למפרע משום שכל חייל של דוד המלך היה כותב גט על תנאי לאשתו שאם הוא לא יחזור מהמלחמה, היא תהיה מגורשת משעת היציאה למלחמה.

מדרשים מעניינים על הפרק

"ויהי לעת הערב ויקם דוד מעל משכבו" – "אמר ר' יהודה אמר רב: לעולם לא יביא אדם עצמו לידי ניסיון, שהרי דוד הביא עצמו ליד ניסיון ונכשל" (ילקוט שמעוני).

חז"ל אמרו (שבת דף נו) "כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה". הם מתארים את השתלשלות העניינים בצורה ממנה מתבהר שלא מדובר היה באיסורים חמורים של אשת איש ושפיכות דמים, כפי שניתן היה לטעות ולחשוב, אלא בפגם מוסרי שלא תאם את מדרגתו של דוד מלך ישראל. הפלגת החטא בפי נתן הנביא, כפי שמובא בפרק הבא, היא בהתאם לעומק הדין שבו נבחנים מעשיהם של אישי מעלה כדוד המלך.

בנוסף אמרו חז"ל שבת שבע הייתה ראויה לדוד מששת ימי בראשית להעמיד ממנה את שושלת בית דוד, אלא שהקדים את השעה (סנהדרין דף קז). עוד אמרו שלא היה דוד ראוי לאותו מעשה, אלא שהדבר נגזר משמיים כדי להורות לחוטאים את דרך התשובה. בתשובתו "הקים דוד את עולה של תשובה" (מועד קטן דף טז).

הגאון הרב אביגדור נבנצל מסביר כי אי אפשר לנתק את פרשת בת שבע מכל התנ"ך; מכל מידות הנפש הנעלות והנשגבות שמגלה דוד בכל מקום. ומי שחושב שאפשר להיות גם מחבר ספר 'תהילים' ברוח הקודש וגם רוצח או מגלה עריות - הרי שזו סתירה לכל התנ"ך כולו.

לפי דבריו של הרב נבנצל, עצם העובדה שדוד המשיך להיות מלך ישראל גם לאחר שחטא, והעובדה שהמשיח יהיה מזרעו, מלמדת שחטאו של דוד קטן בהרבה ממה שנדמה במבט ראשון.

לדבריו, ניתוח הפסוקים מעלה תמונה שונה ממה שמתקבלת במבט ראשון. המילים "והיא מתקדשת מטומאתה", בפסוק ו', באה רק לאחר שדוד בדק את זהותה ושלח מלאכים להביאה; ובעצם מילים אלה היו צריכות לבוא מיד לאחר תיאורה הראשון של בת שבע, בפסוק ב'.

הרב נבנצל מסיק מתיאור זה שדוד רצה שבת שבע תהיה בעת הראויה לעיבור ותלד את בנו. יתר על כך: לאחר שנתן הנביא מבשר לו כי בנו ימות, צם דוד, מתפלל ומבקש על התינוק רחמים; ואם אכן היה הבן ממזר, הרי מותו היה צריך להיות פתרון נוח לדוד, ומדוע הוא מתחנן ומבקש שלא ימות? מכאן, טוען הרב נבנצל, שפשט הדברים אינו כפי שנראה בקריאה ראשונה. הוא מסיק שבת שבע אכן הייתה גרושה, בשל הגט שנתן לה אוריה עם צאתו למלחמה, ודוד ראה ברוח הקודש שזו האישה שתלד את הבן המיועד לרשת את כסאו ולהמשיך את בית דוד.

מן הדברים עולה כי חטאו של דוד היה בחילול השם, ולא בעריות, משום שמעשהו - הגם שהייתה לו הצדקה - נתפס בדרך לא נכונה על ידי ההמון.

לפרקים קודמים, הקליקו כאן