כשמחפשים הגדרה מסוימת, לפעמים מפסידים את כל היופי שמחוץ להגדרות

"מקום מהמם, מרבדים של תורמוסים", כך סיפרו לנו על גבעת התורמוסים.

לפני שמעמיסים על הרכב חצי מכמות הילדים, נוסעים וחוזרים לאסוף את החצי השני, החלטנו לנסוע לבד ולראות האם המקום שווה את הטרחה.

הגענו אל גבעה גדולה.

התחלנו לטפס במעלה ולחפש את הפריחה היפהפייה שכולם סיפרו עליה.

הנה, פרח אדום ראשון. הנה עוד אחד אדום, ועוד אחד פה, ואחד אי שם.

אבל מרבדים? ממש לא.

"אולי במעלה ההר נמצא".

עלינו עוד ועוד. הגענו לפסגה. ושם – פרח אדום פה. פרח אדום שם.

בשנייה הראשונה מתאכזבים.

ואז, בהברקה של רגע, מסתכלים אחד על השני, ומבינים שהתורמוסים הם אלפי הפרחים הסגולים שראינו לאורך כל הדרך...

כך דודה שלי סיפרה, והסיפור הסתמי הזה, לכאורה, נכנס לי עמוק בלב.

כשמחפשים לפי הגדרות מסוימות, אבל מלבישים ציור שונה ולא מתאים, יהיה קשה למצוא.

אבל כמה יפה כשמשחררים את הציור שדמיינו ונותנים לדבר להופיע כמו שהוא, במלוא הדרו...

עניין של מיקוד. בעיניי, זה הסיכום לסיפור שלנו.

אז איפה מתחילים?

 *

תשע''ז.

יוסף מקבל הצעה מהחברותא שלו, דביר, ואשתו תפארת. "שרה, בת 23, לומדת אחיות....".

גדולה ממנו בשנה. ומה פתאום לצאת עם אחות? משמרות מטורפות, לא חשובה לה המשפחה?

שם זה נגמר, עוד לפני ששמעתי.

כבר אז חבר חכם אמר שאנחנו נתחתן...

במקביל, אני מחפשת חתן. רציני, אבל מעניין.

יוצאת ומשחקת את המשחק – רציני מדי, לא מספיק רציני, רציני משעמם, לא רציני אבל מגניב. נדנדה חוזרת שוב ושוב. בעומק, לא רוצה עדיין לשלם את המחיר של חתונה, ומפחדת מהעולם. או קצת מחפשת משהו אחד מאוד מסוים, וההגדרות לא מתאימות לציור בראש.

מרימה טלפון למאמנת כשמרגישה שצריכה עזרה, והיא, לאורך הדרך, מלווה, מאמינה בי, נותנת לי מקום, כיוון. מסיימת לימודים, מגישה מועמדות לבית חולים מסוים, ומקבלת את העצה – מחלקת יולדות.

אם יש משהו שאמרתי שאני בחיים לא אעשה, זה להיות אחות ביולדות. מה יש לעשות שם?!

אבל כשמבינה שחשוב לי בית החולים הספציפי הזה, משכנעת את עצמי ומתחילה את העבודה.

ונהנית. ושמחה.

מאות תינוקות עוברים תחת ידי, והורים שאני משמעותית להם.

אני רואה זוגות-זוגות, וכל זוג הוא עולם אחר. אין אחד שדומה לשני. והרצון שלי למשפחה הולך ומתחזק עד אני ממש יכולה לשמוע את עצמי צועקת מבפנים, אני רוצה גם!

ושוב אחרי שנה ההצעה עולה ליוסף, ושוב הוא מסרב.

במקביל אני יוצאת, ומרגישה שמשהו בי לא מדויק, מבולבל ולא רגוע.

מחליטה לצאת להפסקה. או יותר נכון, לצאת לעבודה.

משהו בי יודע: אני צריכה שינוי. סטירת לחי שתגרום לי לנוע, ולא רק לשרוד, או לוותר, או לקבל את עצמי ברחמים... אש שתבעיר לי את המנוע, ולא רק בתחום החתונה.

ואז אחותי מעבירה לי מייל. פרסום כלשהו של הרצאות, "מפת דרכים לחתונה". "יש חברה או אחות רווקה שאת ממש אוהבת? תעבירי לה את ההודעה הזו, היא תגיד לך תודה", כתוב שם, ואחותי מוסיפה: "מעבירה רק בגלל שאני אוהבת אותך".

מחליטה לזרום על זה, אחרי שקצת חוששת ומתפדחת.

במקביל, יוסף מגלה עולם. מחדד תפיסות חיים אצל המלאך שלו, הרב שמלווה אותו.

ואני בינתיים לומדת שפה חדשה, ומגלה עולם מדויק לי.

אני עובדת, ולא, ממש לא בקשר לפגישות. בכלל לא מעלה את הנושא. אני בהפסקה. עובדת על קשר אחר בחיי, שחשוב לי לא פחות. בעצם, דרכו אני עובדת על הביקורתיות שלי. שוב מגלה איך ה' תמיד-תמיד שולח את השליחים המדויקים לאותה תקופה.

קיבלתי סטירה, קיבלתי אש, התחלתי לנוע. בסוף התקופה של החוג, אני חוזרת לצאת לפגישות. ממקום אחר, רוצה. בעין אחרת, טובה.

ושוב יוסף מקבל את ההצעה, והפעם מעוניין להיפגש.

וכשאני שומעת עליו, הוא נשמע טוב. מושלם בצורה שהדאיגה אותי שאבלע בטוב שלו. ובכל זאת, אחותי תמיד מטפטפת לי לראש שאני שווה, וכועסת כשאני אומרת משפטים כמו הנ"ל.

"שתדעי, שחשבנו על זה לפני שנתיים", אומרת תפארת. "תכלס, באמת זה לא היה קורה לפני שנתיים", אני אומרת וצוחקת.

"הי, את המילים האלו נשמור לאירוסין", אומרת תפארת, ומוסיפה – "בדיוק, גם מצידו זה לא היה קורה".

אנחנו קובעים בכניסה לתחנה המרכזית ירושלים. משם נתגלגל.

אני עומדת ברמזור, מחכה לחצות למרכזית, ורואה בחור מחכה. אי אפשר להתבלבל. ובכל זאת, "הלוואי שזה לא הוא", עוברת לי מחשבה קטנה בראש.

אוף, מה נראה לתפארת שמשדכת לי בחור כזה רציני וכבד! ולמה לא שאלתי איך הוא נראה! הרי אני יודעת מה הסוף...

אבל אני בעבודה על ביקורתיות, ואני גם אדם נחמד מטבעי, אז אני נחמדה.

אנחנו קונים שתייה וממשיכים לגן הוורדים. זה נחמד, בסדר כזה.

בערב אחותי מסמסת: "מה קורה? נפגשתם?", ואני עונה לה: "כן, סבבה. רציני. מנסה לעבוד על הביקורתיות שלי שלא מביאה אותי לשום מקום".

היא לא מבינה.

"היה נחמד איתו אבל הוא רציני מדי? גם את רצינית!".

ואני, "היה נחמד, אבל כמה יכול להיות נחמד כשאתה ביקורתי? ואני רצינית, אבל לא עד כדי כך!".

"הוא נראה ממש כבד?", היא שואלת.

"דווקא לא כבד, זורם חביב".

מתלבטת מה הלאה, וה' תופס אותי חזק, שלא אברח, וזורק בי רעיון: "התלהבת מאוד כששמעת עליו. הוא היה נשמע מאוד טוב ומיוחד. למה שלא תנסי לחפש בו את מה ששמעת?".

לא, אני לא נותנת לו עוד צ'אנס. אני נותנת לעצמי עוד צ'אנס לזכות בו.

וכך אני מגיעה לפגישה שנייה. ומוצאת. ועדיין מתלבטת.

הוא באמת מעניין וחמוד, אבל הוא נראה כמו כל הבחורים שפסלתי לפני כן. לא ככה ציירתי את בעלי. אבל אני ממשיכה עם החיפושים שלי. ובפגישה שלישית אני מוצאת עוד, וברביעית עוד, ועוד ועוד...

מתחילה לראות בו יותר ויותר את עצמו, מה שהוא באמת, מי הוא. בלי הגדרות וציורים. ומאחורי כל ההתלבטויות, שמה לב שהקשר הזה טוב לי, ומשמח אותי.

ויום אחד, על חוף רידינג, באמצע פגישה שגרתית שמתחילה כמו כל פגישה, ה' שולח לי מתנה גדולה.

אסימון.

מפיל לי אותו כמו נבואה – ללא צל של ספק: "יוסף מדויק לי!".

פתאום מתחוור לי שיש בו כל מה שחיפשתי, באיזון מושלם. בכל תחום. וזה מאיר, ובהיר באופן בלתי ניתן לערעור. בדיוק כמו שכל הזמן התפללתי.

באירוסין אני אומרת לאחותי: "הבטחתי להגיד, לפני שנתיים זה לא היה קורה".

למה?

כי לא היינו ממשיכים יותר מפעם או פעמיים. וטוב שכך, כי גם אם היינו מתחתנים, אילו חיים היה לנו? הרי עבודה על עין טובה לא חסרה, זו עבודת חיים. אבל אני קיבלתי בונוס - עבודת קדם-נישואין. זכיתי להכיר את הכלים שברשותי עוד לפני החתונה.

את הוריי לא הזכרתי בסיפור. הם הבסיס, הרקע, המצפן... בסבלנות אין קץ. באמון ואהבה בלתי מתפשרים, גם בתקופות שרוח קרה נושבת ממני. בלהיות שם ולתת גב תמיד. בלהרפות, להסתכל מרחוק, ובלהתערב כשמאבדת כיוון ולהזכיר לי לאן באמת אני חותרת.

בהיותם מופת ודמויות להערצה. בזכות שלי להיות הבת שלהם, לבעלי להיות החתן שלהם, ובע"ה לילדי להיות הנכדים שלהם.

נחמה ביטקובר היא ראש מכון "עומק הקשר", שעוסק באימון רגשי לחתונה, ומנהלת בית ספר להכשרת מאמנות ומטפלות.